כַּרַאמִיַה (בערבית: كرّاميّه). זרם באסלאם, אשר צמח ושגשג במזרח ובמרכז העולם האסלאמי, ובעיקר במחוזות איראן, החל מהמאה ה-9, ועד לפלישה המונגולית במאה ה-13.
הזרם נוסד על ידי אבו עבדאללה מוחמד בן כראם, אשר היה איש דת פופולרי מאוד במאה ה-9 בח'וראסן[1].
הדוקטרינה של הכראמיה מורכבת הן מאנתרופומורפיזם והן מפרשנות מילולית של המקורות. אבן כראם טען שאללה הוא ישות בעלת גוף, אשר מוגבל לכיוונים מסוימים כאשר הוא בא במגע עם כס המלכות. האמונה הזאת נדחתה על ידי אנשי הדת המוסלמים[2].
אבן חג'ר אף אמר על זרם הכראמיה, "הם האמינו שאללה הוא גוף אשר יושב על כס מלכות, נוגע בו ונח עליו, ואז יורד בכל לילה במהלך השליש האחרון של הלילה אל החלק התחתון של השמיים, ואז בבוקר חוזר למקומו"[3].
כמו כן, האמינו הכראמיה בשני מלאכים, בשם מונכר ונכיר, אשר מהווים מעין שני מלאכים שומרים אשר ניצבים לצידו השמאלי ולצידו הימני של האדם[4].
בנוסף לכך, האמינו הכראמיה שהעולם הוא הנצחי, ושכוחו של אללה מוגבל[5].
כל התפיסות הללו נדחו על הסף על ידי רוב התאולוגים המוסלמים, ולבסוף הדוקטרינה הזאת חדלה מלתפוס חלק בעולם האסלאמית[6].
יתר על כך, תפעלו הכראמיה מרכזים דתיים, כמו מקדשים או אף מנזרים, ועודדו פרישה והתבודדות.