כתיב עברי

הכתיב העברי הוא הדרך שבה משתמשים באותיות האלפבית העברי לשם יצירת הטקסט הכתוב בעברית. הכתיב עבר שינויים שונים במשך ההיסטוריה הארוכה של העברית, שעיקרם תוספת אימות קריאה, כלומר הפיכת הכתיב מכתיב חסר עיצורי לכתיב מלא הרבה יותר.

בעברית הקלאסית

רובה של פסקה זו אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא שקלו לשפר את אמינות הפסקה באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הפסקה בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים.

לוח גזר כתוב בכתיב עיצורי (בתמונה העתק של הלוח המוצג במוזיאון ישראל)

ככל הנראה, בעברית הקדומה – עוד לפני העברית המקראית כפי שהיא לפנינו – נהגו לכתוב בכתיב העברי רק את ההגאים שנשמעו, בדומה לצורת הכתיב הכנעני. היה זה כתיב שבו עיצורים בלבד, ולא היו בו אימות קריאה (אהו"י) וגם לא סימנים אחרים לסימון התנועות (ניקוד). כך למשל המילים שבר, שיבּר, שביר, שבְרה, שובר ושבוּר נכתבו באותה דרך – שבר, כלומר נכתבו העיצורים בלבד.

צורת כתיבה זו נמצאה בכתובות עתיקות שנמצאו, כגון לוח גזר, כתובת השילוח ומכתבי לכיש. דוגמה מעניינת לכך נמצאת במטבע הישראלי בן זמננו של שקל חדש אחד. בגב מטבע זה מופיע כיתוב ממטבע עתיק בו נכתבה המילה יהודה בכתב עברי עתיק, אולם המילה כתובה באמצעות שלושה עיצורים כך: יהד.

צורת כתיבה זו הייתה מסובכת עבור הקורא, שהיה נדרש למאמץ גדול כדי לדעת כיצד בדיוק לקרוא את המילים שהיו מולו. ולכן כבר בדורות קדומים החלו להשתמש בארבע האותיות אהו"י גם כסימנים לתנועות מסוימות. אותיות אלה שימשו בעבר (ועודן משמשות) כעיצורים, אולם ככל הנראה חל בשלב מסוים תהליך שבו מבטאן של אותיות אלו היטשטש בתנאים ידועים (כגון במקרים של כיווץ דיפתונג) בדיבור. בכתיבה הן נשארו והחלו לקרוא אותן כאימות קריאה. למשל, ככל הנראה נהגתה בעבר המילה יוֹם כ-[yawm], ולאחר שהדיפתונג [aw] התכווץ והפך לתנועת o, נשארה האות ו לשמש כאם קריאה עבור תנועת o. משערים שהתהליך חל קודם באותיות ו, י ורק בשלב מאוחר יותר באותיות א, ה, ומשום כך האותיות ו, י משמשות כל אחת כאם קריאה לתנועה ספציפית, והאותיות א, ה משמשות כאם תנועה לתנועות רבות (הרבה, שלמה, מלכה; ראשון, ראשית, ראש). המצב שנוצר הוא מצב שבו הכתיב לא משקף במדויק את הקריאה אלא את האופן שבו נקראה המילה בתקופה קדומה; כתיב כזה מכונה "כתיב היסטורי".

בימי בית שני התרחב השימוש באימות הקריאה (אהו"י), ובתקופה זו הרבו להשתמש בכתיב המלא. בתעודות מימי בית שני, כמו המגילות הגנוזות או איגרות בר כוכבא, מוצאים לפעמים צורת כתיב שנקראת כתיב מלא שבמלא. בצורה זו הוכנסו אימות קריאה גם במקומות בהן אנו לא נוהגים להכניס אימות קריאה בימינו. ניתן למצוא מילים כמו לוא (=לא), כיא (=כי), ובקוראכה (=בקראך).

בתנ"ך מופיעות צורות כתיב מלא וכתיב חסר זו לצד זו, ולעיתים קשה למצוא חוקיות מתי צורה מסוימת נכתבת בכתיב מלא ומתי בכתיב חסר. במרוצת הדורות, עם הידחקותה של השפה עברית מפני שפות כמו ארמית ויוונית, נתעורר החשש שמא תישכח צורת הקריאה הנכונה של כתבי הקודש. מכיוון שאסור להוסיף אותיות לכתבי הקודש, החלו סופרים להכניס סימנים מעל ומתחת לאותיות כדי להבהיר מהי צורת הקריאה הנכונה ולהקלת לימוד הקריאה. סימנים אלו נקראים ניקוד. הניקוד בא להשלים את החסר באימות הקריאה ולהקל על קריאה נכונה ומדויקת. בשפה העברית התפתחו שלוש מערכות ניקוד שונות: ניקוד בבלי, ניקוד ארץ־ישראלי, והצורה המקובלת בימינו – ניקוד טברני, שנקבע סביב המאה השמינית בטבריה על ידי בעלי המסורה, שהמפורסמים שבהם הם משה בן אשר ובנו אהרון בן אשר.

בעברית המודרנית

אף על פי שכתב יד קאופמן של המשנה הוא מנוקד, הכתיב שלו דומה לכתיב הנוהג היום בטקסטים שאינם מנוקדים

בכתבי היד של לשון חז"ל כבר אפשר לראות נטייה להתקבעות של כללים בלתי-כתובים לכתיב מלא הדומים לכללי הכתיב הנהוגים היום. במשך תקופת הביניים של העברית לא היו שינויים ניכרים בדרכי הכתיב.^{[דרוש מקור]}

הכתיב המנוקד משמש כיום רק בספרי ילדים או לצרכים מיוחדים. במקומו נהוג להשתמש בכתיב חסר ניקוד.

כתיב חסר ניקוד

ערך מורחב – כתיב חסר ניקוד

בעבר היה נהוג שכתיב חסר ניקוד יהיה זהה לכתיב מנוקד, כמובן ללא סימני הניקוד. כתיב זה הקרוי כתיב חסר, הוא קשה לקריאה. בימי הביניים התפתח כתיב אלטרנטיבי, בו לרוב נוספות למלה האותיות ו' ו-י' לציון התנועות השונות. בזמן תחיית הלשון העברית ניסח ועד הלשון, ולאחריו האקדמיה ללשון העברית, את כללי הכתיב חסר הניקוד לכתיב מלא^[1], כללים אלו התקבלו ברובם על ידי הציבור, בעיקר בכתיבה רשמית.

בימינו הפך הכתיב החסר לאנכרוניסטי, וכבר עשרות שנים שהכתיב המלא הוא השולט בשפה העברית בטקסט שאינו מנוקד. כל העיתונים והספרים נכתבים בכתיב מלא.

חרף קביעת הכללים על ידי האקדמיה ניכר חוסר אחידות מסוימת בכתיב, הן בשל חוסר ידיעה דקדוקית ובשל מורכבות השפה על רבדיה ההיסטוריים והן בשל מספר קטגוריות לשוניות שבהן לא התקבלו כללי האקדמיה, וכל הוצאת ספרים ומערכת עיתון עושות בהן דין לעצמן.

ראו גם

• סימני כתיב
• אלפבית עברי
• ניקוד
• התעתיק מלועזית לעברית

לקריאה נוספת

• אמיר אהרוני, Vocalization of Modern Hebrew, מתוך Encyclopedia of Hebrew Language and Linguistics, כרך 3, עמודים 944-951, 2013 ISBN 978-90-04-17642-3

קישורים חיצוניים

• עיקרי הכתיב חסר הניקוד - גרסה מקוצרת של כללי האקדמיה ללשון העברית. הגרסה המלאה מופיעה כנספח במילונים כמו מילון ההווה או מילון אבן-שושן, וכן ניתנת להזמנה מהאקדמיה
• ניתן לבדוק שאלות כתיב למשל ברב-מילים, שקיים על הרשת
• תמרה טראובמן, בישראל לא יודעים את כללי הכתיב והפיסוק. נקודה, באתר הארץ, 18 באפריל 2005
• שפה עברית - כתיב ואיות, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

1. עיקרי הכתיב חסר הניקוד באתר האקדמיה