לפנים משורת הדין

לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין היא הנהגה המוטלת על האדם לעשות מֵעֵבר לחיוב המוטל עליו כלפי חברו, ולנהוג עמו במידת החסד. דרישה זו נלמדה על ידי חז"ל מפסוקים שונים במקרא[1].

"שורת הדין" היא הקו שמסמל את החיוב הנדרש[2], ולפנים מן השורה, היא מעבר לחיוב הנדרש. שורת הדין היא התנהגות על פי ההלכה בלבד, ללא ויתור או התחשבות בטובתו של הזולת.

יש שכתבו שהחיוב לעשות לפנים משורת הדין הוא רק בדברים שפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ויש שכתבו שהחיוב הוא דווקא בדבר שיש איזה סיבה או עניין שבעבורה יתחייב ליתן ממון לחברו, אלא שהתורה פטרה אותו, ועל זה נאמר שיש לוותר ולעשות לפנים משורת הדין[3].

מקור הדין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד בבלי למדו עיקרון זה של לפנים משורת הדין מהפסוק ”וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן"” (ספר שמות, פרק י"ח, פסוק כ') ודרשו חז"ל 'אשר יעשון' - זה לפנים משורת הדין[4].

דרשה זו של חכמים מוזכרת מספר פעמים בתלמוד - במקרה אחד רבי ישמעאל שקנה משא שנשא חברו, כדי להיפטר מן החובה לסייע לו להרים את המשא, אף על פי שמעיקר הדין היה פטור מלסייע בהרמת משא (זקן ואינה לפי כבודו). התלמוד קובע שרבי ישמעאל נהג במקרה זה לפנים משורת הדין[5].

מקרה נוסף מספר על אישה שהראתה דינר לרבי חייא ושאלה אם הדינר הוא טוב או רע. רבי חייא השיב שהדינר טוב, אך כאשר באה האישה לשוק, לא רצו לקחת ממנה את הדינר משום שלדעת הסוחרים הדינר היה רע. כשנודעה לרבי חייא טעותו, הוא ביקש להחליף לאשה את הדינר שלה בדינר שלו[6]. רבי חייא נהג בכך לפנים משורת הדין, משום שעל פי דין, הוא פטור על הוראת הטעות שלו.

מושגים מקבילים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לעיקרון זה של לפנים מושרת הדין, ישנם בתלמוד עקרונות דומים שנלמדו מפסוקים שונים, לפיהם ישנה מעלה לנהוג 'לפנים משורת הדין'[7]:

ועשית הישר והטוב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות תלמודיים נלמד מהפסוק ”ועשית הישר והטוב” (ספר דברים, פרק ו', פסוק י"ח) שחובה לנהוג בדרך הישר והטוב כנימוק לקביעתן של תקנות שאינן על פי דין, אך לא כנימוק לפסיקה של בית הדין לפנים משורת הדין. כך, למשל, בתקנות כמו דינא בר מצרא[8] או שומה הדר לעולם[9].

הציווי לעשות את הישר והטוב התפרש בתלמודים כציווי המקנה לחכמים סמכות חקיקתית, ולא סמכות שיפוטית לפסוק שלא על פי דין. עם זאת, לדעת הרמב"ן "ועשית הישר והטוב" פירושו "פשרה ולפנים משורת הדין"[10], ואם כך הפסוק מדבר בסמכות שיפוטית. באופן דומה גם בפסוקים ובספרי השו"ת המאוחרים מצינו שימוש בכלל "ועשית הישר והטוב" בהקשר פסיקתי[11].

והלכת בדרכיו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חז"ל למדו מהפסוק ”והלכת בדרכיו” (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק ט') כי יש להלך אחרי מידותיו של הקב"ה. יש מן המפרשים האחרונים שכתבו שמהפסוק לומדים כי יש ללכת לפנים משורת הדין, כשם שהבורא מתנהג לפנים משורת הדין על הבריות[12]. המשותף לשני המקרים האלו הוא שאין מדובר בהם בפסיקה או בתקנות אלא בהנהגות פרטיות של חכמים כלפי עצמם. אפשר, שהנהגות אלו אינן בהכרח מחייבות את זולתם. עם זאת, מדבריהם של בעלי התוספות[13] משמע שהדרישה לנהוג לפנים משורת הדין עשויה להיות מופנית גם כלפי אחרים[14].

למען תלך בדרך טובים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור תלמודי נוסף ויחיד שבו מוצאים במפורש פסיקה של "לפנים משורת הדין" הוא בדיון שבין תובע לנתבע הוא במקרה של רבה בר בר חנן שבו הסבלים שברו לו חבית יין בעת שהעבירוה ממקום למקום[15], ורב אמר לרבה בר בר חנן להחזיר לסבלים את הגלימות שלהם ולשלם להם שכר טרחה משום ”ארחות צדיקים תשמור” (ספר משלי, פרק ב', פסוק כ'). במקרה זה אדם נדרש להפסיד ממון כדי לנהוג עם זולתו "לפנים משורת הדין". הפרשנים מבארים את הכפל בעניין באותו הפסוק, כי הכתוב בא להוסיף שיש לעשות יותר ויותר משורת הדין[16].

אזכורים בתלמוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד נזכרו כמה סיפורים על אמוראים שהתנהגו על פי דין זה של לפנים משורת הדין. אחת מהדוגמאות היא בדיני מצוות השבת אבידה[17]:

רב יהודה היה הולך אחרי מר שמואל בשוק של בי דיסא. אמר לו (לשמואל): מצא כאן ארנק מה הדין?
אמר לו: הרי אלו שלו.
בא ישראל ונתן בה סימן מהו?
אמר לו: חייב להחזיר.
תרתי?! (רב יהודה תמה על הסתירה שבין שתי ההוראות של רבו)
אמר לו: לפנים משורת הדין. כלומר, לפי "שורת הדין" אין חיוב להחזיר אבדה שנמצאה במקום כזה, אבל מוטב להחזירה לפנים משורת הדין.

החיוב לפעול לפנים משורת הדין מודגש במיוחד בדברי רבי יוחנן:

דאמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא (שם מקום) לדיינו? אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין

— תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ל', עמוד ב'

סיבות לנהוג "לפנים משורת הדין"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים[דרוש מקור: במורה נבוכים לא מוצע כלל הסבר לדין זה] הסיבה להנהגה של לפנים משורת הדין היא מאחר שנורמות משפטיות הן כללי התנהגות בעלי תוקף משפטי והן כלליות ושוות לכול. אולם כלל התנהגות טוב הוא כלל המתאים לרוב הציבור - לרובו ולא לכולו. הדברים אמורים לא רק בחוקים מעשה ידי אדם, אלא גם בחוקים ומשפטים שבתורה. הרמב"ם מבאר במורה הנבוכים כי, שלא כרופא המרפא את החולה האינדיבידואלי, הרי חוקי התורה, בהיותם כלליים ולא אינדיבידואליים, עלולים שלא להתאים למיעוט. מכאן הצורך לבוא לעזרת המיעוט הנפגע מן החוק הצודק ביחס לכלל[18].

לפי הרמב"ם במשנה תורה (הלכות סנהדרין, פרק כ"ד הלכה ו') על הדיין לסטות משורת הדין להשתמש בכלל "הפקר בית דין הפקר" בשביל ליצור מצב צודק יותר, בפסיקה הישראלית העיקרון הזה שומש בצורה רכה יותר, על ידי מתן לסעד לדחות ביצוע דבר שהוסכם שיבוצע קודם לכן[19].

המשפט האנגלי מבקש לעזור למיעוט באמצעות דיני ה"יושר" שבאו להמתיק את הדין הכללי הפוגע. להבדיל מדיני ה"יושר" האנגליים, שהם חלק אינטגרלי של הדין, כללי "לפנים משורת הדין" יורדים ממישור החקיקה והשיפוט המדינתיים אל המישור הפרטי הדורש התנהגות מוסרית האישית של כל אדם בחיי היום יום. ללא כלל זה, כאשר אין אדם מוותר משלו ותחת זאת הוא עומד בתוקף על מלוא זכויותיו, אין יישובו של עולם יכול להתקיים, כדברי רבי יוחנן: "לא חרבה ירושלים – אלא שהעמידו דבריהם על דין תורה" (הישר והצודק) ולא עשו "לפנים משורת הדין"[20][21].

מקורות השוללים פסיקה לפנים משורת הדין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניגוד למקורות המחייבים פסיקה לפנים משורת הדין, ישנם בתלמוד גם מקורות שמהם ניתן להסיק שהדיין אינו רשאי לפסוק לפנים משורת הדין. מן הפסוק ”ודל לא תהדר בריבו” (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ג') למדו, שאסור לדיין לפסוק דין לטובת הדל כדי לסייע לו "להתפרנס בנקיות", משום שבכך הוא "מקלקל את הדין"[22]. בהקשר אחר נקבע, שאין מרחמים בדין[23]. המשנה דנה באדם שנפטר והניח כמה חייבים הנושים בו - אשה ובעל חוב ויורשים. לדעת רבי טרפון הכסף צריך להינתן לכושל (לעני) מביניהם, ואילו לפי רבי עקיבא אין מרחמים בדין, ולכן אין לקבוע סדרי קדימה בין נושים לפי מצבם הכלכלי. מחלוקת זו בין רבי עקיבא לרבי טרפון עוסקת בקביעת הדין, בחקיקה אך לא בפסיקה. משום כך, אין לכאורה בקביעה העקרונית של רבי עקיבא, שאין מרחמים בדין, כדי לשלול פסיקה לפנים משורת הדין. רבנו תם הבין כי העיקרון המובא על ידי רבי עקיבא מקיף גם את תחום הפסיקה. בסוגיה בבבא בתרא[24], סופר על מקרה שבו אדם בשם רוניא, רכש שדה סמוך לשדה של רבינא. רבינא ביקש אף הוא לרכוש את אותה שדה, ומשום כך סילק את רוניא, "משום דינא דבר מיצרא", אך רב ספרא, בנו של רב ייבא, מנע זאת ממנו. לפי רש"י הסיבה הייתה כדי לרמוז לרבינא שעליו לרחם על רוניא העני, ולא לסלקו מן השדה שרכש במיטב כספו. רבנו תם המובא בתוספות על הסוגיה, דוחה את פירושו של רש"י, בין השאר בטענה כי רב ספרא נהג בניגוד לקביעתו של רבי עקיבא ש"אין מרחמים בדין". לדעתו, האיסור לרחם בדין אינו נוגע רק לרחמים המעצבים את החוק, אלא גם לרחמים המעצבים את הפסיקה[25].

אולם, פרשנים אחרים הסבירו שקביעה זו שאין מרחמים בדין, נכונה דווקא כשעוסקים בדין רגיל. לעומת זאת, בדין שיסודו בתקנת חכמים משום "ועשית הישר והטוב" כמו "דינא דבר מיצרא"[8], בהחלט יש מקום לערב שיקולי רחמים בפסיקה, ואם לא נעשה כך, נמצאנו מחטיאים את מטרת הדין[26]. גם ציווי התורה "ודל לא תהדר בריבו", נוגע דווקא לדינים שיסודם בדין תורה, ואינו חל על דינים הנובעים מתקנות חכמים, שמגמתן לעשות את הישר והטוב. בנוסף ישנם חריגים המצדיקים סטייה מהדין על רקע מעמדו של התובע, מצבם הכלכלי של התובע או הנתבע, וכדומה[27].

עם זאת, יודגש כי אין הדיין רשאי לפסוק לטובת הדל, רק משום היותו דל, אך יש לו רשות ואולי אף חובה לפסוק לטובתו של הדל לפנים משורת הדין, אם ייווכח שלדלותו הייתה השפעה על התנהגותו[28]. בנסיבות אלו, המצב הכלכלי אינו מעצב את פסק הדין ומטה אותו. הדלות היא גורם הנלקח בחשבון בהערכת המעשה שנעשה על ידי העני.

קיימות מגבלות נוספות על שימוש ב"לפנים משורת הדין": לדעת בעל 'חוות יאיר' משמעותו של "לפנים משורת הדין" היא, לרוב, מידת חסידות שאינה מחייבת. עם זאת, כאשר התובע הוא אדם גדול, יש מקום לחייבו לנהוג "לפנים משורת הדין"[29].

בהקשר לפשרה במשפט העברי הנובעת מסמכותו של בית הדין לפסוק לפנים משורת הדין[30], נקבע שסמכותו של בית הדין לפשר היא מוגבלת. בית הדין רשאי להציע את הפשרה לבעלי הדין, אך אין הוא יכול לכפות אותה עליהם[31].

סוגים שונים של לפנים משורת הדין

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. מקרה שלפי הדין הכל חייבים בו, אך ליחידים מסוימים יש פטור מן החיוב בשל נסיבות אישיות ומיוחדות. במקרה זה היחיד נדרש שלא להשתמש בפטור אלא לנהוג לפנים משורת הדין, ולמלא אחר החיוב. כך במקרה בו ר' חייא חייב עצמו בפיצויים עבור נזק שגרם, על אף שהיה פטור מהם[32].
  2. מקרה שלפי הדין הכל פטורים, אך ראוי ליחיד לעשות לפנים משורת הדין ולקיים את החיוב כשאין הדבר גורם לחיסרון כיס. כך למשל, באשר לאבדה לאחר שפג המועד המחייב להשיבה[33]. אם ההשבה אינה גורמת למשיב הפסד ממון, הרי ראוי שישיב לפנים משורת הדין. בדומה לכך, אבדה שנמצאה במקום שרבים מצויים בו, ויש להניחה שבעליה התייאש ממנה. לפי הדין אין חובה להשיבה, אך לפנים משורת הדין ראוי להשיבה בסימנים[34], אם השבת האבדה לא תגרום למשיב חיסרון כיס או הפסד ממון.
  3. מקרה שלפי הדין הכל פטורים, ואף נגרם ליחיד הפסד גדול בגין נזק שנגרם לו. גם בנסיבות חריגות אלה, ראוי שהיחיד יוותר על הפסדו, לפנים משורת הדין, ולא עוד אלא שאף ישלם למי שגרם לו את הנזק[35].

אכיפה של חיוב שהוא לפנים משורת הדין

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות המשפט העברי ישנה מחלוקת בשאלה האם בית הדין רשאי לכפות על בעל דין פסיקה שהיא בגדר לפנים משורת הדין[36]:

ההמרדכי פסק שבית הדין רשאי לכפות על בעלי הדין פסיקה שהיא בגדר לפנים משורת הדין[37]. לעומתו, רבנו ירוחם קובע, שאין הדיין רשאי לכפות על בעל הדין לנהוג לפנים משורת הדין[38]. הוא לומד זאת מדברי הרא"ש, שפסק שאין לכפות על מוצא אבדה להכריז עליה, במקום שעל פי דין אין הוא חייב בכך[39].

הבית יוסף קיבל את פסיקת רבנו ירוחם, ודחה את פסיקת 'המרדכי'[40]. אולם, הב"ח חלק עליו ופסק כ'מרדכי'[41]. הרמ"א הביא את שתי הדעות להלכה, אך דעתו נוטה להכריע כדעת ה'מרדכי'. לדעתו ראוי לכפות לפנים משורת הדין אך, אין כח ביד הדיינים לכוף לבעל דין להיכנס לפנים משורת הדין[42].

רבי יהונתן אייבשיץ מכריע אף הוא שניתן לכפות על בעל דין לנהוג לפנים משורת הדין, אך כפייה זו לא תהיה באמצעות שוטים או נידוי (הלכה), אלא בדברים. כלומר, משכנעים את האדם לקיים את החיוב המוטל עליו, ומכריזים בפניו, שאם יסרב ייחשב כעבריין[43]. בשו"ת צמח צדק חלק על כך ולדעתו ניתן לכפות לנהוג לפנים משורת הדין, אף על ידי נידוי[44].

קליינמן[45] מציין כי על אף שלבית הדין, באופן עקרוני, יש סמכות לחייב בעל דין לנהוג לפנים משורת הדין, מעיון בפוסקים ובספרות השו"ת מתקבל הרושם שפוסקי הלכה ודיינים, לפחות בדורות האחרונים, לא הרבו להשתמש בסמכותם זו. הפוסקים ממעטים לאכוף פסקים שמכוח לפנים משורת הדין, ובדרך כלל הם מסתפקים בהמלצה לקיומם של הפסקים.

מעמדו של הציבור ב"לפנים משורת הדין"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיתים, אחד מן הצדדים לדיון עשוי להיות הציבור. כך יהיה כאשר היחיד תובע את אחת הרשויות או גופים ממשלתיים או, לחלופין, כאשר הרשויות או גופים ממשלתיים תובעים את היחיד. ייתכנו גם מקרים בהם שני הצדדים הם גוף ציבורי. מעמדו של הציבור בפסיקות שהן לפנים משורת הדין - אינו ברור. ישנם שיקולים המדגישים את חובת הציבור לנהוג לפנים משורת הדין עם היחיד וישנם שיקולים המחייבים את היחיד לנהוג לפנים משורת הדין עם הציבור[46].

פעמים שעל הציבור לנהוג לפנים משורת הדין עם היחיד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין עֲנִיוּת בציבור: מקום בו בעלי הדין הם הציבור והיחיד, ייחשב הציבור כעשיר[47].

פעמים שעל היחיד לנהוג לפנים משורת הדין עם הציבור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

"לסלק מעליו תלונות רבים" – כאשר הציבור תובע את היחיד, ראוי ליחיד לסלק מעליו את תלונות הרבים ולנהוג איתם לפנים משורת הדין. אמנם, אין כאן הוראה מחייבת, אלא המלצה בלבד[48].

ההטבה לרבים היא מצווה – לעיתים ההטבה לרבים נחשבת מצווה, ואז ראוי ליחיד להיטיב עם הרבים, על ידי שינהג איתם לפנים משורת הדין[49].

פסיקת בתי המשפט בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכת המשפט הישראלית נזקקים שופטים, לעיתים, לעקרון 'לפנים משורת הדין", אם כי יש כאלו שמתנגדים ליישום עיקרון זה בפסיקה[50]. אחת הדוגמאות להתייחסות עקרונית לנושא "לפנים משורת הדין" היא בפרשת כיתן[51]. פסק הדין עסק באחריות מעביד (כיתן) בנזיקין בשל כך שעובד שהועסק על ידה כשומר נטל כלי ירייה שהגיע לידיו עקב עבודתו, וביצע באמצעותו רצח. בית המשפט הגיע למסקנה שחברת כיתן אינה נושאת באחריות נזיקית כלפי שאריו של הנרצח, אולם עם זאת ציין השופט מנחם אלון: "שהרי מסורת ישראל בידינו והיא יסוד מוסד בעולמו של המשפט העברי, שבצדה של מידת הדין מצויה גם החובה לנהוג לפנים משורת הדין". על יסוד דברים אלה הבהיר לכיתן שראוי כי תפצה את האלמנה והיתומים. השופט מאיר שמגר התנגד למסקנה זו וטען כנגדו: "מסתייג הנני בתכלית מן המגמה העולה מבין השיטין בדברי חברי הנכבד, שלפיה רצוי להעניק לתשלום לפנים משורת הדין מעמד כללי וממוסד בדיני הנזיקין".

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: לפנים משורת הדין
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:לפנים משורת הדין

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ רמב"ן, דברים ו, יח
  2. ^ מכילתא דרבי ישמעאל, פרשת יתרו, מסכתא דעמלק, פרשה ב, מהדורת הורוביץ-רבין, עמ' 198
  3. ^ אנציקלופדיה תלמודית, כרך לז, לפנים משורת הדין (המתחיל בטור שמט), עמ' 2
  4. ^ מכילתא יתרו מסכתא דעמלק פרשה ב; מכילתא דרשב"י שמות שם
  5. ^ בבא מציעא ל, ב
  6. ^ בבא קמא צט,ב-ק, א
  7. ^ י' אונגר, "'למען תלך בדרך טובים' – על הפסיקה לפנים משורת הדין", משפטי ארץ, דין דיין ודיון (תשס"ב) 446-452
  8. ^ 1 2 חכמים הורו (בבא מציעא קח ע"א) כי כאשר שניים מעוניינים לקנות שדה, ולאחד מהם שדה הגובלת בה, יש לתת עדיפות ברכישה למי ששדהו גובלת בשדה הנמכרת. ההנהגה של "ועשית הישר והטוב" הביאה את חכמים להתחשב בבעל שדה הסמוכה, ובדרך זו לחסוך לו הוצאות וטרחה בעיבוד שני שדות סמוכים.
  9. ^ "שומא הדר לעולם" – אם לווה נמנע מלפרוע את חובו למלווה, רשאי המלווה לפנות לבית הדין כדי שישום את מקרקעי הלווה, ויקבע איזו קרקע רשאי המלווה לגבות מן הלווה. לאחר מכן, רשאי המלווה לסלק את הלווה מן הקרקע שנקבעה כעומדת לפירעון החוב. אף על פי כן, קבעו חכמים שאם לאחר מכן, מצליח החייב להשיג כסף לפירעון החוב, מסלקים את המלווה מן הקרקע, והיא חוזרת ללווה משום "ועשית הישר והטוב"
  10. ^ רמב"ן דברים ו, יח (על פי המדרש)
  11. ^ שו"ת דברי ריבות, נו
  12. ^ 12=אנציקלופדיה תלמודית, לעיל' ה"ש 3, עמ' 2
  13. ^ 13=תוספות, בבא מציעא כד,ב, ד"ה לפנים. מתייחסים למקרה שבו נמצאה אבידה במקום בו מצויים הרבים. שמואל מורה לרב יהודה, שבנסיבות אלו הוא אינו חייב להשיב אבידה. עם זאת, הוא גם מורה לו להשיב את האבידה לאחר שיינתנו בה סימנים, וזאת לפנים משורת הדין. זו אפוא הוראה החורגת מהנהגה פרטית, שהרי היא מופנית כלפי אחרים.
  14. ^ בבא מציעא כד,ב.
  15. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ג, עמוד א'
  16. ^ אנציקלופדיה תלמודית, ה"ש 3, עמ' 2
  17. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף כ"ד, עמוד ב', בתרגום לעברית
  18. ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג' פרק ל"ד
  19. ^ נחום רקובר "המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט בישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 290-291: "הפקר בית דין הפקר" - כלל המסייע לעשיית צדק ומניעת פרצות ותקלות. אתר דעת
  20. ^ בבא מציעא ל,ב
  21. ^ צ' טל, "לפנים משורת הדין" קובץ הציונות הדתית (תשנ"ז) 112-116
  22. ^ רש"י, ויקרא יט, טו. ראו גם רש"י, דברים א, יז
  23. ^ 22=משנה כתובות ט,ב
  24. ^ בבא בתרא ה, א
  25. ^ תוספות, שם, ד"ה ארבעה
  26. ^ אונגר, למען תלך בדרכים טובים, ' אונגר, "'למען תלך בדרך טובים' – על הפסיקה לפנים משורת הדין", משפטי ארץ, דין דיין, עמ' 460
  27. ^ ' אונגר, "'למען תלך בדרך טובים' – על הפסיקה לפנים משורת הדין", משפטי ארץ, דין דיין, עמ' 461
  28. ^ ' אונגר, "'למען תלך בדרך טובים' – על הפסיקה לפנים משורת הדין", משפטי ארץ, דין דיין עמ' 465
  29. ^ הגהות חוות יאיר בבא מציעא, יג, א (דפי הרי"ף), אות ד
  30. ^ לדיון מעמיק בפשרה לפנים משורת הדין, ראו הלוי, חיים דוד, פשרה לפנים משורת הדין, שנה בשנה תשנד עמ' 177-187
  31. ^ אונגר, למען תלך בדרכים טובים, ' אונגר, "'למען תלך בדרך טובים' – על הפסיקה לפנים משורת הדין", משפטי ארץ, דין דיין עמ' 460-467
  32. ^ בבא קמא צט, ב
  33. ^ ש' קליינמן, אונגר, למען תלך בדרכים טובים, ' אונגר, "'למען תלך בדרך טובים' – על הפסיקה לפנים משורת הדין", משפטי ארץ, דין דיין עמ' 351
  34. ^ בבא מציעא כד,ב
  35. ^ בבא מציעא פג ע"א; ירושלמי, בבא מציעא ו, ו; ונציה, דף יא ע"א
  36. ^ אונגר, למען תלך בדרכים טובים, י' אונגר, "'למען תלך בדרך טובים' – על הפסיקה לפנים משורת הדין", משפטי ארץ, דין דיין ודיון (עמ' 475-471
  37. ^ מרדכי, בבא מציעא, פרק ב, סימן רנז
  38. ^ רבנו ירוחם מישרים, נתיב א, חלק ד, ט,ב
  39. ^ פסקי הרא"ש, בבא מציעא, פרק ב, סימן ז
  40. ^ בית יוסף, חו"מ יב, מחו' ה
  41. ^ ב"ח, טור חו"מ יב, ס"ק ד, ד"ה איתא בסוף האומנים
  42. ^ שו"ת הרמ"א, לב
  43. ^ אורים תומים יב,ד
  44. ^ שו"ת צמח צדק, פט
  45. ^ ר"ש קליינמן, "כפיית נורמות של 'לפנים משורת הדין' על גופים ציבוריים", ספר שמגר, מאמרים א (תשס"ג), עמ' 484-485
  46. ^ להרחבה ראו ר"ש קליינמן, "יכולת הכפייה על הציבור לנהוג לפנים משורת הדין" מגל יב תשנח עמ' 349-358
  47. ^ שו"ת מנחת יצחק ה, קכא
  48. ^ שו"ת שבות יעקב ב, קפא
  49. ^ שו"ת משיב דבר ג,ט
  50. ^ ע"א 216/80 בויאר נ' שיכון עובדים בע"מ, פ"ד לח (2( 561; בג"ץ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2) 449
  51. ^ ע"א 350/77 כיתן נ' וייס, פ"ד לג(2) 785