יכטת קיטור

יכטת הקיטור "זנתה" (Xantha), נבנתה ב-1867, צילום מ-1890. לימים ספינת המעפילים "סְטְרוּמָה".

יכטת קיטור (באנגלית: Steam yacht) היא סוג של יכטת פאר או יכטה מסחרית, אשר בנוסף למפרשים, כמקובל בכל היכטות, מצוידת גם במנוע קיטור המשמש כמנוע ראשי או כמנוע עזר.

מקור השם

ג'ורג' דּוֹד (George Dodd, 1783–1827), בעל ספינות אנגלי, היה הראשון שהשתמש במונח "יכטת קיטור" כדי לתאר את ספינת הקיטור "תֶּמְז" (Thames), מקודם "דְּיוּק אוֹף אַרְגַייל" (Duke of Argyle). היא תוארה לראשונה בפרסומת מסחרית ב-22 ביוני 1815 כ-"Thames Steam Yacht", על מנת להדגיש שמדובר בספינה מפוארת.^[1][2]

יכטות הקיטור הראשונות

יכטת הקיטור המלכותית הבריטית "אוסבורן" בפתיחת תעלת קיל בגרמניה, 20 ביוני 1895

יכטת הקיטור "סיגמה" של Reynolds Brothers‏, 1895

שתי יכטות הקיטור הפרטיות הראשונות הידועות לנו הן:

• "אנדוור" (Endeavour), ספינת משוטות עשויה עץ שנרשמה במרשם כלי השיט ב-28 בינואר 1828 על ידי בוני הספינה רולינסון וליון מלמבת'. אורכה "75-6 רגל, רוחבה 12 רגל, השוקע "7-2 רגל (23.1 x 3.7 x 2.6 m), ולה מנוע קיטור מסוג צילינדר מתנודד מתוצרת מוּדְסְלֵי (אנ'),^[3] 2 צילינדרים, הספק 20 כוחות סוס, קוטר הצילינדר 20 אינץ' ואורך המהלך 2 רגל (0.51 x 0.61 m). היא נרשמה בלונדון ב-21 בפברואר 1828 בבעלות מהנדס המכונות האנגלי המפורסם הנרי מוּדְסְלֵי (אנ'),^[4] אשר השתמש בה כיכטה פרטית. מהנדס המכונות הסקוטי הידוע ג'יימס נֶסְמִית' (אנ') מספר באוטוביוגרפיה שלו על הפלגת טיול בספינה אל ריצ'מונד.^[5]
• "סוויפט" (Swift), ספינת מפרשים עשויה עץ מסוג סמאק (smack) (אנ') שנבנתה ב-1803 בברידפורט על ידי בולס אנד גוד (Booles & Good). מופיעה במרשם כלי השיט בליית' ב-1804, הבעלים לא ידועים, חסרים המסמכים.^[6] היא הוסבה לספינת משוטות, מתוארת כיכטת קיטור, ונרשמה במרשם כלי השיט ב-21 באוגוסט 1822 ב-Shoreham-by-Sea בבעלות משותפת של כמה אנשי עסקים מברייטון. אורכה "106-5 רגל, רוחבה "23-1 רגל, השוקע "10-8 רגל, התפוסה 143 טון. פעלה כמעבורת נוסעים בין ברייטון ודייפ.^[7][8] בפברואר 1824 נמכרה לבעלות משותפת של אנשי עסקים ידועי-שם מליית'.^[9] בספטמבר 1827 נמכרה לבעלים חדשים מלונדון.^[10] באוקטובר 1828 נמכרה לטורקיה, שמה הוחלף ל"סוראט" (Surat) ושימשה כיכטה המלכותית של הסולטן.^[11] לימים צורפה לצי העות'מאני והיא אוניית הקיטור הראשונה בתולדותיו.

תומאס אשטון סמית' (אנ'), בעל קרקעות בריטי אמיד וחובב נלהב של יכטות קיטור, לא הורשה להצטרף למועדון היכטות המלכותי הבריטי (אנ') בשל סירוב ההנהלה לכלול במועדון גם יכטות קיטור.^{[12] [13]} יחד עם מהנדס המכונות הימי רוברט נפייר (Robert Napier), שבנה במספנה שבבעלותו בגלאזגו יכטות קיטור אחדות, פעל רבות לשכלול ולשיפור המבנה של יכטות מסוג זה.^[14] תנופת בנייה של יכטות קיטור החלה ב-1856, כאשר אסקדרון היכטות המלכותי (Royal Yacht Squadron, שמו החדש של המועדון מ-1833) ביטל את האיסור.^[15]

סוגי יכטות קיטור

המונח "יכטת קיטור" כולל סוגים אחדים, לכולם צורת מבנה זהה אך שימושיהם שונים.

יכטות פאר

"נורת' סטאר" של ואנדרבילט. ציור מאת ג'יימס ברד, 1852

יכטת פאר, במשמעות המודרנית של המונח, היא כלי שיט בבעלות פרטית המשמש להנאה ולפנאי או למטרות שאינן מסחריות. יכטות קיטור מסוג זה נבנו ופעלו באירופה מ-1840 לערך עד תחילת המאה ה-20. היכטה המלכותית הבריטית הראשונה הייתה "ויקטוריה אֶנד אלברט" (אנ') שהושקה ב-1843. יכטת הקיטור הראשונה בארצות הברית הייתה "נורת' סטאר" (North Star) של איל ההון קורנליוס ואנדרבילט, שהושקה ב-1852; אם לדייק, הייתה היא למעשה אוניית קיטור של ממש, שהותקנה לשימוש פרטי של ונדרבליט ומשפחתו, ולא הותירה כל חותם על התפתחות המבנה של יכטות הקיטור.^[16] יכטות הקיטור הראשונות שנבנו בארצות הברית הן "קלרה קלריטה" (Clara Clarita) (אנ') של איל ההון לאונרד ג'רום (אנ') ו-"ווייב" (Wave) של ר' פ' לופר (R. F. Loper), שבנייתן הושלמה ב-1864.^[16]

אנשים אמידים ולעיתים קרובות גם ראשי מדינה השתמשו ביכטות קיטור כסמלי ראווה לעושרם או לעוצמתם.^[17] יכטות קיטור דמו על פי רוב לקליפרים, הן היו צרות וארוכות, בעלות חרטום נמוך ומקושט וצלליתן גם היא נמוכה. ההנעה העיקרית הייתה על ידי מנוע קיטור אחד או שניים; בתחילה מנוע חד-דרגתי, לימים מנוע דו-דרגתי וביכטות גדולות מאוד על ידי מנוע תלת-דרגתי או טורבינת קיטור. על פי רוב הייתה להן גם מערכת מפרשים, בתחילה כאמצעי הנעה משני ולימים רק לראווה ולשימור המסורת ימית. יכטות קיטור פרטיות יכלו לערוך הפלגות למרחקים, אבל בשל צורכי בעליהן והרגליהם לא התרחקו על פי רוב מקרבת החוף. עיקר תפוצתן של יכטות הקיטור הייתה בימים סגורי-יבשות כמו הים התיכון והים הבלטי.

רוב יכטות הקיטור הבריטיות נבנו במספנות בקליידסייד, המטרופולין של גלאזגו. בין 1830 ל-1935 הושקו בהן 190 יכטות קיטור. חברת Scotts Engineering מגרינוק שבסקוטלנד בנתה בין השנים 1876 ו-1904 23 יכטות קיטור.^[18]

סוג נוסף בקטגוריה של יכטות הפאר היא יכטת מפרשים עם מנוע קיטור לעזר (auxiliary steam yacht). ב-1876–1877 ערך איש האצולה והפוליטיקאי הבריטי תומאס בְּרֶסִי (אנ') הפלגה סביב העולם עם אשתו וילדיו ביכטת הקיטור החדשה שבנה, "סאנבים" (Sunbeam) בת 532 הטונות. בְּרֶסִי העדיף את המפרשים כמניע העיקרי, אבל ידע משנות ניסיונו מהם יתרונותיו של הקיטור כאשר הרוח פסקה לנשוב או לא איפשרה להתקדם בכיוון הרצוי. "סאנבים" תוכננה אפוא עם מנוע קיטור לעזר, ויכלה לגמוא מרחקים גדולים כשהיא שטה במלוא מפרשיה, ששטחם היה 9200 יארד; עם זאת, במחסניה היה מקום ל-80 טון פחם, ויכלה במידת הצורך לשוט 20 יום רק באמצעות המנוע. המסע הימי שערכו ברסי ומשפחתו התפרסם בספר שכתבה רעייתו אנני ברסי – A Voyage in the Sunbeam. מיד אחר כך החלו נבנות יכטות נוספות מסוג זה. המפורסמות ביניהן הן "לנקשייר וויץ'" (Lancashire Witch) של הברון תומאס פרמור-הסקת', שהושקה ב-1878, ו-"ווֹנדֶרֶר" (Wanderer) שהושקה באותה שנה. יכטות מפרשים אלה, עם מנוע קיטור לעזר היו קלות יותר לבנייה ולהפעלה, והעניקו לבעליהן את החופש לשוטט בעולם מבלי צורך לתכנן את נתיב ההפלגה דרך רשת תחנות התדלוק בפחם שהיו קיימות באותם זמנים. זאת ועוד, רבי החובלים של היכטות לא סמכו על איכות הפחם שיכלו להשיג מעבר לים, שהיה לעיתים מאיכות גרועה. בעת שיט במפרשים פירקו את הארובה והניחוה על הסיפון, ואת המדחף כיוונו למצב "החלקה" (feathering propeller), כדי להקטין את הגרר שהוא יצר תוך כדי התקדמות הספינה.^[19]

יכטות קיטור מסחריות

"אוּרוֹרָה" באנטארקטיקה, דצמבר 1913. צילום מאת פרנק הארלי

יכטות הקיטור מן הסוג השני נבנו לצרכים מסחריים, אך נקראו בשם "יכטות" משום שהגודל וצורת המבנה היו דומים לאלו של יכטות פרטיות; זאת ועוד, הן לא נבנו אך ורק להובלת משאות או נוסעים, אלא היו רב-תכליתיות, והשוקע הנמוך שלהן איפשר להן לשוט בקרבת החופים. מאפיינים אלה קרובים יותר למשמעות המקורית של המילה "יַכטה", שמקורה בהולנדית Jacht והוראתה ספינת מפרשים מסחרית קטנה ומהירה. ההבחנה בין יכטת קיטור מסחרית לבין ספינת חופים למסחר אינה חדה וברורה, אך ספינת חופים משמעה בדרך כלל כלי שיט העוסק אך ורק בהובלת מטענים. יכטות קיטור הופעלו לעיתים קרובות על ידי חברות של ספינות דואר, וערכו הפלגות סדירות ועל פי לוח זמנים בין איים או ערי חוף. על פי רוב הן לא היו מהודרות כמו עמיתותיהן הפרטיות, קווי הגוף שלהן היו פשוטים ובדרך כלל נשאו מעטה מפרשים יעיל יותר לתפעול.

יכטות קיטור שימשו גם לציד לווייתנים. משקלן הנמוך וצורת הגוף שלהן היו אידיאליים למרדף אחר הלווייתנים. קיבולת המטען הנמוכה לא הייתה לחיסרון, משום שהמוצרים שהפיקו מן הלווייתן הנצוד לא תפסו מקום רב. רבות מהן נבנו עם גוף מחוזק במיוחד, כדי שיוכלו לשוט דרך שדות הקרח הצף. אחדות מציידות לווייתנים אלה הוסבו לספינות משלחת לחקר הקטבים, ומאחר שמרבית המשלחות מומנו על ידי אנשים פרטיים, נחשבו גם הן ליכטות פרטיות מן הקטגוריה הקודמת, ולשמן נוספה התחילית SY ("יכטת קיטור"). "אורורה" (Aurora), "מורנינג" (Morning), "נמרוד" (Nimrod), "טרה נובה" (Terra Nova) ו"קווסט" (Quest), לשם הדוגמה, הן כולן יכטות קיטור מסחריות שהוסבו להובלת משלחות בתקופה ההרואית של חקר אנטארקטיקה. מקובל היה בקרב ראשי משלחות המחקר האלה להירשם כחברים במועדון יכטות (אנ'), ואומנם רבות מאותן אוניות מחקר הניפו את דגל המועדון (burgee; בבריטניה הניפו את הדגל הלאומי הכחול, Blue ensign). "אנדיורנס" (Endurance), אוניית המשלחת של ארנסט שקלטון, ו"פראם" (Fram) של רואלד אמונדסן, הן מקרים יוצאי דופן של כלי שיט שנבנו מלכתחילה כיכטות קיטור פרטיות בוקעות-קרח. "אנדיורנס" נבנתה במיוחד לעריכת הפלגות תיור ו"ספארי" באוקיינוס הקרח הצפוני, ועל כן קרובה יותר ליכטה במובנה המודרני.

יכטות קיטור של הצי המלחמתי

יכטת הקיטור האמריקאית "רמבלר", שרתה בצי האמריקאי בשנים 1917–1919

הצי המלכותי הבריטי החזיק יכטות קיטור אחדות לצרכיו למן התקופה הוויקטוריאנית ואילך. הן שימשו להובלת אנשים וציוד בנמל, לליווי אוניות גדולות לאורך החוף, לאימונים וללימוד. יכטת קיטור מעין זו הייתה ספינת המשוטות העשויה ברזל "פייר קווין" (Fire Queen), שנבנתה עבור איל הקרקעות והפוליטיקאי הבריטי תומאס אשטון סמית (אנ') על ידי רוברט נפייר והושקה ב-27 ביולי 1844 בגלאזגו.^[20] היא נרכשה על ידי האדמירליות הבריטית ביולי 1847 במחיר של 5,000 ליש"ט ושימשה כספינת בסיס (tender).^[21] האדמירליות מכרה את הספינה לגריטה באוגוסט 1883 בתמורה ל-1,100 ליש"ט.^[22] במקומה רכשה האדמירליות ב-1882 את יכטת הקיטור "קנדייס" (Candace), שנבנתה על ידי רמג' אנד פרגוסון מליית' והושקה ב-23 בספטמבר 1881, והחליפה את שמה ל"פַייר קווין" (Fire Queen).^[22]

במלחמת העולם הראשונה השתמשו ביכטות אלו וביכטות קיטור פרטיות שגויסו לצי במשימות סיור לגילוי צוללות ולסילוק מוקשים, אך עד מהרה התברר כי המכמורתנים שבשירות הצי ממלאים תפקידים אלה טוב יותר.

מקורות

• Boase, George (1885). Smith, Thomas Assheton (DNB00). Vol. 53. Smith, Elder & Co. – via Wikisource.
• Brassey, Earl Thomas (1917). Sunbeam RYS. Voyages & Experiences in Many Waters. London: John Murray.
• Dawson, C. (August 2006). "Thomas Assheton Smith's Steam Yachts". The Mariner's Mirror. 92 (3).
• Eardley-Wilmot, Sir John E., ed. (1860). Reminiscences of the late Thomas Assheton Smith, Esq. London: John Murray. Digitized copy in Internet Archive.
• Gardiner, Robert, ed. (1993). The Advent of Steam: The Merchant Steamship Before 1900. Conway's History of the Ship. London: Conway Maritime Press.
• Kemp, Dixon, Steam Yachts, RINA 24th Session, 15 March 1883.
• Lyon, David; Winfield, R. (2004). The Sail and Steam Navy List: All the Ships of the Royal Navy, 1815-1889. London: Chatham Publishing..
• Nasmyth, James (1883). James Nasmyth, Engineer: An Autobiography. London: John Murray. Digitized copy in Internet Archive.
• Stephens, William Picard (1904). "Steam Yachting in America". American Yachting. New York: The MacMillan Company. Digitized copy in HathiTrust.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא יכטת קיטור בוויקישיתוף

הערות שוליים

1. "The Thames Steam Yacht". The Morning Post. No. 13, 860. London. 22 June 1815. p. 1. Retrieved 14 July 2022 – via British Newspaper Archive.
2. Parliamentary Report of 24 June 1817, 29.
3. British Patent No. 3050, 1807, "Steam Engines".
4. The National Archives BT107/52, No. 55
5. Nasmyth, (1883), p. 136.
6. Hawks, Fred, World Ship Society CD No. 2.
7. The National Archives, BT107/169, Shoreham No.15.
8. Parliamentary Report 1822, page 201.
9. BT107/408.
10. "Piece reference BT 107/51 – Registry of Shipping - and Seamen: Transcripts and Transactions, Series I – London Foreign Trade – Ports: 277– 503, No. 379". The Catalogue. The National Archives.
11. "Piece reference BT 107/51 – Registry of Shipping and Seamen: Transcripts and Transactions, Series I – London Foreign Trade – Ports: 277 - 503, No. 383". The Catalogue. The National Archives.
12. Boase (1885).
13. Dawson (2006).
14. Eardley-Wilmot (1860), p. 55
15. Kemp (1883).
16. Stephens (1904), pp. 399-342.
17. Marine Engineering. Vol. 4. Marine Publication Co. 1899. pp. 142–144.
18. Two Centuries of Shipbuilding by the Scotts at Greenock. London: Scotts. 1906.
19. Brassey (1917), chapter 5.
20. World Ship Society Yard List No 169/5.
21. Gardiner (1993), p. 36.
22. Lion (2004), p. 286.