חנניה בן נדבאי
| לידה |
המאה ה־1  | ||
|---|---|---|---|
| פטירה | 66 | ||
| תקופת הפעילות | ?–66 | ||
| תפקידים נוספים | חבר בכיר במשלחת היהודים לרומא | ||
| צאצאים | אלעזר בן חנניה | ||
| |||
  | |||
חנניה בן נדבאי או נבדאי[1] (בתלמוד: יוחנן בן נדבאי[2] או נרבאי[3]; מת בשנת 66 לספירה) היה כהן גדול בבית המקדש השני ואביו של אלעזר בן חנניה, ממנהיגי המרד הגדול.
תקופת כהונתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 48 לספירה, הורדוס (מלך כלקיס), שבידיו מסרה רומא את הסמכות, העביר לפני מותו את משרת הכהונה הגדולה מיוסף בן קמי (קמחית) לחנניה בן נדבאי.[4]
בשנת 52,[5] בעקבות פעולות איבה בין יהודים מהגליל ושומרונים מצפון השומרון, שלח אומידיוס קוואדראטוס, הנציב הרומי בסוריה, את יונתן בן חנן (הכהן הגדול לשעבר[6]) וחנניה (הכהן הגדול המשרת) יחד עם חנן, בנו של חנניה וראש ("איסטרטאגוס") משמרות הכהונה במקדש (כנראה "סגן הכהנים"[7] - פקיד השוטרים של בית המקדש או ממלא-מקום הכהן הגדול[8]), כשהם כבולים,[9] לתת את הדין בפני הקיסר קלאודיוס ברומא "על מעשיהם". המשלחת היהודית במשפט מצאה עצמה בעמדת נחיתות, בגלל השתדלותם של ידידי הקיסר לטובת אנשי קומאנוס, הנציב הרומי ביהודה, והמשלחת השומרונית. אלא שהמלך אגריפס השני, שהיה גם הוא ברומא באותה עת, "הפציר מאוד באגריפינה אשת הקיסר, שתפתה את בעלה שיקשיב יפה (לטענות) כיאה לצדקתו". קלאודיוס פסק בהתאם. הוא זיכה את היהודים, הוציא להורג את המאשימים השומרונים ושלח את קומאנוס לגלות.[10][11]
בשנת 59, לאחר 11 שנים בהן שירת חנניה ככהן גדול, מינה המלך אגריפס השני למשרה זו את ישמעאל בן פיאבי.[8]
בברית החדשה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חנניה נזכר בברית החדשה כדמות הבכירה בממסד היהודי, שהאשים את שאול התרסי (פאולוס), שבפעילותו בעולם הסית נגד היהודים ותורתם והדיח יהודים להמרת דתם, ובנוסף אשם כמנהיג כת הנוצרים ובחילול המקדש.
לאחר שהותקף שאול על ידי המון בבית המקדש, הובא על ידי המפקד הרומאי לשימוע בפני הסנהדרין והכהן הגדול:
”הביט שאול בסנהדרין ואמר: 'אנשים אחים, אני במצפון נקי לגמרי התהלכתי לפני האלהים עד היום הזה'. אז ציוה חנניה הכהן הגדול על העומדים לידו להכותו על פיו. אמר לו שאול: 'עתיד אלהים להכות אותך, קיר מטויח שכמותך! אתה יושב לשפוט אותי על פי התורה ומצוה להכותני שלא כתורה'? אמרו העומדים לידו: 'את הכהן הגדול לאלהים אתה מחרף!' השיב שאול: 'אַחַי, לא ידעתי שהוא הכהן הגדול'...”[12]
למחרת בבוקר, לאחר שבילה שאול את הלילה במאסר, הגיעה קבוצה בת מעל 40 איש אל ראשי הכהנים ודרשו מהם שיבקשו מהמפקד הרומאי לשלוח את שאול לסנהדרין לחקירה נוספת, כדי שיוכלו לארוב לו ולהרוג אותו בדרכו לשם. כששמע המפקד הרומאי על המזימה, הבריח את שאול לנציב פליקס בקיסריה, לשם הגיעה גם ההנהגה היהודית: ”כעבור חמישה ימים ירד חנניה הכהן הגדול עם כמה זקנים...והודיעו לנציב את טענתם נגד שאול.”[13] פליקס החליט להותיר את שאול-פאולוס במאסר, שנמשך גם לאחר תום כהונתו של חנניה.
בתלמוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הכהן הגדול חנניה בן נדבאי נזכר בבריתא המופיעה בשני מקומות:
- ”ד' צווחות צווחה עזרה... צווחה שניה: "פתחו שערים ויכנס יוחנן בן נדבאי תלמידו של פינקאי וימלא כרסו מקדשי שמים". אמרו על בן נדבאי שהיה אוכל ארבע סאה גוזלות בקינוח סעודה אמרו כל ימיו לא היה נותר בעזרה”[2]
במסכת פסחים תיאור זה של הכהן הגדול הוא מפורט ואף קיצוני יותר:
- ”ועוד צווחה העזרה שאו שערים ראשיכם ויכנס יוחנן בן נרבאי תלמידו של פנקאי וימלא כריסו מקדשי שמים אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל ג' מאות עגלים ושותה ג' מאות גרבי יין ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה אמרו כל ימיו של יוחנן בן נרבאי לא נמצא נותר במקדש”[3]
הפרשנים המסורתיים רואים אמירה זו כשבח ליוחנן. לפי הפירוש המקובל, הכוונה היא שיצאה בת קול,[14] או שהסכימו כל הנוכחים בעזרה,[15] שראוי יוחנן בן נדבאי להיכנס לעזרה ולאכול מבשר הקודשים. חכמים משבחים את חנניה שהרבה באכילת הקרבנות, והקפיד שלא יישאר מהם נותר. ייתכן שהתיאור מתייחס גם לבני ביתו, שהיו כולם מרבים באכילת קדשים.[16]
חוקרים ופרשנים מודרניים מהציעו לראות אמירה זו כאמירה עוקצנית, המביעה זלזול ביוחנן. לפי הצעה זו, כוונת הברייתא שהעם היה אומר עליו שהוא "תלמידו של פינקאי", כלומר אדם המפנק את עצמו מבשר הקרבנות, ומנצל את משרת הכהונה הגדולה, בניגוד לכהנים אחרים העובדים לשם שמים. גם האמירה שבזמנו לא היה נותר עשויה להתפרש כלעג למי שאוכל כמויות גדולות, עד שלעולם לא נותר בשר שלא נאכל.[17] אף לשיטה זאת למרות העוקץ הסאטירי שבפתגם, משתמע ממנו יחס של כבוד לחנניה, שלא גרשה אותו העזרה כמו שעשתה לבני עלי.[18]
כהן גדול בדימוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוסף בן מתתיהו מספר על חנניה בזמן שכבר היה כהן גדול לשעבר, בתוך תיאורו את השחיתות שסבבה את משרת הכהן הגדול ואת מלחמות הכהנים הגדולים בינם לבין עצמם:
"ושמו הטוב של הכוהן הגדול חנניה הלך וגדל מיום ליום, והוא זכה לחיבה ולכבוד מפואר בקרב האזרחים: שכן היה מפזר כספים ומחניף לאלבינוס ולכוהן הגדול בכל יום במתנות. אולם היו לו עבדים רעים מאוד, שהתחברו עם האנשים החצופים ביותר וסבבו על הגרנות ולקחו בכוח את מעשרות הכוהנים, ולא נמנעו מלהכות את אלה שלא נתנו. והכוהנים הגדולים (האחרים) נהגו בדומה למעשי עבדיו של זה, ולא יכול איש למנוע אותם. ואז קרה שאחדים מהכוהנים, שהתפרנסו לפנים ממעשרות, מתו בלי אוכל."[19]
מעמדו ועושרו של חנניה היו לו לרועץ, כשנוצלו לסחיטה ואיומים לצורך השגת מטרות פוליטיות. הסיקריים נכנסו לירושלים בליל חג, חטפו את סופרו של אלעזר בן חנניה ודרשו תמורת שחרורו, שחנניה ישדל את אלבינוס, הנציב הרומאי ביהודה, לשחרר 10 אסירים מאנשיהם. חנניה נכנע לדרישות הסיקרים וקיבל את מבוקשו מאלבינוס. כניעתו של חנניה הביאה למאמץ מוגבר של הסיקריים לחטיפות נוספות של כמה מאנשי חנניה. הם הוחזקו שבויים בידיהם עד לשחרורם של אסירים נוספים "וכשהגיעו שוב למספר לא קטן חזרו והתאוששו והרעו לכל הארץ".[20]
עם זאת, עושרו של חנניה היווה גורם מכריע במאבק האלים בין הכהנים הגדולים, שיב"מ רואה בו נקודת מפנה בדרך להתקוממות עממית:
"קיבל יהושע בן גמליאל את ירושת הכהונה הגדולה מאת המלך, שלקחה מאת יהושע בן דמני, ועל שום כך קמה מריבה ביניהם. שכן אספו כנופיה של אנשים עזי-פנים ביותר, ולעתים תכופות התפרצו (ועברו) מגידופים עד לידי השלכת אבנים. אולם חנניה עלה (עליהם), מפני שמשך (אליו) בעושרו את כל אלה שהיו מוכנים לקחת... מאותה שעה בעיקר היתה עירנו שרויה במהומה, וכל ענייניה הלכו הלוך ורע"[21].
אין תימה, אפוא, שתסכולם של הכהנים הפשוטים ממצבם העגום, שנגרם במישרין מהשחיתות שפשטה בכהונה הגדולה, דחף אותם לזרועות מחנה הקנאים, יריביה של האליטה, המסיתים למרד ברומאים.[18]
המרד הגדול
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 66 לספירה (בזמן שירותו של מתתיהו בן תאופילוס ככהן גדול), אלעזר, בנו של חנניה, ששירת כפקיד בבית המקדש, הסית את הכהנים המשרתים לסרב לקבל זבחים מידי נוכרים ובכך לבטל את זבח התמיד לשלום הקיסר (קורבן הקיסר). בניגוד לעמדת הכהנים הגדולים, בנו של הכהן הגדול לשעבר נתן את האות באופן רשמי שזהו מרד באימפריה הרומית. לאור המצב, התכנסו גדולי העם והכהנים הגדולים עם חשובי הפרושים, ולאחר כישלונם לשכנע את המורדים לעצור את המרד, שלחו שליחים אל הנציב גסיוס פלורוס ואל המלך אגריפס, בבקשה שישלחו צבא לירושלים כדי להכניע את המורדים בטרם יהיה מאוחר מדי. פלורוס, ששמח לשמוע את החדשות על מלחמה, לא הגיב לבקשה, ואילו אגריפס שלח מממלכתו בצפון הארץ צבא של 3000 פרשים. חייליו של אגריפס כבשו את העיר העליונה, בה התגוררה האוכלוסייה העשירה והאוהדת, אולם בעיר התחתונה והר הבית התחזקו המורדים. לאחר שבוע של קרבות בו ניסו המורדים תחת פיקוד אלעזר לתפוס גם את העיר העליונה, ביום קורבן העצים בט"ו באב[22] עלו המוני העם להר הבית, ובעוד שכניסת תומכי השלום נמנעה על ידי המורדים, חברו אליהם בין פשוטי העם גם סיקריים רבים. התגבורת החדשה הביאה למפנה וצבאו של אגריפס, שלא הצליח לעמוד בפני הכמות והתעוזה של הסיקריים, נהדף מהעיר העליונה, אזור מגורי הכהנים והעשירים. המורדים שרפו את ביתו של חנניה, כמו גם את ארמונות אגריפס וברניקי, ואת בית הארכיון. רבים מהכהנים ונכבדי העם ירדו להסתתר במנהרות, כאשר רבים אחרים וביניהם חנניה עצמו, ברחו עם צבא המלך (אגריפס) אל "חצר המלך", מצודת ארמון המלך הורדוס מעל העיר העליונה, שם ישב הגדוד הרומאי של הנציב גסיוס פלורוס.[23] בי"ח באב צרו המורדים על חצר המלך, מקום התבצרותם של חיילי אגריפס, כשהם מנסים להבקיע את החומה מארבעה כיוונים.
בשלב זה איבד אלעזר את מעמדו כמנהיג המרד, כשמנחם בן יהודה ואיתו "עם הארץ" ו"שודדים אחרים" אותם חימש בנשק שלקח ממחסנו של הורדוס במצדה, עלה לירושלים והתיצב בראש המורדים בניהול המצור על ארמון המלך, בו התבצר גם חנניה.
ב-ז' באלול, נתפס חנניה כשהוא מסתתר בצינור המים מסביב לחצר המלך, ויחד עם אחיו חזקיה הוצא להורג על ידי מנחם. נקמת אלעזר ברוצח אביו לא אחרה לבוא. כאשר עלה מנחם לבית המקדש להתפלל ואיתו הסיקריים החמושים, התנפלו עליו אנשי אלעזר בעזרת בית המקדש, ואליהם הצטרף גם "יתר העם", שרגם אותו באבנים. מנחם ברח לעופל, נתפס ועונה למוות בייסורים.[24]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, מתורגמים מן המקור היווני על ידי ד"ר י. נ. שמחוני עם מבואות, הערות ומפתחות, הוצאת "מסדה", תרפ"ג 1923, מהדורת 1968.
- יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים (תרגם מיוונית אברהם שליט בליווי שלוש מפות), כרך שלישי: ספרים 11–20, ירושלים: מוסד ביאליק, תשכ"ג 1963.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ה', פסקה ב', סעיף 103 (בתעתיק המקורי ביוונית).
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, סדר קודשים, מסכת כריתות, דף כח, עמוד א.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, סדר מועד, מסכת פסחים, דף נז, עמוד א.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ה', פסקה ב', סעיף 103 (בתעתיק תרגום שליט: "חנניה בן נדבי").
- ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה', שיעור 1, פרק 2, עמוד 18.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם שמחוני לספר ב', פרק י"ב, פסקה ה'.
- ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה', שיעור 1, פרק 2, עמוד 18, הערה 45.
- ^ 1 2 פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה', שיעור 2, פרק 1, עמוד 21.
- ^ כך במקור. בתרגום שליט נשלחו "אנשי חנניה" ללא אזכור מפורש של כבילתם.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק י"ב, פסקאות ו'-ז'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ו', פסקאות ב'-ג', סעיפים 136-131.
- ^ הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק כג, פסוקים 5-1.
- ^ הברית החדשה, מעשי השליחים, פרק כד, פסוק 1.
- ^ בן יהוידע פסחים נ"ז א'
- ^ ביאור שטיינזלץ פסחים נז א, ובבן יהוידע פסחים נז א, שם כתב בפירוש שני שזוהי לשון מליצה שהסכמת הנוכחים היא כאילו שיצאה בת קול שראוי לזה.
- ^ רבי יהודה בן קלונימוס משפיירא, ערכי תנאים ואמוראים ניו יוק תשנ"ד, עמ' רע"ה.
- ^ פרופ' יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ד', שיעור 15, פרק 4, עמוד 304; מאיר שמעון גשורי, ירושלים עיר המוזיקה, תל אביב תשכ"ח, עמ' 110. וראו סיכום הדברים אצל הרב עזריה אריאל (עורך), שערי היכל – פסחים, ירושלים תשע"ג, מערכה נב, עמ' קצח.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם שמחוני לספר ב', פרק י"ז, פסקה ג'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט', פסקה ב', סעיפים 207-205.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט', פסקה ג', סעיפים 210-208.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 20, פרק ט', פסקה ד', סעיפים 214-213.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק י"ז, פסקה ו', הערה 4 (תרגום שמחוני).
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, הערות ובאורים מאת המתרגם שמחוני לספר ב', פרק י"ז, פסקה ו'.
- ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ב', פרק י"ז, פסקאות ב'-ט'.
.jpg)