ליונל גרינסטריט
 | |
| לידה |
20 במרץ 1889 בארנט, הממלכה המאוחדת  |
|---|---|
| פטירה |
13 בינואר 1979 (בגיל 89) מערב סאסקס, הממלכה המאוחדת |
| תקופת הפעילות |
? – 13 בינואר 1979 |
| פרסים והוקרה |
מדליית הקוטב |
  | |
ליונל גרינסטריט (באנגלית: Lionel Greenstreet 1889–1979) היה הקצין הראשון של האונייה "אנדיורנס" וחבר במשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית בשנים 1917-1914, שעל השתתפותו בה זכה במדליית הקוטב. במותו ב-13 בינואר 1979, היה השריד האחרון לקבוצת ים ודל במשלחת.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרינסטריט נולד למשפחת קצינים בצי הסוחר של האימפריה הבריטית; אביו, הרברט אדוארד גרינסטריט הוסמך לרב חובל בחברת הספנות של ניו זילנד. בגיל 15, היה גרינסטריט לצוער ימי, ולא חזר עוד אל ספסל הלימודים. בשנת 1911 קיבל תעודת חובל. כקצין סיפון צעיר, בשנת 1914, כתב אל רב החובל של "אנדיורנס", פרנק וורסלי, בבקשה לשקול את מועמדותו למקום באונייה. בקשתו הגיעה בדיוק בזמן שהקצין הראשון המיועד של האונייה הודיע על פרישה כדי להתגייס למלחמת העולם הראשונה, שפרצה באותם ימים ממש. גרינסטריט נקרא לעלות על ה"אנדיורנס" במצר פליימות לראיון; עם הגיעו, לאחר בדיקה קצרה מצד וורסלי, נאמר לו ללא גינונים נוספים, שמשרת הקצין הראשון שמורה לו ויש לו עשרים וארבע שעות להתכונן ליציאת האנייה אל האוקיינוס הדרומי. קצין הספינה הטרי נזכר לאחר זמן, איך עלה בידו במאמץ לא קטן להסדיר את כל ענייניו ולהתייצב על סיפון האונייה, שהפליגה 30 דקות לאחר הופעתו.[1][2]
המשלחת הטרנס-אנטארקטית האימפריאלית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המשלחת הטראנס-אנטארקטית האימפריאלית
המפקד הכללי של המשלחת היה חוקר הארצות ארנסט שקלטון, ויעד ה"אנדיורנס" היה מפרץ ואסל על חוף אנטארקטיקה, משם התכוון שקלטון לצאת עם קבוצת החוף לחציית היבשת עוטת הקרח עם כלבי מזחלות; אבל ב-18 בינואר 1915, מרחק מילין ספורים מיעדם, נתקלה האונייה בגושי קרח צפים ובסופו של דבר קפאה בתוך קרח ים דחוס, שממנו לא יכלה להחלץ. חובותיו של גרינסטריט השתנו עם מצבה החדש של הספינה; הוא קיים משמרות סיפון בניסיון למצוא נתיב של מים פתוחים, שדרכו תוכל האונייה להיחלץ ולמלט את עצמה, והצטרף אל צוות שמונה לעבוד בבטן האונייה בניסיון חסר סיכוי לעצור את הדליפות מבעד לבקיעים, שהקרח החל לפרוץ בשדרית. על אף עמלם של גרינסטריט ושאר מלחיה וקציניה של הספינה, נאלץ שקלטון להורות על נטישתה ב-27 באוקטובר. 28 חברי המשלחת והסגל, ניצולי האונייה, נאלצו לחנות יחדיו על שטחו הקפוא של ים ודל.[3]
ניצולים על הקרח
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי נטישת ה"אנדיורנס", השתנו שוב חובותיו של גרינסטריט. הוא קיבל פיקוד קצר-מועד על צוות של כלבי מזחלת ויצא לצייד להשיג בשר טרי להעשיר את אספקת המזון הדלה של ניצולי האונייה. שקלטון סיפר לאחר זמן בהכרת תודה כיצד קטלו גרינסטריט ושותפו לצייד, אלכסנדר מקלין, כלב ים ודל במשקל 360 ק"ג והביאוהו למחנה.
במועד מאוחר יותר בקיומם על הקרח, אחרי שהמצוף שנשא את מחנה האוהלים של אנשי "אנדיורנס" נסחף צפונה, אל מים חמימים יותר, גרם השינוי בטמפרטורת המים להתפרקות מפלטם, וב-9 באפריל 1916 נאלצו לעלות על סירות ההצלה הפתוחות שהוצלו מן האונייה הטובעת. שקלטון ואנשיו הצילו שלוש סירות הצלה וגרינסטריט היה הרביעי בדרגה בין חברי המשלחת. הוא התלווה אל רב החובל שלו, פרנק וורסלי, ב"דאדלי דוקר" במסע של שמונה ימים עתירי תלאות וסכנות, שבהם שטה הסירה הפתוחה אל בסיס חדש ובטוח יותר על אי הפיל בארכיפלג של איי שטלנד הדרומיים. במהלך המסע המפרך, הייתה ה"דאדלי דוקר" בסכנת התנגשות קטלנית עם צוק סלע, ששתי הסירות האחרות הצליחו לעקוף ללא פגע. גרינסטריט עודד בקריאותיו את החותרים למאמצים גדולים מכפי שהתנסו בהם קודם לכן, ולא הרפה עד שהסכנה חלפה.[4]
גרינסטריט, אף שוורסלי תיאר אותו כ"ימאי משובח", לא נבחר לקבוצת השישה שהפליגה מאי הפיל אל ג'ורג'יה הדרומית. תחת זאת עבד הקצין הראשון לשעבר יחד עם ויליאם בייקוול בעיבוד פיסות וקרעים של קנבס מן האונייה הטרופה ליצירת מעטה סיפון, שיאפשר לסירת ההצלה היחידה שהייתה במצב מתאים להפלגה, הג'יימס קיירד, לצאת אל הים הפתוח. וורסלי, שחייו היו תלויים בהצלחת עבודתם, תיאר אותה במילים הבאות:
קפוא כקרש ומצופה קרח, נתפר הקנבס, בתנאים קשים ומאומצים, בידי שני אופטימיסטים טובי-מזג - גרינסטריט, קצין ראשי של ה"אנדיורנס", ובייקוול, ימאי קנדי (כך במקור). הדרך היחידה שבה יכלו לעשות זאת הייתה בהחזקת הקנבס הקפוא באש שומן כלבי הים עד שהפשיר, לא פעם באצבעות כוויות, בעוד העשן השמנוני חודר אל עיניהם ואפם, מסמא אותם למחצה וחונק אותם. אחר ניגשו לתפירה, בכוויות קור תכופות באצבעותיהם ובזהירות מופלגת במחטי המפרשים השבירות מקור, כדי שלא ישברו את כל המלאי הזעום שלנו. וכל אותו זמן, תוך חזרה על המשימה הדוחה של הפשרת קטע אריג ותפירתו, המשיך "הוראס" [גרינסטריט] לזרוק עוד ועוד מבדיחות הימאים הבלתי נדלות שלו ובייקוול המשיך לענות לו.
לאחר שמעטה הסיפון הותקן במקומו, יצאו שקלטון, וורסלי וארבעת חבריהם ב"ג'יימס קיירד" אל האוקיינוס הדרומי. גרינסטריט ושאר 21 ניצולי ה"אנדיורנס" נשארו על אי הפיל, משם חולצו לבסוף ב-30 באוגוסט 1916.
המשך חייו ואופיו
[עריכת קוד מקור | עריכה].jpg)
לאחר חזרת המשלחת, כשמלחמת העולם הראשונה הייתה עדיין בעיצומה, גויס גרינסטריט ב-1917 כסג"ם בזרוע תעבורת המים של חיל ההנדסה המלכותי ושירת באסדות אספקה על ה"טיגריס" במסופוטמיה, שתחת הכיבוש הבריטי. הוא נשא לאישה את מילי בדלי מור בשנת 1917. אחרי המלחמה בחר גרינסטריט לחיות על היבשה, ועבד בביטוח ימי.
במלחמת העולם השנייה חזר לשירות פעיל כקצין בחיל המילואים של הצי המלכותי. בינואר 1942 פרש גרינסטריט מן הפיקוד על גוררת האדמירליות "פריבוטר" והיה לקצין ציוד גוררות הצלה וחילוץ, ממונה על בנייה של גוררות הצלה בשביל האדמירליות בתוכנית החכר והשאל.
אחרי המלחמה, חזר לעבוד בביטוח עד לפרישתו. אשתו מילי מתה ב-1955 והוא נשא לאישה את אודרי דיי.
וורסלי, שבחר בגרינסטריט בהתראה של יממה להצטרף למשלחת הגורלית, חלק לו שוב ושוב שבחים בזכרונותיו. במהלך המסע הראשון בסירת ההצלה, "גרינסטריט היה נפלא, מעולם לא איבד תקווה והיה מוכן תמיד להשמיע איזו בדיחת מלחים חבוטה."
