יְהוּכַל בֶּן-שֶׁלֶמְיָהוּ בן שבי (גם יְהוּכַל בֶּן-שֶׁלֶמְיָה, יוּכַל בֶּן-שֶׁלֶמְיָהוּ) היה שר בממלכת יהודה אשר פעל בירושלים סמוך לחורבן בית המקדש הראשון (587 לפנה"ס), בשירות צדקיהו, המלך האחרון של יהודה.
הוא מוזכר פעמיים בספר ירמיה, וכן שמו מופיע על חותם טביעה שנמצא במבנה האבן הגדול בעיר דוד על ידי משלחת בראשות הארכאולוגית אילת מזר מהאוניברסיטה העברית. הוא אחד ממספר דמויות מקראיות אשר קיומן אושש ממקורות ארכאולוגיים, בהם אחאב המלך וגמריהו בן שפן. בשנת 2008, באותו אתר, נמצאה טביעת החותם של שר נוסף בשירות צדקיהו בשם גדליהו בן פשחור.
יהוכל ואביו שלמיהו, הם חלק מרשימה בת 53 דמויות מקראיות, שאושרו במחקר מבחינה ארכאולוגית כדמויות היסטוריות[1][2].