חמישה מאמרים פמיניסטיים
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מאת |
אמה גולדמן  |
| שפת המקור | אנגלית |
| סוגה |
מסה |
| נושא |
אנרכיזם |
| הוצאה | |
| הוצאה |
אמא אדמה |
| תאריך הוצאה |
1910 |
| מספר עמודים |
277 עמוד |
| הוצאה בעברית | |
| הוצאה | פרדס הוצאה לאור |
| תאריך | 2004 |
| תרגום | דפנה רוזנבליט |
  | |
חמישה מאמרים פמיניסטיים הוא ספר בהוצאת פרדס משנת 2004. הספר כולל אוסף של מאמרים פמיניסטיים מאת הפעילה וההוגה האנרכיסטית אמה גולדמן, עם הקדמה מאת חנה ספרן.
המאמרים תורגמו מתוך הספר "Anarchism and Other Essays", שכלל סך הכל 12 מאמרים. בנוסף לנושאים הפמיניסטיים, עוסקים המאמרים שבספר זה בגיוס לצבא, פטריוטיזם, מיעוטים, אלימות פוליטית ובתי כלא.
תוכן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בהקדמתה, ספרן מסקרת את הפעילות והיכולות הרטוריות של גולדמן, ומכנה אותה אחת הדמויות החשובות ביותר בתנועה האנרכיסטית שקמה לקראת סוף המאה ה-19. גולדמן האמינה שהתאוריה היחידה לשחרור היא אנרכיזם, אך בשונה מרבים בין עמיתיה הגברים, היא עסקה גם בסוגיות של מגדר ומקומן ומעמדן של נשים בחברה, והחילה את האידאולוגיה האנרכיסטית שלה גם לסוגיות אלו: השאלה כיצד לראות נושאים כמו נישואים, זנות, זכויות פורמליות כמו זכות ההצבעה לנשים, חופש מיני והטרוסקסואליות במסגרת זו עומדת במרכז המאמרים שבאוסף.
גולדמן הדגישה את הצורך של נשים בשחרור כלכלי, חברתי ומיני, וכן שחרור מהמשפחה הפטריארכלית ומחובת הילודה. היא ראתה בנישואים מיסוד חוקי של הזנות, וכצורה של מסחר במין תמורת קידום כלכלי וחברתי. ואת התכתיב והמציאוות החברתית ללדת היא פירשה כמגבלה על עצמאותן של נשים, ומחסום בדרך להגשמה עצמית.
גולדמן עמדה בסתירה גם לתנועה הפמיניסטית של זמנה. התנועה הסופרג'יסטית כללה בעיקר נשים שקידמו אג'נדות שמרניות מבחינה דתית וחברתית, ורק חיפשו להשוות את זכויותיהן הפורמליות של נשים לזכויותיהם של גברים, בעיקר בתחום זכות ההצבעה. גולדמן, לעומת זאת, לא חשבה שהחלת הזכות הזו תשנה את החברה באופנים היסודיים שיביאו לשחרור אמיתי, וראתה באג'נדה הסופרג'יסטית קידום של נשים בורגניות בלבד. בניגוד אליהן, היא קידמה חופש מיני, התנגדה להטרוסקסואליות כפויה, ורצתה שאמצעי מניעה וחינוך מיני יהיו זמינים לכל אישה.
המאמרים שבספר הם:
- הטרגדיה של שחרור האישה
- "שחרור צריך לאפשר לנשים להיות אנושיות במלוא מובן המילה. כל מה שבתוכה שרוצה להתממש וכל פעילות שלה צריכה להגיע להתבטאותה המושלמת; כל מחסום מלאכותי צריך להישבר, והדרך לקראת חופש גדול יותר להתפנות מכל שריד של מאות השנים של כפיפות ועבדות". גולדמן אינה סוברת ששוויון פירושו דומות. להפך - היא טוענת ששוויון אמיתי טומן בתוכו את החופש להיות שונה, ולממש את האינדיבידואליות הפרטיקולרית של כל אחד מאיתנו. לפיכך, היא אינה רואה בעין יפה את ההתפתחות של תנועת הנשים לכדי מאבק על דומות באמצעות מנגנונים פורמליים בלבד, כמו זכות ההצבעה; לא כל שכן, כשהתנועה מבוססת על פוריטניות ושמרנות חברתית, שבעיניה היא החוסם הגדול ביותר של החופש והשוויון. היא מצביעה על כך שהשחרור של נשים אכן הביא לשוויון גדול יותר עם גברים מבחינה כלכלית - אך ללא בסיס חינוכי, מקצועי או חברתי שיתיר לנשים להתחרות עם גברים בשדה שהם עצמם בנו. ומשכך, אין זה מפתיע שנשים עובדות עדיין בוחרות בנישואים במקום במסלול מקצועי, ושם מוצאות קהות אחרת. במסלול אחד - המיניות, האהבה, והאמהות גדומות, ובשנייה החרות, העצמאות והשאפתנות. גולדמן נזכרת שבתחילתה, התנועה לשחרור האישה דרשה שחרור מלא ואמיתי, ומבכה את ההתפתחות לכדי תנועה נוקשה ועטופה מכובדות, "אשר מייצרת ריקנות בנשמתה של האישה אשר לא מאפשרת לה לשתות ממעיין החיים".
- הסחר בנשים
- לטענתה של גולדמן, הסיבה לזנות וסחר בנשים היא אותה הסיבה לקיום הקפיטליזם: ניצול. ובחברה בה ההתייחסות לנשים היא לפי מינה, ולא ערך עבודתה, או ערך אנושי בסיסי, לא נותרת לנשים ברירה אלא לחיות על פי חסדיהן המיניים. לדבריה, ההבדל בין נשים שונות היא רק הכמות ולא המהות של הדבר: חלק מן הנשים בוחרות להינשא, ובכך למכור עצמן לגבר אחד, ואחרות בוחרות למכור עצמן לרגעים שונים למגוון גברים. אך בכל המקרים, נחיתותן הכלכלית של נשים היא הגורם לזנות. גולדמן מציינת שאין זה הגורם היחיד, אך שהוא המשמעותי ביותר. בנוסף, היא מתארת את הגורמים החברתיים והדתיים, על פיהם מגדלים נשים כסחורה מינית, כופים עליהן מחויבות לספק מין לגברים. בשילוב עם מניעת חינוך ורכישת מיומנויות מקצועיים וכלכליים מנשים בחברה, רוב הנשים אינן מסוגלות לראות או למצוא אלטרנטיבה מספקת. בה בעת, עיקרון בסיסי בחברה היא שלכל נער וגבר יש זכות יסוד ללכת אחר דחפיו המיניים, וללכת לזונה - או לבת זוגו - לשם כך. אצלם, החוויות המיניות הן ציון דרך הכרחי ומרשים, בעוד עבור האישה שהיא צד לאותה העסקה, מדובר באות קלון, שכל עוד היא נושאת בו יתקשה עליה עוד יותר להיחלץ מהמצב, וכך החברה משמרת את הזנות לאורך דורות.
- הצביעות הפוריטנית
- אחרי סקירה של ההיסטוריה של הפוריטניזם, שורשיו באירופה וצורתו האמריקאית, מצהירה גולדמן שהפוריטניזם של המאה ה-20 הוא האויב של היופי ושל החירות. שהפוריטניזם מסמן כחטא את הרגשות האנושיים העמוקים ביותר, מוחק את תפקידם בנוף האנושי, ומבקש להחליפם בבינוניות ריקנית. היא אומרת שגם הגישה אל גוף האדם, ובפרט גוף האישה, מובילה בהכרח למה שהפוריטניזם מתיימר להתנגד לו. היא דנה את העניות לזנות, את הנשואות להפוך למכונות ילודה ללא הקשר למיניות הטבעית שלהן, ובה בעת מסמנת מיניות של נשים כמלוכלכת ונושאת בושה. גישה זו, היא כותבת, מובילה לשחיקה טוטאלית של נשים, שבבליהן[דרושה הבהרה] לא נותר להם כוח להעניק חינוך או טיפול נאות לילדים שהן יוצרות. את הזנות היא רואה בתור הניצחון הגדול ביותר של הפוריטניזם - שמצד אחד יוצר את התופעה, ואז רודף אותה ומשתמש בה כסמל של רשע אשר נותן תוקף לקיום ולחשיבות הפוריטניזם עצמו. גם כאן היא מעבירה ביקורת מעמדית וכלכלית - העשירים, על גבם של המעמד העובד, יכולים להימנע הן מהשחיקה והן מתכתיבי הפוריטניזם. אלה העניים ועובדים אשר נתונים, ובעיקר נתונות, בסכנה להתדרדרות לזנות בקצה אחד, ולשיפוט וסכנה לפרנסתן בקצה האחר, תוך כדי שהמוסדות החברתיים - מן הפוליטיים ועד הרפואיים - מפעילים את הלחץ והשיפוט על נשים, ומענישים אותן כשאין הן עומדות בלחץ זה. החיים שנוצרים מכך, על פי גולדמן, הם אבנורמליים, והיא מצטטת: "פוריטנזם הוא המוות של התרבות, הפילוסופיה, ההומור וחברה טובה; מאפייניו הם קהות, מונוטוניות וקדרות".
- נישואים ואהבה
- בין נישואים לאהבה אין מאום, כך טוענת גולדמן, ויתרה מכן, הם אפילו סותרים אחד את השני. נישואים, היא אומרת, הם קונבנציה חברתית שקשה להשתחרר ממנה; ישנם אלה שבאים בברית הנישואים כתוצאה מאהבה, ולפעמים היא אפילו שורדת את המוסד, אך היא אינה קיימת בשל ההתקשרות הזו. הנישואים, לדבריה, הם סידור כלכלי, פוליסת ביטוח. את הפרמיה משלמת האישה בשמה, חירותה, פרטיותה והכבוד העצמי שלה - אך ההחזר על ההשקעה היא קטנה מאשר לו הייתה משקיעה בבורסה - כל זאת, כדי להבטיח לה בעל. ברכישה זו, היא דנה עצמה לתלות שתארך כל חייה, ולחוסר תועלת, אישית וכן חברתית. הגבר גם הוא משלם פרמיה, אך הוא מוותר על פחות. הוא נכבל בכבלים כלכליים, אך לא חברתיים או מקצועיים, אלא להפך - מצבו כנשוי משמש כבסיס להשגת סטטוס גבוה יותר, על בסיס הקונבנציה והמכובדות. ובכך מתגלה אחד ההבדלים התהומיים בין גברים ונשים בחברה: נשים, מגיל ילדות, לומדות שהמטרה שלהן הוא להינשא, וכל מרצן ומעשיהן נועדים לקיים מטרה זו. מה שקורה אחר כך - לא מעסיק את החברה. היא כעת מסוגרת במקום המיועד לה. לגבר, לעומת זאת, הנישואים מהווים בסיס לכל מאוויו - בין אם בין כותלי הבית, שם הוא מקבל מזון, חום, מין, וילדים; או מחוצה להם, שם הוא משתתף כאיש מכובד בכל ענייני החברה והכלכלה (לפחות הגבר הבורגני, כך). ההבדלים האלה בין גברים ונשים בנישואים ובעולם משמעותם שאין ביניהם מן המשותף, בעצם, והם חיים את חייהם זה לצד זה בלי שהספרות שלהם ייפגשו, כלומר - כזרים. גולדמן מצביעה על שיעורי גירושין גדלים ובגידות כהוכחה שהמוסד פגום מיסודו, ושאנשים מודעים לכך, אך אין להם את האומץ לכפור בנורמה החברתית. היא אומרת שכמו שהקפיטליזם שודד מגברים את זכויותיהם והופך אותם לפרזיטים, כך הנישואים שודדים מנשים את זכויותיהן, והופכים אותן לפרזיטיות. היא מסיימת בייחול ליום שבו גברים ונשים יחיו באור האהבה, יצמחו בה ויתאחדו בה, והיא תהיה כוח בונה ויוצר.
- על זכות ההצבעה לנשים
- התנגדותה של גולדמן לתנועה זו מבוססת על שני רעיונות מרכזיים. הראשון, שהתנועה הסופרג'יסטית מושתתת על עקרונות הנצרות, שהיא זו המכופפת נשים לבית ולמשפחה, ועומדת מאחורי אי-השוויון הגדול ביותר בין נשים וגברים, ובין אנשים בכלל. שלפי אמונה זו, נשים משוכנעות, וממשיכות לשכנע את עצמן, שעבדות היא אהבה, ושעליהן לרצות להיות במקומן כשפחות. הרעיון השני הוא לגבי "זכות" הבחירה באופן כללי - אותו גולדמן לא רואה כזכות, אלא כציות לשיטה אשר זורעת כל כך הרבה סבל בעולם, אשר גוזלת מבני אדם את יושרם וביטחוניים העצמי, משחיתה אותם מן היסוד, והופכת אותם לטרף קל בידי פוליטיקאים חסרי מצפון. היא אינה נגד זכות הצבעה ספציפית עבור נשים - היא דוגלת בכך שכל זכות תהיה לכולם באופן שווה. אך היא אינה יכולה להתעלם "מן האבסורד הטמון באמונה שהאישה תצליח במקום שבו הגבר נכשל. הצבעתה של האישה לא תשפר את המצב... ההנחה שהיא תצליח לטהר את מה שאינו ניתן לטיהור מאציל עליה כוחות על-טבעיים". גולדמן אומרת שעל פי השיטה הנוכחית, האישה נראית תמיד או כמלאך או כשטן, והשחרור האמיתי יהיה כאשר תהיה גם לאישה החופש להיות בת אנוש. היא משיבה לטענה המצביעה על מדינות שהכירו בזכות הנשים להצביע ש"זה נראה טוב כי זה אינו קרוב", ושבמקומות האלה ממשיכים להתקיים בתנאים של חוסר שוויון מוסרי, מעמדי וחברתי, ושהענקת זכות הצבעה לנשים לא שינתה את מהות השיטה בהם. היא גם מציינת שמנהיגות סופרג'יסטיות, כגון אמלין פנקהרסט, מכירות בזה, ואינן מאמינות שייתכן בכלל שוויון מעמדי, ושנכון הדבר שישרור אי שוויון בין הפועלים לבין הבורגנים.
Q4751627
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בביקורת בעיתון "הארץ", תמר משמר מברכת על התוספת של הספר "למדף הפמיניסטי", מכיוון שהוא משלים חוסר בשיח, בצורת עמדה פילוסופית ורדיקלית לגבי פשר המונחים "עצמאות" ו"שחרור" עבור נשים, האופי של הטבע והתפתחות החברה, בעיקר קריאת תיגר על עמדות הובסיאניות ודרוויניסטיות, וכן השילוב בין האנרכיזם והפמיניזם, שהוא נדיר היסטורית. עם זאת, היא מציינת שהעריכה של המסות הפמיניסטיות בלבד מתוך ספר המקור באנגלית, Anarchism and Other Essays, מוציא את האידאולוגיה של גולדמן מהקשרו, ועל כך משמר מבכה.[1]
ביקורות על הספר המקורי בשפה האנגלית מציינים עד כמה הנושאים בהם עסקה גולדמן בכתביה רלוונטיים גם היום, וכן הפתעה לגבי התנגדותה של גולדמן לתנועה הסופרג'יסטית.[2]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חמישה מאמרים פמיניסטיים, באתר OCLC (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תמר משמר, שחרור האשה וסוהרי הרוח האנושית, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2005
- ^ Emma Goldman: a thoroughly modern anarchist, Ally Fogg, The Guardian, 6 Oct 2010