![]() | |
לידה |
28 ביולי 1868 טמינס, שווייץ ![]() |
---|---|
פטירה |
6 בדצמבר 1945 (בגיל 77) ציריך, שווייץ ![]() |
מדינה |
שווייץ ![]() |
מעסיק |
אוניברסיטת ציריך ![]() |
מפלגה |
המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של שווייץ ![]() |
השקפה דתית |
reformed ![]() |
בן או בת זוג |
קלרה רגץ ![]() |
![]() ![]() |
לֵאוֹנְהַרְד רַגַץ (בגרמנית: Leonhard Ragaz; 28 ביולי 1868 – 6 בדצמבר 1945) היה תאולוג פרוטסטנטי רפורמי, כומר, פרופסור לתאולוגיה שיטתית (אנ') ומעשית (אנ') בפקולטה לתאולוגיה של אוניברסיטת ציריך ומייסד שותף של תנועת הסוציאליזם הדתי (אנ') בשווייץ. הוא היה נשוי לפעילת זכויות הנשים ופעילת השלום קלרה רגץ-נאדיג (אנ')
לאונהרד רגץ גדל כבן למשפחה חקלאית קטנה במועצה המקומית טמינס שבקנטון גראובינדן. לאחר שלמד תאולוגיה בבזל, בינה ובברלין, הוסמך לכומר בפלרדן (אנ') ב-1890. במהלך לימודיו הצטרף לאגודת זופינגר השווייצרית (גר'). ב-1893 מונה למורה ללשון ודת בכור ונבחר לכומר העיר שם ב-1895. ב-1902 עבר לבזל מינסטר (אנ')[א] ככומר השני. כאן נכתב ספרו הראשון, הטיוטה האתית "אתה צריך!".
הגישה לתנועת הפועלים, שהייתה מכרעת לחייו העתידיים, החלה בבזל, בין היתר, על ידי קריאת יצירותיו של הרמן קוטר (אנ'). כשפועלי הבניין פתחו בשביתה ב-1903, אמר רגץ בדרשת שביתת הלבנים המפורסמת שלו מדוכן הקתדרלה: "אם הנצרות הרשמית רצתה לצפות בקרירות ובחוסר הבנה בהופעתו של עולם חדש שצמח מלב הבשורה, אז מלח הארץ הפך עבש!". מאז 1906, הוא וקוטר אספו אנשים בעלי דעות דומות לוועידות דתיות-חברתיות שנתיות. משנת 1906 ואילך הוציא רגץ לאור את כתב העת "נויה וג" (Neue Weg, דרך חדשה) עם בנדיקט הרטמן (Benedikt Hartmann; 1873–1955) ורודולף ליכטנהן (Rudolf Liechtenhan; 1875–1947).
בשנת 1908 הוא מונה לפרופסור לתאולוגיה שיטתית (אנ') ומעשית (אנ') בפקולטה התאולוגית של אוניברסיטת ציריך. כאן הוא הצטרף למפלגה הסוציאל-דמוקרטית של שווייץ (אנ') ב-1913. מזועזע מהלאומיות שהתפרצה ברחבי אירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא פעל לשיתוף פעולה בינלאומי בין סוציאל-דמוקרטים וסייע בהכנת כנס צימרוואלד ב-1915. במהלך השביתה הכללית בשווייץ 1918, עמד רגץ לצד הפועלים. כשהחיילים עם קסדות הפלדה והכידונים שמרו על האוניברסיטה, הוא מחה: "המקום הזה היה צריך להיות מוגן רק כי הוא נתן לעם אבנים במקום לחם".[1]
ב-1921, בגיל 53, התפטר רגץ ממשרתו באוניברסיטה בטענה שנעשה בלתי אפשרי להכשיר כמרים לכנסייה המתוקנת השווייצרית הבורגנית. הוא עבר עם משפחתו לשכונת פועלים בציריך, ועד מותו ב-1945, התמסר לחינוך עובדים ולכתב העת "נויה וג", שהיה שותף להקמתו, אך מעל הכל לפעול למען שלום עולמי במסגרת הארגון אחוות הפיוס הבינלאומית (אנ'). ב-1935 הוא התפטר מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית כאשר זו נטשה את האנטי-מיליטריזם בוועידת המפלגה בלוצרן.
עבור רגץ, הכנסייה הקדומה התבססה על רוח של שיתוף פעולה וקולקטיביות. כתוצאה מכך, האידיאל הסוציאליסטי של קואופרטיבים בניהול עצמי בבעלות העובדים עצמם היה הנחת יסוד שנגזרה ישירות מהבשורה ומהבטחת הצדק במלכות השמיים.
כמו כן, כתוצאה מאמונתו הנוצרית בצדק ושלום, רגץ התנגד נחרצות למלחמת העולם הראשונה, מתוך עמדה של פציפיזם פעיל: הוא קרא לכל הסוציאליסטים הדתיים להתאחד במחאה על המלחמה.[2] הוא לימד שאם הקפיטליזם נקט בכוח ובאלימות, זה היה שיקוף אמיתי של טבעו, אבל שאם הסוציאליזם עשה את אותו הדבר, זה היה בגידה באידיאלים שלו.
יצירתו העיקרית של רגץ היא Die Bibel – eine Deutung ("הביבליה - פרשנות"), שנכתבה במהלך מלחמת העולם השנייה ופורסמה בשבעה כרכים בשנים 1947–1950.
לרגץ היה יחס מיוחד ליהודים, אותם ראה כמי שעומדים במרכזן של שתי הדתות המשיחיות: היהדות והנצרות. משום כך הוא התייחס לציונות שדגלה בהשבת העם היהודי לארצו כהקמת מלכות הצדק וקיום ייעודו המשיחי של עם ישראל. רגץ היה ביחסי ידידות עם מרטין בובר ושמואל הוגו ברגמן.[3]