כוח החיים

כוח החיים (בצרפתית: Élan vital) הוא מונח שטבע הפילוסוף הצרפתי אנרי ברגסון בספרו Creative Evolution משנת 1907, בו התייחס לשאלת הארגון העצמי והמורפוגנזה הספונטנית של דברים בצורה מורכבת יותר ויותר. "כוח החיים" תורגם במהדורה האנגלית כ"דחף חיוני", אך בדרך כלל מתורגם על ידי מתנגדיו כ"כוח חיוני" או "כוח החיים". זהו הסבר היפותטי לאבולוציה ולהתפתחות של אורגניזמים, שאותו ברגסון קישר קשר הדוק עם התודעה – התפיסה האינטואיטיבית של החוויה וזרימת הזמן הפנימי.[1] "כוח החיים" הוא סוג של הסבר מסוג ויטליזם, וכמו תאוריות נוספות דומות, הוא נחשב מאז אמצע המאה ה-20 כפסאודו-מדע.

מבשרים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קודמיו של ברגסון היו הפילוסוף הסטואי הקדם-נוצרי פוסידוניוס, שטען שיש "כוח חיוני" שנפלט מהשמש ומגיע לכל היצורים החיים על פני כדור הארץ, וזנון מאליאה.[2] רעיון של ויטליזם – כוח מסתורי כלשהו שייחודי ליצורים חיים ומאפשר את קיומם קיים גם בהפיזיקה של אריסטו.[3]

המושג "כוח החיים" דומה גם למושג הקונאטוס של ברוך שפינוזה, כמו גם למושג הרצון לחיות של ארתור שופנהאואר[4] ו"עקרון החיים" (āyus) הסנסקריטי.

השפעה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף הצרפתי ז'יל דלז ניסה להחזיר את החידוש שברעיון של ברגסון בספרו "ברגזוניזם", אם כי שינה משמעותית את המונח עצמו. מונח זה כבר לא נחשב לכוח מיסטי וחמקמק הפועל על חומר, כפי שהיה בוויכוחי הוויטליזם של סוף המאה ה-19. "כוח החיים" אצל דלז מציין כוח פנימי,[5] חומר שבו אי אפשר להבחין בין חומר אורגני ולא אורגני, והשלב בו מופיעים חיים הוא בלתי ניתן לקביעה חד משמעית.

ב-1912 כתבה ביאטריס מ' הינקל שתפיסת החשק המיני של קרל גוסטב יונג דומה ל"כוח החיים" של ברגסון.[6]

למושג "כוח החיים" הייתה השפעה על הפסיכיאטר והפנומנולוג יוג'ין מינקובסקי ועל תפיסתו את "הכוח האישי" (personal élan)[7] – המרכיב שלתפיסתו שומר את האדם בקשר עם תחושת החיים.[8]

הצבא הצרפתי שילב את הדוקטרינה של כוח החיים בחשיבתו במהלך ההכנה למלחמת העולם הראשונה, בטענה שרוחם האינדיבידואלית של חיילים חשובה יותר לניצחון מאשר כלי נשק.[9]

ביקורת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • גנטיקאים לא רואים שום "כוח חיים" מלבד המטריצה הארגונית הכלולה בגנים עצמם, לפי וייר (R. F. Weir).[10] 
  • הביולוג ההומניסט החילוני הבריטי ג'וליאן האקסלי העיר ביובש ש"כוח החיים" של ברגסון אינו הסבר טוב יותר לחיים מאשר הסבר פעולתו של מנוע רכבת על ידי ה-élan locomotif שלו ("כוח הקטר"). אותו כשל אפיסטמולוגי לכאורה זכה לפרודיה בקומדיה "החולה המדומה" של מולייר, שבו רופא אליל "עונה" על השאלה "מדוע אופיום גורם לשינה?" בתשובה: "בגלל כוחו המרדים".[11] עם זאת, האקסלי השתמש במונח כוח החיים במובן מטפורי יותר:

כשהייתי לאחרונה בניו יורק, יצאתי לטיול, עזבתי את השדרה החמישית ואת אזור העסקים מאחורי, אל הרחובות הצפופים ליד הבאורי (Bowery). בזמן שהייתי שם, הייתה לי תחושה פתאומית של הקלה וביטחון. היה זה כוח החיים של ברגסון - סערה שגרמה לחיים להפעיל לחץ רב, אם כי מגולם בצורת גברים, כפי שעשתה פעם ראשית האבולוציה: זה היה הכוח המניע של הקידמה

— הקסלי, כתביו, אוניברסיטת רייס
  • המחבר והתאולוג הנוצרי הפופולרי ק. ס. לואיס דחה את הרעיון של ברגסון במאמרו "משקל התהילה" וקבע: "גם אם כל האושר שהבטיחו יכול להגיע לאדם עלי אדמות, בכל זאת כל דור יאבד אותו במוות, כולל הדור האחרון. כל הסיפור לא יהיה כלום, אפילו לא סיפור, לנצח נצחים. מכאן כל השטויות שמר שואו מכניס לנאום הסיום של לילית, והערתו של ברגסון שכוח החיים מסוגל להתגבר על כל המכשולים, אולי אפילו מוות – כאילו נוכל להאמין שכל התפתחות חברתית או ביולוגית על הפלנטה הזו תעכב את הסניליות של השמש או תהפוך את החוק השני של התרמודינמיקה."[12]

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ S. Atkinson ed., The Philosophy Book (2011) p. 227
  2. ^ Eric Benre, A Layman's Guide to Psychiatry and Psychoanalysis (1976) p. 98-9
  3. ^ ויטליזם, אנציקלופדיה בריטניקה
  4. ^ L. Vikka, The Intrinsic Value of Nature (1997) p. 56-7
  5. ^ K. Ansell-Pearson, Germinal Life (2012) p. 21
  6. ^ Jung, Carl Gustav (1916). Psychology of the Unconscious - A Study of the Transformations and Symbolisms of the Libido, a Contribution to the History of the Evolution of Thought. New York: Moffat, Yard and Company. p. xxvi. ISBN 9780598448019.
  7. ^ H. Spiegelberg, Phenomenology in Psychology and Psychiatry (1972) p. 244
  8. ^ J. Picchione, The New Avant-Garde in Italy (2004) p. 16
  9. ^ MacMillan, Margaret (2013). The War That Ended Peace: The Road to 1914. New York: Random House. p. 258. ISBN 978-1-4000-6855-5.
  10. ^ R. F. Weir, ed., Genes and Human Self-Knowledge (1994) p. 37
  11. ^ Mihi a docto doctore / Demandatur causam et rationem quare / Opium facit dormire. / A quoi respondeo, / Quia est in eo / Vertus dormitiva, / Cujus est natura / Sensus assoupire. Le Malade imaginaire, (French Wikisource)
  12. ^ C. S. Lewis, Essay Collection (2000) p. 99