יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חלקים לא מובנים. תיאור חלקי מאוד בעלילה.
| ||
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: חלקים לא מובנים. תיאור חלקי מאוד בעלילה. | |
בימוי | עלי סוזנדה |
---|---|
הופק בידי | עלי סוזנדה |
תסריט | עלי סוזנדה |
עריכה | פרנק גייגר |
שחקנים ראשיים |
אלמירה רפיזדה זהרה אמיר אבראהימי אראש מראנדי נגר מונה אליזדה בילאל יסאר חסן עלי מט |
מוזיקה | עלי נ 'אסקין |
צילום | מרטין גשלשט |
מדינה | גרמניה, אוסטריה |
חברת הפקה | coop99 |
חברה מפיצה | חלומות תאית |
שיטת הפצה | וידאו על פי דרישה |
הקרנת בכורה |
20 מאי 2017 (קאן) 16 בנובמבר 2017 (גרמניה) |
משך הקרנה | 96 דק' |
שפת הסרט | פרסית |
סוגה | רוטוסקופי |
הכנסות באתר מוג'ו | tehrantaboo |
פרסים | ראו כאן |
דף הסרט ב־IMDb | |
טהראן טאבו (פרסית: تهران تابو); אנגלית: Tehran taboo) הוא סרט הנפשה גרמני-אוסטרי בבימויו של עלי סוזנדה. הסרט, המונפש בטכניקת רוטוסקופ, מספר את סיפורן של שלוש נשים ומוזיקאי החיים בטהראן ומתמקד במאמציהם הנואשים להתמודד עם חוקי הדת המחמירים הנהוגים באיראן, שמובילים לקיומם של סטנדרטים כפולים.[1] הסרט הוצג לראשונה במסגרת שבוע המבקר הבינלאומי בפסטיבל קאן 2017.
שלוש צעירות וצעיר מאיראן יוצאים למסע של חופש מיני ואושר, בחיפושיהם אחר דרכים יצירתיות להתגבר על מגבלות החברה האסלאמית השמרנית. מסעם מתואר בסרט כהזדמנות נדירה להיכרות עם תת-התרבות העירונית באיראן. הסרט, העוסק בדיכוי הנשים באיראן, מתייחס גם לצביעות ומשולבים בו תיאורים של הוצאות להורג בפומבי, אלימות מינית, התעללות בבעלי חיים והתאבדות.[2]
במרכז הסרט תיאור ניסיונותיהן של שלוש הנשים לנווט בין האיסורים הדתיים והציפיות החברתיות הרבות. פארי (אותה מגלמת השחקנית אלמירה רפיזדה) היא עובדת מין, הנזקקת לשופט (אותו מגלם חסן עלי מט), כדי שיחתום על מסמכי הגירושים שלה. פארי מתגוררת בדירה בבעלותו של השופט ומספקת לו שירותי מין, מה שבהמשך יבטיח את רישומו של בנה לבית הספר.[3][4]
הסרט הונפש בטכניקת רוטוסקופינג, בה השחקנים מצולמים תחילה ולאחר מכן מונפשים. יתרונה העיקרי של טכניקה זו הוא העברת כישרונם של השחקנים המקוריים אל הסרט המונפש, שהופך נגיש רגשית עבור הצופים. סרט הנפשה הפך אפשרות מעשית עבור סוזנדה, שלא יכל לצלם את הסרט באיראן בגלל הצנזורה. באיראן אמנים רבים אינם חופשיים להביע את דעותיהם והם מצאו דרכים מגוונות לבטא את עצמם.
מבקרים כתבו כי סוזנדה עקף את בעיית הצנזורה באופן מושכל, מלבד העובדה שהוא חי מחוץ לאיראן, בחירת הז'אנר וטכניקת ההנפשה שנבחרה, יצרה "מרקם חזותי" יוצא דופן, שתואר כהיפר-ריאלסטי מבחינת אופני התנועה והביטוי, תוך שיומש בצבעים פשוטים.[5]
האנימציה הרוטוסקופית הבולטת בתצלום זה של איראן מאפשרת את הטכניקה לבמאי, עלי סוזנדה, להציג צד של העיר שסרט פעולה חי לעולם לא יורשה לתאר. כן, הוא נראה מדהים עם לוח הצבעים של אוקרסים זוהרים וניאון. הדמויות והעלילה נוטים להיות מעט סכמטיים, אך מכיוון שמסלולי הנורמל של הנשים ניתנים לחיזוי לא מפני שהסיפור חסר כוח אלא מפני שהסיפור חסר פחד וחזק. Wendy Ide[6]