יחסי מיאנמר–פקיסטן | |
---|---|
מיאנמר | פקיסטן |
שטח (בקילומטר רבוע) | |
676,578 | 796,095 |
אוכלוסייה | |
54,676,529 | 253,252,891 |
תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
64,815 | 338,368 |
תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
1,185 | 1,336 |
משטר | |
משטר צבאי | רפובליקה אסלאמית פדרלית ודמוקרטיה פרלמנטרית |
יחסי מיאנמר–פקיסטן הם היחסים הבילטרליים שבין הרפובליקה של איחוד מיאנמר לבין הרפובליקה האסלאמית של פקיסטן. בין שתי המדינות קיימים יחסים דיפלומטיים מלאים. למיאנמר שגרירות באסלאמאבאד, בירת פקיסטן, ולפקיסטן שגרירות ביאנגון[1].
היחסים בין מיאנמר ופקיסטן כוננו ב-14 באוגוסט 1947 בין בורמה של אז ופקיסטן. בתחילה שתי המדינות חלקו גבול משותף, כשפקיסטן שלטה בבנגלדש של ימינו עד 1971. שגריר מיאנמר הראשון לפקיסטן, או-פה קין היה הנציג הזר הראשון שהציג את כתב ההאמנה שלו למושל הכללי הראשון של פקיסטן, מוחמד עלי ג'ינה[2].
במאי 1946 נפגשו מנהיגים מוסלמים מחבל ראקין עם מוחמד עלי ג'ינה, המושל הכללי הראשון של פקיסטן וביקשו ממנו לספח שתי עיירות באזור מאיו, סמוך לגבול עם מזרח פקיסטן (בנגלדש של ימינו). חודשיים לאחר מכן נוסדה ליגת המוסלמים בצפון ראקין בעיר אקואב, שביקשה שוב מעלי ג'ינה לספח את המקום. מושל פקיסטן עלי ג'ינה סירב באומרו כי אין ביכולתו להתערב בענייניה הפנימיים של מיאנמר. לאחר סירובה של פקיסטן נעשו ניסיונות שונים מצד המוסלמים להעביר את השליטה באזור לפקיסטן, לרבות פניות לפרלמנט הבורמזי, שדחה אותן.
בשנת 1947 הוקמה מיליציית מוג'אהדין בדלנית מזוינת מקומית, במטרה להקים מחוז אוטונומי אסלאמי בצפון ראקין, שפעלה עד שנות ה-60. המוג'אהידין החלו בפעילות טרור ונחלו הצלחות רבות בתחילה בכבשם כמעט את כל צפון ראקין בשלב מסוים. בשנת 1948 הוכרז משטר צבאי באזור וצבא מיאנמר החל בפעילות לשחרור האזור מידי המוג'אהידין. אולם בשנים הראשונות התקיימו קרבות עקובים מדם והממשל חווה כישלונות רבים.
הטטמדאו יזם מספר מבצעים צבאיים לאורך השנים, הגדולים שבהם "מבצע מאיו" באוקטובר 1952 ו"מבצע מונסון" באוקטובר 1954 שהצליחו לשבור במידה רבה את האחיזה של המוג'אהידין באזור ולחסל מספר מנהיגים בולטים של הארגון. בתחילה תמכה פקיסטן השכנה בהתקוממות המזוינת של המוג'אהידין נגד בורמה תוך הזדהות עם "אחיהם המוסלמים", אולם בשלב מסוים, לאחר שהחלה לחוות פעילות טרור בתחומה קיימה פקיסטן דיונים עם בורמה על הדרכים לטיפול בבעיית הטרור ובורמה מצידה דרשה הפסקה של התמיכה שהעניקה פקיסטן למוג'אהידין.
משנת 1957 ועד לגסיסת הארגון באמצע שנות ה-60, נכנעו מספר פלגים במוג'אהידין בכל פעם של עשרות או מאות מחבלים.
חברת פקיסטן אינטרנשיונל איירליינס הפעילה בעבר קו טיסות ליאנגון[3]. מיאנמר סיפקה בעבר מסלול פינוי לטייסת הצבאית הפקיסטנית אחרי ההשתלטות על מזרח פקיסטן על ידי הודו ב-1971[4].
ב-26 ביולי 2012 השמיע הטליבאן הפקיסטני איום לפיו יתקוף את מיאנמר אלא אם פקיסטן תנתק עמה את היחסים, זאת בתגובה למה שנראה על ידי הארגון כפשעים נגד בני הרוהינגיה[5].
במהלך שנות ה-50 וה-60 המסחר בין מיאנמר ופקיסטן היה הגדול ביותר בהיקפו לעומת יתר מדינות דרום מזרח אסיה, אולם עם השנים הוא הלך והצטמצם. ב-1995 עמד היקף המסחר על 34 מיליון דולר, ובשנת 1999 על 10 מיליון דולר בלבד. עם תחילת שנות ה-2000 חל שיפור מסוים בהיקפי המסחר, ובשנת 2000 עמד היקף המסחר על 24 מיליון, אולם נכון לשנת 2020, היקף הסחורות המועברות בין המדינות נמצא בירידה עם שווי כולל של כ-20 מיליון דולר[6][7].
מיאנמר ופקיסטן מנהלות שיתוף פעולה ביטחוני[8]. פקיסטן מאמנת אנשי צבא ממיאנמר, וכן מכרה לה מטוסי קרב פקיסטניים[9].
תרומה נוספת של פקיסטן לצבא מיאנמר הייתה אימון צוותי הצוללות של חיל הים[10]. ביוני 2013 דווח כי בסביבות 20 קצינים מחיל הים של מיאנמר ביקרו בעיר הנמל קראצ'י באפריל-מאי אותה שנה כדי להתחיל באימונים בסיסיים בשימוש בצוללות[11].
{{cite news}}
: (עזרה)
{{cite news}}
: (עזרה)תחזוקה - ציטוט: bot: original URL status unknown (link)