יצחק ויסמן

יצחק ויסמן
לידה 14 בספטמבר 1961 (בן 63)
חיפה, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי היסטוריה, לימודי אסלאם, סופיות, אסלאם, לימודי אסלאם עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת חיפה עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת חיפה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

יצחק וַיסמן (נולד ב-14 בספטמבר 1961) הוא מזרחן ישראלי, פרופסור מן המניין בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. כיהן כראש המרכז היהודי-ערבי בשנים 2013-2010 וכחבר סנאט האוניברסיטה בשנים 2014-2012. ויסמן הוא חוקר האסלאם המודרני ותחומי העניין שלו כוללים את הסלפים, האחים המוסלמים והצופים במזרח התיכון ובתת היבשת ההודית ואת נושאי ההטפה הדתית והדיאלוג הבין-דתי. הוא עורך סדרת סהר להגות אסלאמית בהוצאת רסלינג וחבר מערכת של כתב עת בינלאומי בנושא הס'ופי. תערוכת צילומים שלו בשם "מסעות בעולם האסלאם" מוצגת מאז 2014 ברחבי הארץ.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצחק ויסמן נולד וגדל בחיפה. הוא למד בבית הספר התיכון עירוני ג' שבנווה שאנן ושירת כלוחם בחיל השריון. את שלושת תאריו השלים באוניברסיטת חיפה בהצטיינות. הוא למד לתואר ראשון בתוכנית המצטיינים של האוניברסיטה ובחוג להיסטוריה של המזרח התיכון. עבודת הגמר שלו לתואר השני בהדרכת פרופסור בוטרוס אבו מאנה עסקה בחייו ובתורתו של סעיד חווא, אידאולוג תנועת האחים המוסלמים בסוריה תחת שלטון חאפז אל-אסד. את עבודת הדוקטורט בהנחיית פרופסור בוטרוס אבו מאנה ופרופסור נחמיה לבציון הקדיש לבחינת זרמי הרפורמה הדתית החדשים שהתפתחו בדמשק בשלהי התקופה העות'מאנית כמענה לתהליכי המודרניזציה שיזם השלטון המרכזי ולמפגש עם המחשבה המערבית המודרנית. עם סיום לימודיו יצא לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת פרינסטון ולאחריה באוניברסיטת אוקספורד.

ויסמן מלמד באוניברסיטת חיפה מאז שנת 1989 והוא מונה בה לפרופסור חבר בשנת 2010. בשנת 2009-2008 היה מרצה אורח במכללת דיקינסון שבפנסילבניה. כראש המרכז היהודי-ערבי הוא ערך כנסים רבים להבנה וקירוב בין האוכלוסיות בהשתתפות שרים וחברי כנסת, אנשי אקדמיה, אנשי דת וראשי ארגונים חברתיים. בין המיזמים המעשיים שלו היו תוכנית "חבר לספסל הלימודים" שהפגישה סטודנטים יהודים וערבים בקמפוס ופרויקט "עכו כמרחב משותף" שעסק בפיתוח מודל לחיים ביחד בעיר מעורבת בתחומי המנהל המקומי, החינוך והרווחה. בעקבות זאת הוזמן להשתתף בכנסים בין-דתיים ובין-תרבותיים בינלאומיים רשמיים שנערכו בווינה ובקוסובו. ויסמן פרסם שמונה ספרים (מחקר, עריכה ותרגום), עשרות מאמרים בכתבי העת המקצועיים באנגלית ובעברית ומעל עשרה ערכים אנציקלופדיים. כתביו תורגמו לגרמנית, צרפתית, איטלקית, טורקית, ואינדונזית.
יצחק ויסמן נשוי לגרדה ואב לשני בנים ובת, תומר מאיה ושי.

מחקריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של יצחק ויסמן עוסקים באידאולוגיה ובדרכי הפעולה של התנועות האסלאמיות המודרניות, במיוחד האחים המוסלמים והסלפים. הם בוחנים כיצד צמחו תנועות אלה מתוך המורשת האסלאמית הטרום-מודרנית, שבה היה למסדרים הצופים מעמד מוביל, ואילו חידושים רעיוניים וארגוניים הם פיתחו על רקע המפגש עם המערב ותהליכי המודרניזציה בעולם המוסלמי. בתחילה התמקדו מחקריו של ויסמן בסוריה, אך בהדרגה הם התרחבו למדינות נוספות במזרח התיכון, לתת היבשת ההודית ולאסיה בכלל ולאחרונה למערכת הגלובלית.

צמיחת האסלאם המודרני והמורשת הצופית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנושא זה יוצא יצחק ויסמן נגד ההשקפה המקובלת, המאמצת כפשוטה את גישתם העוינת של הארגונים האסלאמיים בני ימינו כלפי הצופיות. לטענת ארגונים אלה, ובמיוחד הסלפיים והרדיקליים שבהם, המסדרים הצופיים היו הגורם המרכזי לסטיית המוסלמים מן האסלאם המקורי של הקוראן וימי הנביא והאשם העיקרי לשקיעתו של האסלאם ונחיתותו בפני אירופה. במחקר מפורט על דמשק מראה ויסמן כי הדור הראשון של הוגי הרפורמה האסלאמית היו למעשה בניהם של אנשי דת צופים רפורמיים, שהיו פתוחים לחידושים האירופיים, ונכדיהם של אנשי דת צופים שהיו הראשונים לתמוך בתהליך המודרניזציה של האימפריה העות'מאנית. בשורה של מאמרים עוקבים הראה ויסמן כי אותה גניאולוגיה מאפיינת את זרמי הרפורמה המודרנית בערים אחרות: בגדאד, חלב, חמאה וגם תנועות דתיות-פוליטיות מרכזיות כמו האחים המוסלמים. מאמר מסכם בתחום זה שכותרתו "מודרניות מבפנים" מעלה את הטענה כי מעבר מרכז הכובד של האסלאם מן המסדרים הצופים אל התנועות "הפונדמנטליסטיות" משקף את המענה של האסלאם לתהליכי המודרניזציה, אך גם מסביר את האלימות הגוברת בשם הדת.

המסדר הצופי הנקשבנדי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנקשבנדיה היא האורתודוקסית והאקטיביסטית שבין המסדרים הס'ופים והמסדר המוביל ביבשת אסיה. ענף מאוחר של המסדר מן המאה התשע-עשרה היה הראשון לתמוך בצורה משמעותית ברפורמות המודרניזציה שיזם הסולטאן העות'מאני בראשית המאה, ועליו נמנו מרבית אנשי הרפורמה הדתית בערי סוריה ועיראק בסוף המאה וגם כמה מהחשובים במנהיגי תנועת האחים המוסלמים הסורית. המונוגרפיה של ויסמן על מסדר זה, שהיא המחקר המקיף הראשון והיחיד בנושא, מתחילה עם צמיחתו במאה ה-14 במרכז אסיה (בוחארה וטשקנט), עוברת להתפשטותו במאות הבאות להודו, סין והאימפריה העו'תמאנית, וחותמת בגלגוליו בצורות מחשבה וארגון חדשות בהשראת המודרנה.

האחים המוסלמים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרבית המחקרים על האחים המוסלמים נשענים על התפתחותה של תנועה זו במצרים. עם זאת כיום ברור כי למרות המצע הרעיוני המשותף, התנועה התפתחה בדרכים שונות במדינות השונות במזרח התיכון ומעבר לו. ויסמן עסק במיוחד בחייו ובתורתו של סעיד חווא, האידאולוג הראשי של התנועה בתקופת חאפז אל-אסד, ובשאלות נבחרות הנוגעות לתנועה בכללה, כמו יחסה לצורת המשטר הדמוקרטית, תפיסותיה בנוגע לציוויליזציה המוסלמית והציוויליזציה המערבית ובעת האחרונה ממש, לתפיסתה ואופן יישומה את עקרון החזרה בתשובה – דעוה. המחקר הראשון מראה כי האחים המוסלמים בסוריה, אשר השתתפו במערכות הבחירות בשנות החמישים למאה הקודמת ושימשו כחברי פרלמנט ושרים עד להפיכת הבעת' ב-1963, מחייבים את המשטר הדמוקרטי, בכפוף לצווי האסלאם. המחקר השני מצביע על כך שבקרב האחים במצרים ובסוריה התפתחו בתקופה הקולוניאלית ואחרי העצמאות תפיסות שונות של הציוויליזציה, הן המוסלמית והן האירופית. המחקר האחרון טוען כי הדעוה ולא הג'יהאד היא דרך הפעולה המקורית והמועדפת על האחים המוסלמים וכי רק תחת לחץ המשטרים הדיקטטוריים בתקופה הפוסט-קולוניאלית הפך הג'יהאד בקרב חוגים מסוימים לעיקר.

הקשר ההודי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בתחום זה יוצא יצחק ויסמן נגד ההשקפה המקובלת. טענתו בתחום זה היא כי רבים מהרעיונות האסלאמיים המודרניים המיוחסים להוגים ותנועות מן המזרח התיכון, מקורם למעשה בהודו (במובנה ההיסטורי כתת-היבשת, הכוללת את מדינות הודו, פקיסטן ובנגלדש של היום). ויסמן מסביר עובדה זו בכך שהמשבר שעבר על המוסלמים בהודו עקב שקיעת האימפריה המוגולית במאה השמונה-עשרה והכיבוש הקולוניאלי הבריטי שבא בעקבותיו קדם במאה שנה למשבר הדומה שהתפתח באימפריה העות'מאנית. כתוצאה מכך, אנשי הדת המוסלמים ההודים היו הראשונים להגות ברפורמה של הדת על בסיס החזרה אל הדת המקורית, קבלה סלקטיבית מן המערב ומאבק להשבת האסלאם לגדולתו. ויסמן מוכיח במחקריו את התרומה המתמשכת של הודו לאסלאם המודרני, החל ממסדר הנקשבנדיה, עבור בתנועות הסלפיה והאחים המוסלמים, וכלה בארגונים הרדיקליים שינקו מבית מדרשו של נביא הרדיקליזם המצרי סייד קוטב. במסגרת זו הוא הקדיש מחקר מיוחד לארגון נדות אל-עולמא, הארגון המוסלמי המרכזי בהודו שטיפח את הקשרים עם המזרח התיכון, ולעומד בראשו, אבו אל-חסן עלי אל-נדוי שעיצב מחדש את ההיסטוריוגרפיה הלאומית-דתית של המוסלמים בהודו אחרי החלוקה ב-1947 וקיים רשת ענפה של קשרים עם ארגונים אסלאמיים ברחבי העולם.

הסלפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים האחרונות מקדיש ויסמן את עיקר מרצו לחקר התפתחותה של המגמה הסלפית השמרנית, עליה נמנים גם ארגוני הג'יהאד של אל-קאעדה והמדינה האסלאמית בעיראק וסוריה (דאעש). הוא מנסה להבין כיצד התדרדרה התורה הדתית-ליברלית שהגו חוגי האינטלקטואליים הסלפיים בשלהי המאה התשע-עשרה, אשר ביקשה לאזן בין קבלה מהתרבות המודרנית המערבית ושימור האסלאם הבראשיתי של ימי האבות (הסלף) לאלימות הברוטאלית והטרור לו אנו עדים היום. במסגרת זו פרסם ויסמן ביוגרפיה של כואכבי, אחד ההוגים הרהוטים ביותר של הסלפיה המוקדמת, וכן ערך תרגום מדעי לעברית של ספרו העיקרי.

ספרים שכתב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Taste of Modernity: Sufism, Salafiyya, and Arabism in Late Ottoman Damascus. Leiden: Brill, 2001.
  • The Naqshbandiyya: Orthodoxy and Activism in a Worldwide Sufi Tradition. London and New York: Routledge, 2007.
  • 'Abd al-Rahman al-Kawakibi: Islamic Reform and Arab Revival. Oxford: Oneworld, 2015.

ספרים שערך

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Ottoman Reform and Islamic Regeneration. London: I.B. Tauris, 2005, 240pp. co-editor.
  • Islamic Myths and Memories: Mediators of Globalization. Farnham, Surrey: Ashgate, 2014, 263pp. co-editor.
  • סייד קוטב, מניפסט האסלאם הרדיקלי – ציוני הדרך. תל אביב: רסלינג, 2011 – עריכה מדעית והקדמה.
  • האסלאם: המרת דת, צופיות, תחייה ורפורמה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר בירושלים, 2012 – עורך משנה.
  • עבד אל-רחמן אל-כואכבי, יסודות האסלאם הסלפי: פרוטוקול ועידת התחייה האסלאמית באם הערים מכה, 1899. תל אביב: רסלינג, 2015 – עריכה מדעית והקדמה.

מאמרים נבחרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • סעיד חווא והאופוזיציה האסלאמית בסוריה בתקופת הבעת', המזרח החדש ל"ח (תשנ"ו, 1996), 104-83.
  • המורשת הפוליטית של אבן תימיה בראי הסלפיה המקורית, המזרח החדש מ"ב (תשס"א, 2001), 42-25.
  • הדרוישים הסוטים, הסופיות והאורתודוקסיה המוסלמית, ג'מאעה ט"ז (תשס"ח, 2008), 96-85.
  • דמוקרטיה במזרח התיכון: שיח של חרשים?, קתרסיס 14 (2010), 58-32.
  • מעבר לטראומה: היסטוריה וזהות בקרב המיעוט המוסלמי בהודו – מבט על הגותו של אבו אל-חסן עלי אל-נדוי, המזרח החדש נ"א (תשע"ב, 2012), 68-52.
  • בין האסלאם והמערב: המסורת הצופית לנוכח אתגרי הגלובליזציה, המזרח החדש נ"ב (תשע"ג, 2013), 180-157.
  • התחדשות ורפורמה נוכח פני המערב: תורתו הצופית של עבד אל-קאדר אל-ג'זאירי, בתוך אהרון ליש ואחרים (עורכים), האסלאם: המרת דת, צופיות, תחייה ורפורמה תל אביב: הקיבוץ המאוחד ומכון ון-ליר, 2012, 258-232.
  • פונדמנטליזם ודמוקרטיה בשיח של האחים המוסלמים בסוריה, בתוך מאיר חטינה ואורי קופפרשמידט (עורכים), האחים המוסלמים: חזון דתי במציאות משתנה. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2012, 146-125.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]