יואל רוט

יעקב יואל רוט
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 1940 (בן 84 בערך)
דטרויט, מישיגן, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
השכלה
מקום פעילות ארצות הברית
השתייכות יהדות קונסרבטיבית
תחומי עיסוק פסיקת הלכה
מעסיק בית המדרש לרבנים באמריקה עריכת הנתון בוויקינתונים
רבותיו שאול ליברמן, דוד הלבני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

הרב יעקב יואל רוט (אנגלית: Joel Roth; נולד ב-1940) הוא ראש המחלקה לתלמוד בבית המדרש לרבנים באמריקה, חבר ויו"ר לשעבר של ועד ההלכה בכנסת הרבנים וממנהיגי האגף השמרני ביהדות הקונסרבטיבית.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוט נולד בדטרויט, מישיגן למשפחה קונסרבטיבית ממוצא יהודי-הונגרי. דודו ישב בחבר הנאמנים של בית המדרש לרבנים באמריקה, המוסד העליון של הזרם. כילד שהה רוט ב"מחנה רמה", קייטנת הקיץ של התנועה ששימשה לקירוב הדור הצעיר לדת. הוא החליט על קריירה רבנית בגיל צעיר. ב-1961 השלים תואר ראשון באוניברסיטת המדינה ויין בעיר הולדתו, וכעבור שנה נכנס בשערי בית המדרש, שם היה בין המועטים שצורפו לתוכנית היוקרתית לתלמוד. הוא למד בין היתר מפי שאול ליברמן ודוד הלבני, סיים תואר שני בספרות עברית, והחל ללמד עברית במוסד. ב-1966 הוזמן ללימודי דוקטורט בתלמוד; סמיכתו לרבנות נדחתה כדי שיוכל להמשיך כאקדמאי מבלי שיצטרך להתגייס כרב צבאי, תנאי שנדרש אז מכל חברי כנסת הרבנים. הוא קיבל אותה לבסוף ב-1968. ב-1973 סיים את הדוקטורט ונתמנה למרצה בכיר בבית המדרש. ב-1978 התקבל לוועד ההלכה של התנועה, וכיהן כדיקאן התוכנית לרבנות בין 1981 ל-1984. עם סיום תפקידו קודם ליו"ר ועד ההלכה, תפקיד בו החזיק עד 1992. אז שב למשרת הדיקאן למשך שנה; הוא התפטר לאחר שהטריד מינית מועמד למסלול הרבנות במהלך ראיון הקבלה שלו, בו נכחו גם בכירים אחרים. לידי יט"א הגיעו טענות כי גם סיום כהונתו ב-1984 נעשה על רקע הטרדה מינית של תלמיד בית המדרש, שלא נחשפה.[1] ב-1998 הוענק לו התואר הפרופסור המופקד על הקתדרה ע"ש לואיס פינקלשטיין לתלמוד והלכה. מאז 2000 הוא מכהן כראש הישיבה הקונסרבטיבית בירושלים. עוד בימיו של גרשון הכהן מונה לאחראי הכשרות בבית המדרש, והוא מכהן גם כיועץ ההלכתי של מחנות רמה. בנוסף הוא חבר בית הדין המאוחד של התנועה, ומרבה להרצות בסמינרים השונים שלה ובבתי-כנסת.

הסוגיה ההלכתית הראשונה בעלת ההד הציבורי שרוט היה מעורב בה כפוסק הייתה שאלת הסמכתן של נשים לרבנות וספירתן למניין, שפילגה את כנסת הרבנים בסוף שנות ה-70. ב-1979 הכין חוות דעת בה קבע כי נשים יוכלו עקרונית להוציא אחרים ידי חובה ולעקוף בעיות אחרות הקשורות במידת החיוב שלהן אם ייטלו על עצמן להתפלל שלוש פעמים ביום; הוא ביסס זאת על שורה של דברי חכמים לפיהם נשים יכולות לאמץ ציוויים שאינן נדרשות בהן (כמו התייחסות המגן אברהם לקבלתן את ספירת העומר והקביעה המוכרת בפסיקה האשכנזית לפיה מותר לאישה לברך על מצווה שהזמן גרמא וכו'). על אף ששיער כי ניתן יהיה לעקוף את פסילת האישה לעדות מאחר שהיום אפשר להחשיבה למהימנה, הוא עצמו נמנע מלעשות זאת במסקנותיו. ב-1985 אף הופצה שמועה, שהוכחשה על ידי המעורבים, כי התנה את הסמכתה של הרבה הקונסרבטיבית הראשונה איימי איילברג בכך שתתחייב שלא להעיד. מלבד זאת הסכים למתן סמיכה ולא הצטרף להלבני ולבכירים האחרים בפקולטה לתלמוד שפרשו מבית המדרש במחאה על כך, על אף שנחשב מקורב לו. התשובה שחיבר הייתה מכריעה בהחלטה לאפשר לנשים ללמוד בבית המדרש.[2] שאלה אחרת שנקרא להביע בה דעה הייתה היחס להומוסקסואלים. ב-1992 התקבל בוועד ההלכה נייר העמדה שלו שקבע שהתורה קובעת בפירוש כי מדובר בתועבה.[3] כעבור ארבע-עשרה שנה עלה שוב הנושא: הוא הגיש ניסוח מרוכך שחזר למעשה על מסקנותיו מ-1992.[4] לבסוף התקבלה תשובה של אליוט דורף ואחרים שהכירה במערכות יחסים הומוסקסואליות (אם כי הותירה על כנו את האיסור על יחסי מין מלאים בין גברים) ואפשרה להסמיך להט"בים לרבנות.[5] רוט ושלושה חברים אחרים בוועד ההלכה התפטרו במחאה מיד לאחר ההצבעה, ב-6 בדצמבר 2006.[6]

רוט זוהה על ידי חוקרים כדורף ואלן סילברסטיין כיחיד מבין הבכירים בכנסת הרבנים שמזוהה במובהק עם האגף השמרני.[7] הוא גם אחד המעטים יחסית בהנהגה שסבור כי ההתגלות האלוהית הייתה מילולית ומפורשת,[8] למרות שהוא מרבה להדגיש כי אינו מתעניין או מחשיב נושאי אמונה, ומבחינתו: "המסורת ההלכתית היא בחזקת נתון, והתאולוגיה צריכה להסתדר אחריה". לדעתו כל מי שמקבל את התוקף המחייב של ההלכה ומקיים אותה לגיטימי, ללא התייחסות להשקפתו לגבי המרכיב האלוהי בתורה, כולל אלו שרואים אותה כתוצר אנושי לחלוטין.[5] איש האגף הנגדי בזרם, התאולוג ניל גילמן, ביקר אותו בכותבו: "מה שרוט אינו עונה עליו הוא מדוע היהדות מקיימת את ההלכה מלכתחילה."[9] רוט ידוע כנוקשה ביחס למקובל בקרב הקונסרבטיבים: אף כי הודה בכמה הזדמנויות שלשיקולים אתיים יש מקום בפסיקה, דחה מכל וכל את האפשרות שיהוו גורם בפני עצמם. הוא העלה את תפישת עולמו במספר חיבורים, בעיקר בספרו הידוע מ-1986, "התהליך ההלכתי: ניתוח שיטתי." לאחר שהתפטר ב-2006 האשים את האגף הליברלי באימוץ גישה כזו, ותקף אותם על כך שהם "משחקים את תפקיד אלוהים".[10]

פרסומים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

(רשימה חלקית)

  • The Halakhic Process: A Systemic Analysis
  • Sefer ha-Mordecai: Tractate Kiddushin
  • "Melakhah u'Shevut: A Theoretical Framework." Conservative Judaism, vol. 35, no. 3: Spring 1982.
  • "Keruv and the Status of Intermarried Families." Coauthored with Daniel Gordis. Conservative Judaism, vol. 35, no. 4: Summer 1982.
  • "Ordination of Women: An Halakhic Analysis." Conservative Judaism, vol. 33, no. 1: Winter 1984.
  • "An Halakhic Perspective on an Historical Foundation." Conservative Judaism, vol. 34, no. 1, Winter 1985.
  • "Talmud: Jewish Study and Exegesis of." Dictionary of the Middle Ages, New York: Charles Scribner's Sons, 1988.
  • "Halakhah and History." The Seminary at 100, edited by Nina Beth Cardin and David Wolf Silverman. New York: The Rabbinical Assembly and The Jewish Theological Seminary, 1987.
  • "Pluralism in the Rabbinic Period: What Are Its Limits?" Shofar, vol. 6, no. 2: Winter 1988.
  • "The Obligation of Educating the Young in Rabbinic Literature." Elazar, Daniel, editor, Jewish Education and Jewish Statesmanship: Albert Elazar Memorial Book, Jerusalem: Jerusalem Center for Public Affairs, undated (about 1996).
  • "Shabbat and the Holidays." Etz Hayim: Torah and Commentary, New York: The Rabbinical Assembly, 2001, pp. 1455–1459.
  • "Midrash and the Legal Process." Etz Hayim: Torah and Commentary, New York: The Rabbinical Assembly, 2001, pp. 1470–1474.
  • Review of Samuel Morell's book, Studies in the Judicial Methodology of Rabbi David Ibn Abi Zimra. AJS Review, vol. 31, number 1, April 2007.
  • "Musings Toward a Personal Theology of Revelation." Yosef Green Festschrift
  • "Gufei Torah: The Limit to Halakhic Pluralism." Tiferet le-Yisrael, A Jubilee Volume in Honor of Israel Francus, New York: The Jewish Theological Seminary, 2009.
  • "Sociological Reality and Textual Traditions: Tension in the Ketubbah." Co-authored with Daniel Gordis, Proceedings of the Committee on Jewish Law and Standards, 1980–1985, New York: The Rabbinical Assembly, 1988, pp. 203–210.
  • Toward a Definition of Davar Hadash, co-authored with Jeffrey Bocarsly.
  • "Synagogue Honors for the Intermarried Jew: Holding Office and Aliyyot." Proceedings of the Committee on Jewish Law and Standards, 1980–1985, New York: The Rabbinical Assembly, 1988, pp. 169–172.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Dean of JTS Rabbinical School Resigns After Making Sexual Remark to Student, יט"א, 5 באפריל 1993.
  2. ^ Dana Evan Kaplan, Contemporary American Judaism: Transformation and Renewal, Columbia University Press, 2013. עמ' 238-239.
  3. ^ התשובה לגבי הומוסקסואלים מ-1992
  4. ^ התשובה השנייה מ-2006
  5. ^ 1 2 Elliot N. Dorff, For the Love of God and People: A Philosophy of Jewish Law, University of Nebraska Press, 2010. לגבי תאו': עמ' 54, 59; לגבי הומו': 231-232.
  6. ^ Laurie Goldstein, Conservative Jews Allow Gay Rabbis and Unions, ניו יורק טיימס, 7 בדצמבר 2006.
  7. ^ Alan Silverstein, Modernists vs. Traditionalists: Competition for Legitimacy within American Conservative Judaism, התפרסם בתוך: Studies in Contemporary Jewry : Volume XVII, Oxford University Press, 2001. עמ' 42.
  8. ^ Elliot N. Dorff, Medieval and Modern Concepts of Revelation, בהקדמה ל: Etz Hayim, Jewish Publication Society, 2005. עמ' 65.
  9. ^ Neil Gillman, Doing Jewish Theology: God, Torah & Israel in Modern Judaism, Jewish Lights Publishing, 2010. עמ' 193.
  10. ^ Elliot N. Dorff, Jonathan K. Cran, The Oxford Handbook of Jewish Ethics and Morality, Oxford University Press, 2010. עמ' 232.