טומאת זב
| מקרא | ספר ויקרא, פרק ט"ו |
|---|---|
| משנה | מסכת זבים |
| ספרי מניין המצוות |
ספר החינוך קעח, ספר המצוות עשה קד |
  | |
בהלכות טומאה וטהרה, זב הוא איש שיצאה הפרשה מסוימת מאיבר המין שלו. כדי להיטהר, עליו להמתין עד שיעברו שבעה ימים רצופים ללא הפרשה זו ("שבעה נקיים"), ואז עליו לטבול במעיין ולהקריב קורבן. השם זב משמש גם כשם כללי למטמאי משכב ומושב שהם זב, זבה, נידה ויולדת.
מהות הזיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לזיבה, יש דמיון מסוים לנוזל זרע, אבל היא שונה מעט בצבע ובמרקם הפנימי שבין חלקיה, כך שבעוד הזרע הוא כלובן (הכינוי של חז"ל לחלבון הביצה) של ביצה רגילה, הזיבה היא כלובן של ביצה מוזרת[1], כלומר: ביצה שלא הופרתה ולא גדל בה אפרוח[2]. דימוי נוסף שנאמר בגמרא הוא שהזוב דומה למי בצק של שעורים. מבואר בראשונים[3], שמדובר בהפרשה מוגלתית, כתוצאה ממחלה מידבקת בדומה למחלה הקרויה בימינו "זיבה"[4].
חילוק בין זב בעל שתי ראיות לזב בעל שלוש ראיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]חומרת טומאתו תלויה במספר הפעמים ובהפרש הזמן ביניהם: אם ראה פעם אחת – לדעת בית שמאי הרי הוא בספק זב, ואם יראה ראייה נוספת יטמא למפרע. לדעת בית הלל, וודאי שאינו זב, אף אם יראה ראייה נוספת, אלא דינו כבעל קרי בלבד, ואיננו אב הטומאה, אף אם יראה אחר כך ראייה נוספת[5]. אם ראה שתי ראיות, תוך יום אחד או תוך יומיים רצופים – דינו כזב לכל דבר, פרט לכך שהוא פטור מקרבן להשלמת טהרתו. אם ראה שלוש פעמים, במשך יום או יומיים או במשך שלושה ימים רצופים – הרי הוא חייב גם בקרבן. נחלקו בית שמאי ובית הלל האם כשראה שלוש ראיות במשך שלוש ימים אך בהפסק של יום אחד באמצע, האם חייב קרבן, לדעת בית שמאי, הרי הוא כזב בעל שלוש ראיות שחייב קרבן ולדעת בית הלל הרי הוא כזב בעל שתי ראיות, ופטור מקרבן. להלכה קיימא לן בשתי המחלוקות כבית הלל[6].
תליית הזיבה בשבעת הדברים ובאונס
[עריכת קוד מקור | עריכה]מכיוון שטומאת זיבה חלה רק כאשר הזיבה נגרמת כתוצאה ממחלה ודווקא בכלי הזרע ולא בחולשה כללית של הגוף וגם לא כאשר הזיבה נגרמת כתוצאה מגורם חיצוני (שאינו מחלה), לכן, ישנן שבעה דברים שתולים בהם את הזיבה, והם: אם הוא חולה או אם ידוע שגופו נחלש כתוצאה מאכילה או שתייה מרובה, או של דברים הגורמים לזרע לזוב, או במשא שהתאמץ לסחוב דברים כבדים או שקפץ, או שהרהר בענייני יחסי מין או שראה אישה יפה במיוחד, אף אם לא הרהר אודותיה. אין הוא נחשב לזב. קיימות אף דעות מקלות יותר של רבי יהודה ורבי עקיבא, רבי יהודה סובר שאף הרואה בהמה חיה או עוף מתעסקין ביחסי מין או שראה בגדים נאים צבועים של נשים ניתן לתלות בכך את הזיבה, ורבי עקיבא מקל אף יותר וסובר שכל שהזב אכל או שתה משקה כל שהוא באותו יום בו ראה את הזיבה, ניתן לתלות באכילה או שתייה מועטת זו את הזיבה.
כלל זה קיים רק לגבי ראיה שנייה. ראיה ראשונה, גם אם הייתה באונס, מצטרפת לספירת שתי ראיות לטמא כזב, ואף היא עצמה מטמאה כבעל קרי, ככל ראייה ראשונה אלא שאינה מצטרפת לקרבן במידה והיו שני ראיות אחריה. לגבי ראייה שלישית, קיימת מחלוקת במשנה, לדעת רבי אליעזר היא אינה מחייבת בקרבן אם הייתה באונס. ולדעת חכמים ראייה שלישית מחייבת בקרבן אף אם הייתה באונס. גם רבי אליעזר וגם חכמים מודים שראייה באונס סותרת את מניינו של הזב לשבעה נקיים.
תליית הזיבה בקרי
[עריכת קוד מקור | עריכה]תלייה נוספת, נפסק במשנה כי ”הרואה קרי אינו מטמא בזיבה מעת לעת”, דין זה נאמר בראיה הראשונה בלבד. אך לאחר שכבר "נזקק לזיבה", והוא כבר חלה במחלת הזיבה, אין תולים את הזיבה בקרי אלא במחלת הזיבה, דין זה הוא דווקא לגבי יהודי אבל גר כתוב במשנה: ”גר שראה קרי ונתגייר – מיד הוא מיטמא בזיבה”. בראשונים מובאות מספר הסברים אפשריים לכלל זה: לאחר יציאת נוזל זרע מגוף האדם, יוצא גם זרע גרוע שאינו יוצא יחד עם הזרע עצמו, ולכן ייתכן שהנוזל שיצא אינו זיבה אלא המשך של נוזל הזרע שיצא באותה יממה – הסבר הרמב"ם.
לפי הסברם של הר"ש משאנץ[7] ופירוש רש"י לנזיר[8], וכן הסביר הלחם משנה בדעת הרמב"ם. דווקא בראייה ראשונה של הזב, אנו אומרים כן, אך לאחר שכבר "נזקק לזיבה", והוא כבר חלה במחלת הזיבה, הגיוני יותר לומר שהזיבה קשורה למחלתו ולא לקרי שראה באותו יום[9], ולכן גם קובעת המשנה כי ”גר שראה קרי ונתגייר – מיד הוא מיטמא בזיבה”, כי גרותו של גר נחשבת כמחלה המחלשת את הגוף וגורמת לזיבה מפני ש"דואג בקבלת המצוות" כך שלא סביר לתלות את הזיבה מחמת הקרי[10].
- לאחר יציאת הזרע מגוף האדם, האדם נחלש, וממילא שוב יש לתלות את יציאת הזיבה ב"חולי", שהוא אחד משבעה הדברים שבהם בודקים את הזב ותולים בהם את הזיבה – הסבר המובא בר"ש, ודיעה זו גם מובאת במסכת נזיר (ס"ו) בפירוש רש"י ותוספות כדעתו של רב פפא, ולפי פירוש התוספות בנזיר, ההסבר אינו מספק נימוק מה הוא ההבדל בין יהודי לגר, שהרי בשניהם קיימת חולשה זו, מסקנת הגמרא היא שמדובר ב"גזירת הכתוב" (ראו בקטע הבא).
לפי הסבר של הר"ש משאנץ, חולשה זו אינה פוטרת את הזב מכיוון שהנוזל שיצא ממנו אינו "זיבה", (בשונה מההסבר הקודם המסביר כי מדובר בנוזל זרע ולא בנוזל זיבה), אלא מפני שמדובר באונס, ולכן תלייה זו היא רק בראייה השנייה שאינה מטמאה באונס, אך בראיה ראשונה שמטמאה באונס נטמא גם אחרי שראה קרי. ולכן אם הראיה השנייה היא של גר, שראייתו הראשונה הייתה בעודו גוי, מכיוון שהראיה הראשונה אינה מטמאה בטומאת זיבה, נחשבת הראיה השנייה שלו כראיה ראשונה.
- גזירת הכתוב: לפי מסקנת התלמוד במסכת נזיר, כפי פירוש התוספות, מדובר בגזירת הכתוב כפי המפורש בברייתא: נאמר בתורה ”וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם” (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ב) – כלומר – גם לאחר שפנה היום, יש להמתין עד הערב ולאחר מכן בעל הקרי יכול לטבול גם אם ראה בינתיים זיבה, רבי יוסי שמצמצם את הזמן שניתן לתלות את הזיבה בקרי לומד זאת מהפסוק הקודם בו נאמר ”כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה”, כלומר זמן הקרי נמשך רק לילה אחת ולא שניים.
בכל מקרה, מכיוון שגזירת הכתוב היא שטומאת קרי גורמת לקולא – שניתן לתלות בה את הזיבה שביום או מעת לעת שאחריה, מובן שדין זה קיים רק ביהודי שבו נאמרו פסוקים אלו ולא בגוי, ומכאן השוני בין יהודי לגוי[7].
רבי יוסי מחמיר ומתיר לתלות את הזיבה בזרע רק באותו יום עצמו אך ההלכה לא נפסקת כמותו[11].
טהרת הזב
[עריכת קוד מקור | עריכה]טבילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – טבילה במעיין
חידוש מיוחד קבעה התורה בעניינו של הזב, שעליו לטבול במעיין דווקא, ולא די במקווה[12]. ובזה התייחד זב שאפילו זבה אינה טעונה טבילה במעיין ואילו זב טעון טבילה במי מעיין.
קורבנות הזב
[עריכת קוד מקור | עריכה]למחרת יום טבילתו, עליו להביא קרבן להשלמת טהרתו[13]: זוג עופות, אחד לקורבן חטאת והשני לקורבן עולה, בדומה לקרבן הזבה. עד הבאת הקורבנות הוא מנוע מלהיכנס לבית המקדש ומלאכול קורבנות, כמו כל "מחוסר כיפורים".
דיני טומאה וטהרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – טומאה היוצאת מגופו
התורה קבעה על הזב והדומים לו (נידה, זבה, יולדת) סדרת חומרות מיוחדות. חומרות אלו אינן קיימות אפילו בטומאת מת[14].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הערך "זב", באתר ויקישיבה
- הערך "זב" באתר מכון המקדש
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ל"ה, עמוד ב'.
- ^ מאירי שם
- ^ ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, ערך זב
- ^ רבי אברהם אבן עזרא בויקרא טו, ח, רמב"ן שם פסוק יא, ספר החינוך מצווה קעח
- ^ ישנו הבדל בינו לבעל קרי רגיל בכך שאפילו אם הוא קטן שאינו מטמא טומאת קרי בדרך כלל, אם ראה ראייה אחת של זיבה, מטמא בקרי
- ^ משנה, מסכת זבים, פרק א' משניות א–ג, מסכת מגילה, פרק א', משנה ז'.
- ^ 1 2 הר"ש משאנץ על מסכת נזיר ג ב.
- ^ שמקובל שחיברו הריב"ן
- ^ לפי דבריו זה הוא פירוש רב פפא במסכת נזיר "איידי חולשא הוא דחזי", כלומר לכן בנזקק לטומאה אין תצולים את הראיה בקרי, כי מסתבר לומר שחולשת הזיבה גמרה לו את הראייה
- ^ ובכך הוא מסביר את הדיון בין רבא לרב פפא במסכת נזיר, ”אמר לו רבא והתנן גר שנתגייר מטמא מיד בזיבה א"ל אין לך חולי גדול מזה".”.
- ^ משנה, מסכת זבים, פרק ב', משנה ג'.
- ^ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ג וכן משנה תורה לרמב"ם, הלכות מקואות, פרק א', הלכה ה'.
- ^ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ד.
- ^ משכב והיסט – משנה, מסכת זבים, פרק ד', משנה ו'. מעיינות – תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף פ"ח, עמוד א'.
| טומאה וטהרה ביהדות | ||
|---|---|---|
| דרגות טומאה | אבי אבות הטומאה • אב הטומאה • ולד הטומאה (ראשון • שני • שלישי ורביעי) | 
|
| דרגות קבלת טומאה | חולין • מעשר שני • תרומה • קודש • חטאת | |
| קבלת טומאה | אוהל • מגע • משא • היסט • מדרס • ביאה • בועל נידה • ביאה לבית • מדף • בליעה • עיסוק | |
| מטמאים מן התורה | מת • נבלת חיה ובהמה • נבלת עוף טהור • נבלת השרץ • בעל קרי • פולטת שכבת זרע • מטמאי משכב ומושב - נידה, יולדת, זבה, זב • צרעת (אדם, בתים, בגדים) • שכבת זרע • חטאות המטמאות • מי חטאת | |
| מטמאים מן דרבנן | ידיים • ארץ העמים • בית הפרס • כתבי הקודש • גויים • עבודה זרה • טבילה במים שאובים | |
| נטמאים | אדם • כלים (כלי מתכות, כלי עץ, כלי חרס, בגדים, כלי עור, שק, וכלי עצם) • אוכלים • משקין | |
| אחרים | טומאת מקדש וקדשיו • האיסור לכהן להיטמא למת • הכשר לקבל טומאה • טומאה רצוצה • טומאה הותרה בציבור | |
| טהרה | טבילה • פרה אדומה • מקווה • חציצה • טבול יום • מחוסר כיפורים • טהרת מצורע • טבילת עזרא | |
| סדר טהרות | כלים • אהלות • נגעים • פרה • טהרות • מקוואות • נידה • מכשירין • זבים • טבול יום • ידיים • עוקצים | |
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.