חוקת דרום אפריקה היא החוק העליון (כלומר המסמך החוקי הגבוה והמחייב ביותר) של דרום אפריקה. החוקה מניחה את היסודות המשפטיים לקיומה של דרום אפריקה כרפובליקה, קובעת את זכויותיהם ואת חובותיהם של אזרחיה, ומגדירה את מבנה הממשל. החוקה הנוכחית, החמישית במספר במדינה זו, נוסחה על ידי הפרלמנט שנבחר בשנת 1994, בבחירות הרב גזעיות הראשונות שהתקיימו במדינה בתום משטר האפרטהייד. היא נכנסה לתוקף בארבעה בפברואר 1997, והחליפה חוקה זמנית שנכתבה בשנת 1993.
מאז 1996 תוקנה החוקה שבע עשרה פעמים, ושמה הרשמי והמלא הוא "חוקת הרפובליקה של דרום אפריקה, 1996"
הדיון בכינון חוקה חדשה ובלתי מפלה לדרום אפריקה היה חלק בלתי נפרד של המשא ומתן לסיום האפרטהייד בדרום אפריקה. אחת מנקודות המחלוקת נסבה סביב התהליך שבמסגרתו תכתב ותאושרר החוקה: הקונגרס הלאומי האפריקאי דרש שהיא תכתב על ידי מועצה מכוננת שתבחר באופן דמוקרטי, ואילו המפלגה הלאומית הלבנה חששה כי תהליך שכזה עלול לקפח את זכויות המיעוטים, והציעה שהחוקה תנוסח במשותף על ידי שתי המפלגות, ולאחר שתזכה בתמיכת שתיהן תאושרר במשאל עם[1][2].
המשא ומתן החל באופן רשמי בדצמבר 1991 ב"וועידה לדרום אפריקה דמוקרטית". הצדדים הסכימו לקיים משא ומתן על חוקה זמנית שתסמיך אספה מכוננת נבחרת לנסח חוקה קבועה למדינה. אולם השיחות כשלו עקב חילוקי דעות, בין היתר, לגבי גודל הרוב מבין חברי האספה המכוננת שיידרש כדי לכונן את החוקה, שכן המפלגה הלבנה דרשה שיהיה זה רוב של שלושה רבעים, מה שייתן לה למעשה זכות וטו.
באפריל 1993 חודשו השיחות, ונוסחו "עקרונות חוקתיים" שבהם תחויב החוקה הסופית לעמוד, כדי להגן על זכויות המיעוט. כעבור כשנה נכנסה לתוקף החוקה הזמנית.
הנוסח הסופי של החוקה הקבועה אומץ, בהתאם להוראות החוקה הזמנית, על ידי אספה חוקתית באחד עשר באוקטובר 1996. בארבעה בדצמבר של אותה שנה אישר בית המשפט החוקתי את החוקה בקובעו כי היא הולמת את העקרונות החוקתיים שעליהם הוסכם מראש[3], ונשיא דרום אפריקה נלסון מנדלה חתם עליה שישה ימים לאחר מכן. החוקה פורסמה באופן פורמלי שמונה ימים לאחר החתימה, ונכנסה לתוקף בארבעה בפברואר 1997.
מאז קבלתה, תוקנה החוקה שבע עשרה פעמים.
החוקה כוללת מבוא, ארבעה עשר פרקים הכוללים 224 סעיפים[4], ושמונה נספחים. כל פרק עוסק בנושא מסוים, והנספחים כוללים מידע משלים להוראות החוקה.
פרק זה מעגן בחוקה עקרונות לאומיים בסיסיים, מגדיר את דגל המדינה ואת המנונה הלאומי, מונה את השפות הרשמיות וקובע מדיניות לשונית. הוא מגדיר את דרום אפריקה כ"מדינה אחת, ריבונית ודמוקרטית" המבוססת על העקרונות של זכויות אדם, עליונות החוקה, שלטון החוק וזכות בחירה אוניברסלית. נכללת בפרק זה אף פסקת עליונות נורמטיבית המפרשת כי החוקה עליונה על כל חוק.
פרק זה מעגן בחוקה רשימה של זכויותיהם של תושבי דרום אפריקה, והיא כוללת גם זכויות כלכליות-חברתיות וזכויות פוליטיות. רוב הזכויות הנזכרות בחוקה מובטחות לכל אדם השוהה במדינה, למעט הזכות להצביע, הזכות לעבוד והזכות להיכנס למדינה החלות רק כלפי אזרחים. החוקה מכירה אף בזכויותיהן של ישויות משפטיות שאינן בני אדם (כגון חברה בע"מ) תחת סייגים מסוימים. הזכויות המוכרות על ידי חוקת דרום אפריקה הן:
פרק זה עוסק ביחסים שבין הממשלה הלאומית, הפרובינציות והרשויות המקומיות. הוא קובע כי עליהן לעבוד בשיתוף פעולה ובתום לב למען האינטרסים של האזרחים, ודורש מהן לנסות ליישב מחלוקות בידידות טרם פנייה לערכאות.
פרק זה קובע כי הרשות המחוקקת היא הפרלמנט, ומגדיר את הרכבו ככולל שני בתים: האספה הלאומית (הבית תחתון) הנבחרת ישירות על ידי האזרחים, והמועצה הלאומית של הפרובינציות (הבית העליון) הנבחרת על ידי הפרלמנטים של הפרובינציות.
כמו כן, מגדיר פרק זה את העקרונות שלפיהם נבחרים ומפוזרים הבתים, כשירויות לכהונה בהם, דרישות לקוורמים (מספר משתתפים מינימלי בישיבה), נוהלי בחירת יושבי ראש, והסמכויות, הזכויות והחסינויות של הפרלמנט וחבריו. כן קובע פרק זה את יסודות הליך החקיקה, ומייחד הליכים שונים לחקיקת תיקונים לחוקה, חוקים שאינם מתערבים בענייני הפרובינציות, חוקים המתערבים בענייני הפרובינציות וחוקים בענייני תקציב.
פרק זה מגדיר את מבנה הרשות המבצעת ואת סמכויות הנשיא כראש המדינה וראש הרשות המבצעת. בנוסף, הוא קובע את אופן בחירת הנשיא והדחתו על ידי האספה הלאומית, ואוסר על כהונת אדם אחד כנשיא למשך יותר משתי קדנציות בנות חמש שנים כל אחת. כמו כן, הוא קובע כללים באשר למינוי קבינט על ידי הנשיא, וקובע כי הנשיא והשרים אחראיים בפני הפרלמנט.
פרק זה מקים את תשע הפרובינציות של דרום אפריקה וקובע את הסמכויות ואת המבנה של ממשליהן. גבולות הפרובינציות נקבעים לפי נספח 1A לחוקה.
הממשלות הפרובינציאליות מקבלות סמכויות בלעדיות לגבי מספר עניינים המנויים בנספח 5, וסמכויות חופפות לסמכות הממשל הלאומי לגבי נושאים אחרים המנויים בנפח 4. פרק זה קובע את התנאים והנסיבות שבעטיים יבגרו חוקים לאומיים על חוקי הפרובינציות ולהפך.
פרק זה עוסק בממשל במרה המוניציפלית. הוא מחייב הקמת רשויות מקומיות בכל שטח המדינה, ומסווג את הרשויות המקומיות לפי שלוש קטגוריות: אזורים מסוימים נשלטים על ידי רשות מקומית יחידה, ומסווגים ב"קטגוריה A"; ואחרים נשלטים על ידי שתי רשויות מקומיות: רשות אחת גדולה מ"קטגוריה C", המחולקת למספר רשויות קטנות יותר מ"קטגוריה B". פרק זה מעניק לרשויות המקומיות מספר סמכויות ביצועיות המנויות בנספחים 4 ו-5 לחוקה, ומורה על קיום בחירות לרשויות המקומיות מדי חמש שנים.
פרק זה עוסק במערכת המשפט של דרום אפריקה. הוא מגדיר את ההיררכיה בין הערכאות השונות: בתי משפט שלום (Magistrates' Courts), בית המשפט הגבוה (High Court), בית המשפט העליון לערעורים וכן בית המשפט החוקתי. בנוסף, הוא עוסק במינוי שופטים על ידי לפי עצתה של ועדה למינוי שופטים בת עשרים וחמישה חברים, הכוללת פוליטיקאים ומשפטנים.
פרק זה מקים מספר גופים נוספים שתפקידם להגן על הדמוקרטיה ועל זכויות האדם ולקדמם: נציב קבילות הציבור, מועצת זכויות האדם הדרום אפריקנית, הנציבות לקידום והגנה על הזכויות של קהילות תרבותיות, דתיות ולשוניות, הנציבות לשוויון מגדרי, מבקר המדינה, ועדת הבחירות, ורשות התקשורת העצמאית.
פרק זה מונה את העקרונות ואת הערכים שלאורם צריך השירות הציבורי לפעול, ומקים ועדה לפיקוח על השירות הציבורי.
פרק זה מעגן את מעמדם החוקתי של הצבא, של המשטרה ושל שירותי המודיעין. הוא מכריז כי הנשיא הוא המפקד העליון של הצבא, אך קובע תנאים להפעלתו ומחייב דיווח על פעולות הצבא לפרלמנט. המשטרה נמצאת באחריות הממשל המרכזי, אך כפופה לפיקוח מצד הפרובינציות.
פרק זה מכיר במעמדם ובסמכותם של מנהיגים מסורתיים ושל החוק השבטי המסורתמסי, הכפוף לחוקה.
פרק זה עוסק בתקציבים הציבוריים של המדינה. הוא קובע כי הוצאה תקציבית תהיה רק על פי חוק (לאומי או פרובינציאלי לפי העניין), ומורה על חלוקה הוגנת של התקציבים בין הפרובינציות והרשויות המקומיות השונות. כמו כן, הוא מסמיך את הפרובינציות ואת הרשויות המקומיות להעלות שיעורי מס שונים. כן מחייב פרק זה שקיפות תקציבית בכל רמות הממשל, ומסמיך את משרד האוצר לפקח על תהליכים תקציביים. בנוסף, פרק זה מטיל מגבלות מסוימות על הרכש הממשלתי, ועל החוב הממשלתי, ומקים מוסדות כלכליים כמו בנק מרכזי.
פרק זה, האחרון בחוקה, קובע הוראות מעבר. ביניהן: קביעה כי הסכמים בינלאומיים שעליהם חתמה המדינה טרם קבלת החוקה ימשיכו לחייב אותה, קביעה שהסכמים חדשים יכנסו לתוקף רק לאחר שיאושררו על ידי הפרלמנט, קביעת חזקה שהדין הבינלאומי המנהגי חל בדרום אפריקה ככל שאינו סותר את החוק הלאומי שלה, ושבתי המשפט של דרום אפריקה חייבים לפרש את חוקי דרום אפריקה בהלימה לדין הבינלאומי.
בנוסף נקבעות בפרק זה הוראות שונות כגון:
הנספחים לחוקה מתארים את דגל המדינה, מגדירים את החלוקות לפרובינציות, קובעים את נוסח השבועות הרשמיות של נושאי משרות פוליטיות ועוד.
סעיף 74 לחוקה קובע כי תיקונה יהיה ברוב של שני שלישים מחברי האספה הלאומית, ושאם התיקון קשור בענייני הפרובינציות או במגילת הזכויות, נדרש גם אישור של שש מבין תשע הפרובינציות במועצה הלאומית של הפרובינציות. יתר על כן, תיקון סעיף 1 לחוקה דורש רוב של שלושה רבעים באספה הלאומית. עד כה תוקנה החוקה שבע עשרה פעמים.