טרודי שופ

טרודי שופ
Trudi Schoop

לידה	9 באוקטובר 1903 ציריך, שווייץ
פטירה	14 ביולי 1999 (בגיל 95) ון נויס, ארצות הברית
מדינה	שווייץ

טרודי שופ (Trudi Schoop; ‏9 באוקטובר 1903 - 14 ביולי 1999) הייתה רקדנית אמריקאית ילידת שווייץ, מחלוצות תחום הטיפול בתנועה.

ביוגרפיה

נולדה בשווייץ בתחילת המאה ה-20. בנעוריה החלה לרקוד בלט קלאסי והופיעה במופעים בהם נעשה שימוש באלתור והומור בתנועה כצורת הצגה מרכזית. בהמשך התנסתה בצורות ריקוד נוספות. בסביבות תקופת מלחמת העולם השנייה ערכה מספר סבבי הופעות בינלאומיים, בעיקר בארצות הברית.

ב-1940, כמתנדבת בבית החולים לחולי נפש "Camarillo" בקליפורניה, החלה לטפל באמצעות תנועה, ובהמשך הועסקה בבית חולים זה במשרת תרפיסטית. אחר כך לימדה ברחבי אירופה וארצות הברית^[1].

ב-1947 עזבה סופית את אירופה ועברה לפעול בלוס אנג'לס שבארצות הברית.

תרומתה לתחום הטיפול בתנועה

תאוריה

שופ האמינה שהאדם משתקף בגופו, וכי מה שקורה ב mind הוא בעל השפעה על הגוף ולהפך. היא מצאה שהרמוניה זו חסרה בקרב מטופליה. היא ראתה ביציבה שלהם את המתח והקונפליקטים הפנימיים שלהם. שופ האמינה שלחץ על האישיות משפיע על האינטגרציה והביצוע של המטופל, לכן אחת המטרות שלה הייתה להביא את הצד שנדחק אל המודעות, ולאפשר למטופל לבטא אותו דרך התנועה.

היא כיוונה לשתי נקודות עיקריות: לסייע לאינדיבידואל לחוות בצורה הרמונית את הקונפליקטים הרגשיים שלו; ולעודד צמיחה וסיוע לאינדיבידואלים לשם יצירת קשר.

מתודולוגיה

שופ האמינה שמתוך חוויה תנועתית ניתן לשפר את התפקודיות הפונקציונלית ומתוך כך את הערך העצמי של הפרט. באמצעות התנועה והאימפרוביזציה היא לימדה את מטופליה להגיב לאינטראקציה בינאישית באופן גמיש יותר במקום לחשוש ולהימנע מאינטראקציה זו. כמו כן, היא התייחסה לאימפרוביזציה כמאפשרת הבעה ספונטנית של התנועה והאמינה שבאמצעותה יוכל הפרט להשיג רמה מסוימת של שליטה ותובנה לגבי הקונפליקטים שלו.

שופ שילבה ארבע גישות לפיתוח של יכולת ההבעה של מטופליה מבחינה פיזית ורגשית:

1. הגישה הלימודית: שופ האמינה שעל מנת שמטופליה יוכלו לרכוש שליטה על שריריהם בעת הבעת רגשותיהם, עליהם קודם כל להיות מסוגלים להכיר בקונפליקטים שלהם וללמוד להוציא אותם החוצה. היא סייעה למטופליה לעשות זאת באמצעות השימוש בהומור ובגוף.

2. מקצב וחזרתיות: לשימוש של שופ במקצב וחזרתיות יש גרסאות רבות, שניתן לחלק אותן למספר גישות בסיסיות:

• בגישה הראשונה, שופ ניסתה להעביר רגש מסוים על ידי שימוש בפעולה אסוציאטיבית מסוימת. היא פעלה להסיר את המחסום על הרגש הספציפי על ידי כך שנתנה למטופל את האפשרות להביע אותו באופן פיזי. לאחר מכן, הוסיפה מרכיב מקצב להבעה. עובדה זו אפשרה למטופל לשבור את הטווח הרחב של הרגש לרכיבים המובעים בפעולות שריר. בכך אפשרה למטופל להשיג יותר שליטה ביכולת ההבעה שלו. המטרה שלה בשלב זה הייתה שהמטופל יתחבר ברמה מסוימת לרגשותיו וירכוש כישורים תנועתיים חדשים. בנוסף, שאפה לשחרר את הצד החבוי של האישיות בדרכים לא מאיימות, באמצעות הבעה מתוך הנאה וארגון נוסף של העצמי.

• בגישה השנייה, שופ לימדה את המטופל לבחור רגש מסוים, מורגש או לא, ולפתח אותו דרך תנועה הבעתית דרמטית שבאה לידי ביטוי ושחרור באמצעות מקצב. המטרה הייתה לבנות טווח גמיש, חזק ורחב של תנועות. שופ האמינה שהדבר יסייע למטופלים לבסס פתיחות והשלמה שלווה עם סיטואציות החיים והרגשות השלובים בהן, עמן יהיה עליהם להתמודד. עוד האמינה שגישה זו מסייעת לפרט ביצירת שליטה ושיפור היכולת להבעה עצמית.

• בגישה השלישית, שופ סייעה למטופלים לחקור ולשחרר את הרגשות הפנימיים הריתמיים שלהם. היא לימדה את מטופליה להיות מודעים למקצב הפנימי שלהם. לאחר מכן היא לימדה פיתוח מודעות למקצב של הדופק. שופ הייתה שוברת את המקצב לחלקים, המטופל היה נע לשמע המקצב עם איברים מסוימים כגון גפיים, לאחר מכן הוא היה נע עם הגוף כולו, ובהדרגה עם הוספת קול, היא הייתה מובילה אותו להתנועע בקבוצה עם ליווי של פסנתרן, מה שהוביל לעבודה קבוצתית בהתאם למקצב חיצוני.

3. הפנטזיה הפנימית: שופ הייתה ייחודית בנאמנות שלה לחקירת עולם הפנטזיה של המטופל הפסיכוטי באמצעות התנועה. היא האמינה שכדי להביא את המטופל להתבונן בעולם כמו אחרים, חשוב, גם באופן זמני, לנסות ולהתחבר לדלוזיות שלו. לשם הבנת עולמו של המטופל היא הסתייעה בפעולות הקשבה, התבוננות בתנועות, שאילת שאלות, ותרגום רעיונות ודימויים למציאות של הבעה באופן פיזי. בעבודה הקבוצתית אותה העדיפה, יצרה שופ אינטגרציה בין האמונה שלה בכוחו של התהליך הקבוצתי ובין אמונתה בחשיבות הבעת הפנטזיה של הפרט.

4. אימפרוביזציה כמביעה תנועה ספונטנית וארגון מתוכנן של סדרות תנועה: שופ הדגישה את הצורך לעקוב אחר החוויה הסובייקטיבית המגיעה במהלך האימפרוביזציה יחד עם ההתבוננות הפנימית, יצירת התנועה והשיקוף העצמי. היא השיגה זאת בכך שסייעה למטופליה לארגן מבחינת כוריאוגרפיה את הגירוי שנוצר בתת-מודע, שהוצף בזמן התנועה הספונטנית שנוצרה במהלך האימפרוביזציה.

שופ יצרה אינטגרציה בין הלמידה והחקירה במהלך התהליך התרפויטי. היא שילבה באופן עקבי את גישותיה עם יצירתיות, גמישות וחקירה. כתוצאה מחקירתה של שופ את המשחקיות, ההבעתיות, והאינטראקציות היצירתיות עם מטופליה, היא תרמה טכניקות חדשניות רבות לתרפיה בתנועה^[1].

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא טרודי שופ בוויקישיתוף

• Trudi Schoop, 95, Pioneer In Therapy Using Dance, הניו יורק טיימס
• טרודי שופ, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• טרודי שופ, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• טרודי שופ, באתר MusicBrainz (באנגלית)

הערות שוליים

1. Levy, F. (1988). Dance Movement Therapy: A healing art-Trudi Schoop (pp.75-89) .American Alliance for Health and Dance.