כתיבה טכנית (לעיתים תקשורת טכנית) היא סוגת כתיבה המתמקדת בתיעוד נתונים עובדתיים והעברת הוראות. מאפייניה של הכתיבה הטכנית הם: הגדרות, ניסוח בלשון ציווי, קשרים וכמתים לוגיים, חד־משמעיות, לכידות ובהירות, הימנעות מכינויי רמז, העדר גוף ראשון, העדר מאפיינים פואטיים, משפטים קצרים, שימוש ברשימות, טבלאות, ותרשימי זרימה, משלב בינוני, לוקליזציה, והתאמת הז׳רגון לפי קהל היעד. דוגמאות מוכרות לכתיבה טכנית ניתן לפגוש בעלוני תרופות, מילונים, מפרטים טכניים של מוצרים טכנולוגיים, אנציקלופדיות, מפות, תיעוד קוד מקור בשפות תכנות, ובספרות המדעית של תחומי ההנדסה והמדעים המדויקים.
הכתיבה הטכנית נחשבת כמקצוע מודרני, אולם מסמכים טכניים שונים קיימים עוד מן העת העתיקה. אלה נכתבו על ידי בעלי מקצוע שונים כגון לבלרים או אומנים. בעת העתיקה היה מקובל לבנות דגמים מוקטנים של מבנים, ששימשו כדוגמה, לפני הקמת המבנה עצמו. אי שם בשנות ה-90 של המאה ה-14, כתב הסופר האנגלי ג'פרי צ'וסר עבור בנו חיבור על מכשיר האצטרולב. מסמך זה נחשב לתיעוד הטכני העתיק ביותר בשפה האנגלית. בשנת 1420 נכתב "ספר הזיקוקין" (Feuerwerkbuch) בגרמנית, שעסק בייצור כלי נשק ולימד כיצד להכין אבק שרפה מתערובות של אבקות שונות.
לאונרדו דה וינצ'י נחשב כממציאו של תרשים ההרכבה, שפירט לא רק את תכונותיהן של מכונות שהמציא ובנה, אלא אף כלל בתרשים הסבר טכני מפורט על אופן פעולתן. תרשימים אלה היו יחידים מסוגם לאותה עת ואפשרו לבעלי מלאכה לבנות מכונות נוספות זהות למקור.
האמן הגרמני אלברכט דירר היה הראשון שהתייחס באופן מדעי בכתביו לפרספקטיבה. הוא תיאר לראשונה את גוף האדם ממספר זוויות שונות (הטלה אורתוגרפית).
התיעוד הטכני מן המאה ה-16 אפשר הבנה של פעולה תוך הצגת רצף צעדים שרוכזו באיור אחד.
התפתחות התיעוש בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 גרמו לגידול בצורך לתיעוד טכני של מוצרים ומכונות בתחום התעשייה. התפתחות כלי הנשק ואמצעי הלחימה תרמה גם היא לדרישה לתיעוד, הפעם בתחום הצבאי. מתקופת מלחמת העולם הראשונה נחשבת הכתיבה הטכנית כתחום עיסוק בפני עצמו.
בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 הופיעו בשוק הצרכנים מכשירי חשמל רבים כגון טלוויזיות, שואבי אבק ומכונות כביסה. מכשירים אלו כללו פונקציות רבות והמשתמשים בהם נזקקו להוראות הפעלה, על מנת לתפעל אותם נכון.
חוברות ההפעלה שהופקו עבור מכשירי החשמל הביתיים כללו גם תמונות ואיורים על מנת להקל על ההבנה בתפעול עבור קהל יעד של הדיוטות.
בשנת 1953 הוקמו בארצות הברית שני ארגוני־גג של הכתבים הטכניים שהתמזגו בשנת 1957 לאגודה לתקשורת טכנית (אנ') הקיימת עד ימינו.
ניתן להבדיל בין כמה סוגי תיעוד עיקריים:
תיעוד טכני נפוץ בתעשיות שונות, בהן:
כתבים טכניים מקבלים את המידע שלהם בעיקר ממחלקת הפיתוח, אולם נאלצים לעיתים קרובות לאסוף את המידע הדרוש לכתיבת תיעוד מקיף במחלקות שונות של החברה בה הם מועסקים. לכתב טכני חייבת להיות הבנה טכנית טובה, ידע מקיף על המוצר המתועד, כמו גם יכולות התבטאות בכתיבה. לעיתים, הכתב הטכני הוא בעל הכשרה טכנית (מהנדס, הנדסאי או טכנאי). חלק או רוב הכלים הבאים משמשים את הכתב הטכני בעבודתו היומיומית: