חיפוש אחר ריגושים היא תכונת אישיות שמוגדרת כצורך לחוויות ולריגושים חדשים, מגוונים, ועזים, הכרוכה יחד עם נכונות לנטילת סיכונים גופניים, חברתיים, חוקיים, וכלכליים למען אותן חוויות.[1] אנשים שתכונה זו גבוהה אצלם לוקחים סיכונים, ונמוכים בתכונה זו נמנעים מכך. התכונה שכיחה יותר בקרב מתבגרים ואצל גברים יותר מאשר נשים.[1]
המונח נטבע לראשונה על ידי פרופסור מרווין צוקרמן (אנ') בשנת 1978. על מנת להעריך ולאבחן את התכונה הוא יצר את השאלון לחיפוש ריגושים (Sensation Seeking Scale). צוקרמן יצר את הסולם על מנת להבין טוב יותר תכונות אישיות כמו נוירוטיות, התנהגות אנטי-חברתית, ופסיכופתיה.[1] השאלון לחיפוש ריגושים כולל 40 פריטים המתייחסים לארבעה תחומים שונים:[2]
כך, למשל, יש פריטים כגון: "אני מעדיף חברים שהתנהגותם הבלתי צפויה מעוררת התרגשות", "אני אוהב מסיבות סוערות שבהן מבלים ללא מעצורים", "ניסיתי להשתמש בחשיש, או הייתי רוצה לנסות", "בדרך כלל אני חושב על הדבר שאני עומד לעשות לפני שאני עושה אותו".
אנשים עם רמות גבוהות של תכונה זאת מתאפיינים בתחושת חוסר פגיעות – "לי זה לא יקרה".[3] ניתן להסביר זאת בכך שאנשים שגבוהים בחיפוש ריגושים מאופיינים גם בהטיית תגובה אופטימית אשר מובילה לתפיסת סיכון נמוכה, כלומר, ראיית הסבירות לתוצאות שליליות כנמוכה יותר מסבירותה הסטטיסטית בפועל.[4] תפיסה נוספת הקשורה לנטילת סיכונים היא הערכה גבוהה של יכולות אישיות ביחס ליכולת האמיתית.[5] יש הטוענים כי הפסיכופתיה נחשבת לקוטבה הקיצוני של תכונה זאת, בה האדם נוטה לשעמום, מאופיין בסף גירוי גבוה, ומחפש אחר ריגושים מעוררים ומסוכנים יותר ויותר כדי "להרגיש בחיים".