יעקב בירנבאום
 | |
| לידה |
10 בדצמבר 1926 המבורג, רפובליקת ויימאר  |
|---|---|
| פטירה |
9 באפריל 2014 (בגיל 87) מנהטן, ארצות הברית |
| מדינה |
ארצות הברית |
  | |
יעקב בירנבאום (ה' טבת תרפ"ז - ט' ניסן תשע"ד, 10 בדצמבר 1926 - 9 באפריל 2014) היה מנהיג חברתי והוגה דעות, ממובילי המאבק למען יהודי ברית המועצות משנות הששים של המאה העשרים. הקים את ארגון "מאבק הסטודנטים למען יהודי ברית המועצות". בירנבאום היה יהודי אמריקאי ממוצא גרמני, נכדו של נתן בירנבוים.
תולדות חייו ופעלו
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]יעקב בירנבאום נולד בהמבורג שבגרמניה. אביו, שלמה בירנבאום, היה חוקר יידיש ומומחה לכתבי יד עבריים. סבו נתן בירנבוים היה פובליציסט ומנהיג בתנועה הציונית (הוא נחשב לטובע המושג 'ציונות') ואחר כך ב'אגודת ישראל'.
בגיל צעיר עבר עם משפחתו להולנד ובהמשך לאנגליה, בעקבות עליית הנאצים לשלטון. בתקופה הזו עוצבה כנראה תודעתו ותפיסתו לגבי האחריות והערבות היהודית, תחת הרושם של רדיפת היהודים באירופה. משפחתו סייעה ליהודים שברחו לאנגליה ברגע האחרון, וחרדה לגורלם של קרובים שלא הצליחו להימלט. בזמן המלחמה שירת אביו בצנזורה הבריטית, ומשם למד על הזוועות הנאציות[1] בפירוט רב יותר ממה שידע האזרח הממוצע, ובשלב מוקדם יותר.
אחרי השואה השתתף בירנבאום בשיקום פליטים יהודים ממחנות העקורים באירופה, ופגש את ניצולי הרדיפה הנאצית והסובייטית[2].
תנועת המאבק למען יהודי ברית המועצות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנות השישים השקיע יעקב בירנבאום זמן ומאמץ בלימוד מצב היהודים הלכודים מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות. הוא הגיע למסקנה שחובה לפעול בדחיפות לשחרורם מהרדיפה הרוחנית של הממסד הסובייטי, ומהכליאה הפיזית שלהם בתחומי ברית המועצות. זאת באמצעות הפעלת לחץ על הסובייטים במתקפה פומבית וחזיתית, בניגוד למה שהזרם המרכזי ביהדות ארצות הברית צידד בו. תוך זמן קצר הצליח למצוא הסכמה לגישתו בקרב תלמידים מישיבה יוניברסיטי בניו יורק, ובבית הכנסת של הרב שלמה ריסקין בלינקולן סקוור, בווסט סייד בניו יורק.
באספה שארגן ב-27 באפריל 1964 במועדון הסטודנטים של המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת קולומביה, בנוכחות כמאתיים משתתפים שרובם סטודנטים, הקים את ארגון מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית המועצות (אנ') (באנגלית Student Struggle for Soviet Jewry, ובראשי תיבות SSSJ) - שם שרמז למושג 'מאבק המעמדות' המרקסיסטי וניגח אותו. בנאומו שם ביסס את המאבק וקשר אותו לשני יסודות – המאבק לזכויות השחורים, שהתחולל באותן שנים וסחף צעירים יהודים באחוזים גבוהים, והעדר-המאבק שהיה בשנות השואה, וגרם לייסורי מצפון מתמידים בקרב רבים מיהודי אמריקה.
באחד במאי הסמוך לייסוד התנועה התקיימה ההפגנה הראשונה שלה, ליד משרדי משלחת ברית המועצות לאו"ם, ובעקבותיה באו רבות נוספות לאורך שנים. ההפגנות התאפיינו במבעים יצירתיים ובהתייחסויות היסטוריות, כגון מצעד עם שופרות לזכר הפלת חומות יריחו, ועוד. הן צברו לאורך השנים קהל רב ומסור והשפעתן גברה. במקביל נוצרו קשרים עם בעלי השפעה בממסד האמריקאי. כבר חצי שנה לאחר הקמת התנועה, באוקטובר 1964, הגיעו להשתתף בעצרת במנהטן שני הסנאטורים של מדינת ניו-יורק ויועצו של לינדון ג'ונסון מאיר פלדמן, שהביא מסר של תמיכה מהנשיא.
בירנבאום ניהל את התנועה בעיקר מביתו בניו יורק, בו השתקע בשנת 1963. לצדו פעלו גלן ריכטר, הרב שלמה ריסקין, הרב אבי וייס ורבים אחרים. אחד התומכים הבולטים בתנועה היה הרב שלמה קרליבך, שלבקשת בירנבאום חיבר בשנת 1964 למען המאבק את שירו המפורסם 'עוד אבינו חי'. קרליבך שר את השיר לראשונה דווקא בצ'כוסלובקיה, בביקור לכבוד פורים אצל יהודים מפראג, והופעת הבכורה של השיר בארצות הברית הייתה ב'מצעד יריחו' עם השופרות, באפריל של אותה שנה. גם השיר 'לא אמות כי אחיה' נכתב לבקשת בירנבאום. פעיל אחר שהיה קשור לתנועה היה הרב מאיר כהנא. בשנת 1968 הוא פרש ממנה על רקע חילוקי דעות לגבי שיטת המחאה, והחל לנהל - עם חבורת צעירים שהתגבשה סביבו - מאבק אלים, דבר שיעקב בירנבאום ושאר מובילי המאבק התנגדו לו נחרצות[3].
לאורך השנים התנועה פרצה גם מעבר לגבולות ארצות הברית, בעיקר ליהדות בריטניה. ייתכן שבעקיפין השפיעה גם על כניסת ישראל למאבק הפומבי, בשנת 1969.
ייחודה של התנועה ותרומתה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גם לפני ההפגנה הראשונה של SSSJ התקיימו הפגנות ספורות נגד דיכוי היהודים בברית המועצות, אך לאף אחת מהן לא היה המשך. מאבק הסטודנטים למען יהדות ברית המועצות הצליח לנהל מסע מתמשך של מחאה ולחצים, תוך גיוס עוצמה גוברת והולכת. בכך הוא פתח למעשה לראשונה במערכה גלויה וחזיתית נגד השלטונות הסובייטיים, בדחותו את הגישה שמשלה אז בכיפה בקרב המעטים שהיו פעילים בנושא, ודגלה בדיפלומטיה שקטה.
התנועה העלתה באופן גובר והולך את המודעות לנושא יהודי ברית המועצות, ואת הנכונות של ארצות הברית לתקוף את הסובייטים וללחוץ עליהם סביב נושא זה. אחד השיאים היה תיקון ג'קסון-ואניק שנחתם בידי הנשיא ג'רלד פורד בשנת 1975, והתנה שיפורים ביחסים הכלכליים בין שתי המעצמות בהקלת הקשיים שהוטלו על המבקשים להגר מברית המועצות.
המחאה שהחלה בארצות הברית עזרה להדהודה והגברתה של מחאת הדיסידנטים ואסירי ציון מתוך ברית המועצות, ובמידה מסוימת הן הזינו זו את זו. בשנים 1971–1979 נפתחו מעט שערי ההגירה של ברית המועצות, וכ-145,000 יהודים יצאו לישראל. המחאה נמשכה כל העת עד לנפילת ברית המועצות ב-1989–1990, שבעקבותיה עלו לישראל יותר ממיליון יהודים ובני משפחות יהודיות[4]. הגם שאין להגדיר ולבודד במדויק את גורם ההשפעה של תנועת המחאה של יעקב בירנבאום, דבר זה נחשב במידה רבה להצלחה שהוא אחד מאבותיה הראשיים.
תחום השפעה נוסף, קשה יותר למדידה, הוא תרומתה של התנועה שהקים יעקב בירנבאום בתחום החברתי-תודעתי בקרב הציבור היהודי בארצות המערב. פעילים במאבק העולמי שעורר, פעילי עלייה מתוך ברית המועצות ומשקיפים חיצוניים מתארים את התנועה ככזו שהעניקה ביטחון עצמי, זהות איתנה ואחדות ליהדות ארצות הברית. יוסי קליין הלוי כתב:
" ...מעבר לתרומתה לשחרור יהדות ברית–המועצות, לתנועה שייסד בירנבאום הייתה גם השפעה עמוקה על יהודי ארצות–הברית, שרכשו בהשראתה ביטחון עצמי רב יותר ומידה לא–מועטה של ניסיון פוליטי. עד לאמצע שנות השישים חששו היהודים האמריקנים מפעילות פומבית למען מטרות יהודיות, מכיוון שלא רצו לעורר את השד האנטישמי מרבצו ולסכן את הדרכים שסללו אל לב החברה האמריקנית. אך בדור האחרון הפך כבר האקטיביזם היהודי לדגל שהקהילה נושאת בגאון, והיא אינה מהססת עוד לקבל על עצמה אחריות רבה יותר לגורל היהודים בעולם כולו, כפי שמלמדים מאבקה הנחרץ באנטישמיות, מעורבותה במערכה להצלת יהודי אתיופיה בשנות השמונים ופעילותה הציבורית במסגרת קבוצות שדולה כדוגמת איפא"ק. לאקטיביזם ציבורי בהיקף כזה לא היה תקדים בתולדות יהדות התפוצות, ובמידה רבה יש לזקוף אותו לזכות התנועה למען יהדות ברית–המועצות; זו הכשירה דור שלם של יהודים אמריקנים צעירים להאמין שאין להם סיבה לחשוש מפני התמודדות עם כל איום שהוא על החיים היהודיים ועל הזיכרון היהודי.[1]"
הרב ריסקין תיאר את המהלך שעבר על יהודים שהצטרפו להפגנות כחזרה לזהות היהודית-מסורתית:
"ראינו מה שקרה בבית הכנסת [לינקולן סקוור] … פתאום כל יהודי שהיה חלק מהפגנה מצא את זהותו היהודית. בצורה החזקה ביותר.
... ואם בית הכנסת שלי הצליח להחזיר לתשובה במלוא מובן המילה זה לא במעט הודות להפגנות האלה. למודעות הזאת, למען יהדות רוסיה.[5]"
אסיר ציון יוסף מנדלביץ' העיד שיהודים אמריקאים רבים, בוגרי המאבק, תיארו בפניו את תקופת ההפגנות כתקופת-שיא בחייהם, שנתנה משמעות ותוכן לזהותם היהודית. מאפיין בולט בחשיבותו של המאבק, לדבריהם, היה בזה שדרש פעולה אקטיבית ונתן תחושת אחריות לפעילים, בניגוד לתמיכה במדינת ישראל - שהוותה אף היא גרעין להזדהות יהודית, אך לא הייתה תלויה כל כך בהשפעתם של אנשים מן השורה שיפגינו בעדה[6].
ביקורת
[עריכת קוד מקור | עריכה]כשהקים בירנבאום את תנועת המאבק, הגישה השלטת בקרב יהדות אמריקה גרסה פעילות דיפלומטית שקטה. היה חשש שפעילות 'רועשת' כזו שבירנבום הוביל רק תחמיר את מצבם של היהודים בברית המועצות, והיו בין יהודי ארצות הברית שחששו כי היא תעכיר את היחסים כלפיהם בתוך ארצות הברית, כקבוצה שמחבלת במדיניות המעצמה לצרכים פרטיקולריים.
רוב ההתנגדות הזו פחתה או נדחקה לשוליים ככל שההפגנות גברו ונראה שהשפעתן חיובית. מי שנשאר באופן עקבי בעמדה שלילית לגביהן היה אדמו"ר חב"ד הרבי מלובביץ', שניהל מערכת מסועפת של פעילים למען יהדות ברית המועצות בתוך המעצמה הסובייטית, וראה בהפגנות נזק ליהודים שם ולסיכויי העלייה[7]. לדבריו, גם כל היתרי היציאה וההקלות שהושגו היו מושגים בקלות רבה יותר ובמידה רבה יותר ללא המאבק הפומבי.
התנגדות מסוג שונה לחלוטין באה מכוונו של הרב מאיר כהנא, שכאמור ראה בהפגנות השקטות והממושמעות פעילות 'רכה' מדי ובשנת 1968 פרש ובעזרת קבוצה מצומצמת של צעירים ניהל מאבק אלים, שהגיע עד רצח עובדת בקונסוליה הסובייטית.
בממסד הישראלי, שתחזק קשר רצוף עם מנהיגי יהדות אמריקה, הגישה הייתה מורכבת. כפי הנראה התפיסה המרכזית תמכה בהפגנות, אך רצתה שיהדות ארצות הברית תנהל אותן ממקומה, ושישראל עצמה לא תיקח בהן חלק. לאורך הזמן ישראל הגיעה גם היא לכיוון של פעילות פומבית, וזו נפתחה ב-10 בנובמבר 1969, כאשר גולדה מאיר קראה בשידור חי את מכתב ח"י המשפחות מגאורגיה, ובמקביל שגריר ישראל באו"ם יוסף תקוע הגיש אותו למזכיר הארגון.
חיים אישיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]יעקב בירנבאום התחתן עם פרידה בלוסטון - ממתפללות בית הכנסת לינקולן סקוור, ומחברות גרעינה הראשון של תנועת המחאה. לזוג לא היו ילדים.
את ארכיון הכתבים והתיעוד של SSSJ מסרו יעקב ופרידה בירנבאום לישיבה יוניברסיטי.
הנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]באוקטובר 2015, כשנה וחצי לאחר פטירתו, נקרא רחוב מגוריו של בירנבאום בשכונת וושינגטון הייטס בניו-יורק על שמו[8]. בישראל, נכון להיום, אין הנצחה ממלכתית לבירנבאום.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הרב שלמה ריסקין, ציוני דרך: זכרונות וסיפורים בדרך לציון, ידיעות ספרים, תל אביב 2012.
- גל בקרמן, When They Come for Us, We'll Be Gone: The Epic Struggle to Save Soviet Jewry, Houghton Mifflin Harcourt, 2013.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יוסי קליין הלוי, יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה, תכלת, קיץ התשס"ד (2014).
- יוסי קליין הלוי, סטודנטים ועקרות בית (אורכב 27.08.2014 בארכיון Wayback Machine), דרשני, סתיו 2010.
- יעקב בירנבאום, Am Yisroel Chai, באתר Chazzanut Online, על סיפורו של השיר 'עם ישראל חי' והקשר עם הרב קרליבך.
- סרטון ביוטיוב על בירנבאום, כולל קטעי ראיונות שלו.
- מדריך לארכיון SSSJ באתר הישיבה יוניברסיטי.
- גל בקרמן, מותו של נביא יהדות ברית המועצות (אנג') - מאמר לזכרו ב-פורוורד, 10 באפריל 2014.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 יוסי קליין הלוי, יעקב בירנבאום והמאבק למען יהדות הדממה, תכלת תכלת 17, קיץ התשס"ד / 2004
- ^ דגלס מרטין, גיבור זכויות האזרח של יהדות ברית המועצות נפטר בן 88 (אנג'), הניו יורק טיימס, 19 באפריל 2014
- ^ הרב שלמה ריסקין בריאיון לתוכנית 'חלפו ימי הפחד', גלי צה"ל, 16 במאי 2015.
- ^ נתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.
- ^ הרב שלמה ריסקין בריאיון לתוכנית 'חלפו ימי הפחד', גלי צה"ל, 16 במאי 2015.
- ^ יוסף מנדלביץ' בריאיון לתוכנית 'חלפו ימי הפחד', גלי צה"ל, 16 במאי 2015.
- ^ נחמיה לבנון, הקוד: נתיב, עם עובד, 1995.
- ^ ג'ונתן זלמן, רחוב בניו יורק נקרא על שם הפעיל למען יהדות ברית המועצות יעקב בירנבאום (אנג'), מגזין טאבלט, 23 באוקטובר 2015.