חוק קנדה (1982)

חוק קנדה
Canada Act 1982

פרטי החוק
מדינה	הממלכה המאוחדת
שם רשמי	An Act to give effect to a request by the Senate and House of Commons of Canada
גוף מחוקק	הפרלמנט של הממלכה המאוחדת
שטחים שעליהם חל החוק	הממלכה המאוחדת
הסכמה מלכותית	29 במרץ 1982

חוק קנדה שנחקק ב-1982 הוא חוק של הפרלמנט של הממלכה המאוחדת שחוקק לבקשת הפרלמנט של קנדה, במטרה "להעביר" את חוקת קנדה ולסיים את סמכות הפרלמנט הבריטי לתקן את חוקת קנדה. החוק הביא לסיומן הרשמי של הוראות ה"בקשה וההסכמה" מתוקף חוק וסטמיניסטר מ-1931 לפיו היה לפרלמנט הבריטי סמכות להעביר חוקים התקפים גם בקנדה.

בנספח B נוסף נוסח לחוק קנדה בשתי השפות הרשמיות שלה (אנגלית וצרפתית). בשל הדרישה לנוסח דו-לשוני, חוק קנדה חוקק גם בצרפתית בנספח A ולו "אותה סמכות בקנדה כמו הגרסה האנגלית"^[1].

היסטוריה

ההיסטוריה הפוליטית המודרנית של קנדה כאיחוד של מחוזות החלה עם חקיקת חוק צפון אמריקה הבריטית^[2]. חוק זה איחד את פרובנציית קנדה (כיום אונטריו וקוויבק) לדומיניון אחד בשליטת האימפריה הבריטית^[2]. קנדה אימצה ממשלה בסגנון שיטת וסטמיניסטר לצד הפרלמנט הקנדי. כמו כן, מושל כללי מילא את חובותיו החוקתיות כריבון הבריטי על אדמת קנדה. הסדרים דומים הונהגו בכל יתר המחוזות.

למרות האוטונומיה שהונהגה, לממלכה המאוחדת עדיין הייתה הסמכות לחוקק חוקים שיחולו על קנדה, וקנדה הייתה אפוא מושבה בריטית אוטונומית, זאת עד 1931 כשחוקק חוק וסטמיניסטר שביטל את הסמכות של הפרלמנט הבריטי לחוקק בענייני קנדה^[3], ובדומה לכך גם עבור יתר הדומיניונים (אוסטרליה קיבלה זאת ב-1942, מדינת אירלנד החופשית, ניו זילנד, איחוד דרום אפריקה וניופאונדלנד) אלא אם הדומיניון ביקש להיכלל בחקיקה האימפריאלית. לפיכך, החוק השפיע על קנדה והפך אותה למדינה עצמאית דה-יורה. התיקון לחוק צפון אמריקה הבריטית שהתקבל על ידי הפרלמנט הבריטי ב-1949 העניק לפרלמנט הקנדי סמכויות חקיקה נרחבות יותר^[4].

עם זאת, בהסכמתה של קנדה, שמר הפרלמנט הבריטי על הסמכות לתקן את החוקה הקנדית, ובאותה עת נדרש חוק מצד הפרלמנט הבריטי על מנת שיבצע שינויים בחוקה הקנדית. העיכוב בחקיקה נגרם ברובו מהיעדר הסכמות על השיטה לתיקון החוקה שתהיה מקובלת על כל הפרובינציות, ובראשן קוויבק^[5].

חקיקה

חוק קנדה 1982 התקבל על ידי הפרלמנט הבריטי לבקשת הפרלמנט הקנדי כדי שיקבל את הסמכות לחוקק חוקה^[6][7]. לאחר משא ומתן שהגיע למבוי סתום, הכריז ראש ממשלת קנדה פייר טרודו כי הפרלמנט הפדרלי יעביר את החוקה באופן חד צדדי. לאחר תלונות רבות מצד הפרובינציות, קבע בית המשפט העליון של קנדה כי הסכמה של הפרובינציות אינה הכרחית מבחינה חוקית, אך העברת החוקה ללא הסכמה מהותית מנוגדת להסכמה החוקתית ארוכת השנים^[8]. טרודו הצליח לגרום לתשע מתוך עשר הפרובינציות להסכים להעברת הסמכויות מהפרלמנט הבריטי על ידי הסכמתו להגביל את תחולת אמנת הזכויות והחירות הקנדית^[9].

בבריטניה, הצביעו 44 חברי פרלמנט נגד החוק, כולל 24 שמרנים ו-16 חברי הלייבור, תוך שהם מביעים דאגה להתייחסות של קנדה לקוויבק והאבוריג'ינים; בסך הכל הייתה התנגדות מעטה מצד בריטניה להעברת החוק^[10]. עם זאת, מחקרים חדשים הכוללים עיון במסמכי ממשלת מרגרט תאצ'ר מצביעים על כך שלבריטניה היו חששות לגבי הכללת אמנת הזכויות והחירויות הקנדית בחוק קנדה. חלק מהדאגה נבע ממכתבי מחאה שהתקבלו מרחבי קנדה, אך גם מכיוון שהאמנה ערערה את עקרון העליונות הפרלמנטרית, שעד אז היה עיקרון מרכזי בכל ממשלה הפועלת לפי שיטת וסטמיניסטר.

קישורים חיצוניים

• חוק קנדה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

1. Canada Act 1982, legislation.gov.uk/
2. 1982 - 2002: The Modern Constitution, Canada in the Making
3. The Statute of Westminster, 1931
4. British North America (No. 2) Act, 1949
5. QUEBEC SOVEREIGNTY: A LEGITIMATE GOAL בתאריך 21 באוקטובר 2010, בארכיון האינטרנט
6. Proclamation of the Constitution Act, 1982, Canada
7. The Monarchy in the Constitution Acts 1867-1982 בתאריך 3 בינואר 2011, בארכיון האינטרנט
8. Re: Resolution to amend the Constitution, 1981 CanLII 25 (SCC), [1981 1 SCR 753], CanLII
9. The Notwithstanding Clause of the Charter בתאריך 23 ביוני 2011, בארכיון האינטרנט
10. Canada Act, אנציקלופדיה בריטניקה