כשל הפתרון המושלם, המכונה גם כשל הנירוונה, הוא כשל לוגי שבו משווים בין דברים ממשיים לחלופות לא מציאותיות, אידיאליות.[1] הוא מתאר את הנטייה להניח שיש פתרון מושלם לבעיה מסוימת, ושיש לדחות כל פתרון שאינו מושלם, מכיוון שחלק מהבעיה עדיין יתקיים לאחר יישומו. הכשל נוסח בידי וולטר במשפט "הטוב יותר הוא אויבו של הטוב".
אדם המשתמש בכשל הפתרון המושלם יכול לתקוף כל אפשרות מציאותית באמצעות הצגת ברירה כוזבת בינה לבין אפשרות אחרת, עדיפה אך בלתי מציאותית. הבחירה איננה בין פתרונות בעולם האמיתי, אלא בין פתרון בר השגה לבין פתרון טוב יותר שאינו מציאותי. לפיכך, די בקיומו של הפגם הקל ביותר בפתרון המציאותי המוצע כדי לדחותו או להכפישו.
זוהי דוגמה לחשיבה בשחור-לבן, בה אדם אינו מצליח לראות את יחסי הגומלין בין מרכיבי מצב או בעיה, וכתוצאה מכך מצמצם בעיה מורכבת לבחירה בין שני קצוות. ניתן לשלב את הכשל הזה עם ראיות אנקדוטליות, כאשר כישלון מסוים של הפתרון מתואר בפירוט ובאופן רגשי תוך התעלמות מהסתברויות ותוך שימוש בהיוריסטיקת הזמינות.
הרעיון של פתרון מושלם הוא אשליה. לפיכך, כשל זה מאפשר להצדיק עמדה של קיפאון או אי-עשייה. דרך ההתמודדות עם הכשל היא לחפש את הפתרון הפחות גרוע מבין הקיימים .[2]
טיעון (עם כשל): "חיסונים אינם יעילים ב-100% ויש להם תופעות לוואי, ולכן אין בהם טעם."[2]
טיעון (עם כשל): "כלכלנים לא הצליחו לחזות את משבר 2007–2009, מה שמראה שמודלים של כלכלה הם חסרי תועלת."[2]
טיעון (עם כשל): "אין טעם ליישם מדיניות חברתית X בשל חשש להונאות."[2]
טיעון (עם כשל): "עטיית מסכה שאינה רפואית לא תגן עליי או על אחרים מפני מחלת נגיף הקורונה."