| |||
מדינה | קולומביה | ||
---|---|---|---|
מחוז | לה גואחירה | ||
תאריך ייסוד | 27 ביוני 1927 | ||
שטח | 1,782 קמ"ר | ||
גובה | 52 מטרים | ||
אוכלוסייה | | ||
‑ בעיר | 123,757 (2005) | ||
קואורדינטות | 11°22′40″N 72°14′29″W / 11.377777777778°N 72.241388888889°W | ||
http://www.maicao-laguajira.gov.co/ | |||
מאיקאו (בספרדית: Maicao) היא עיר במחוז לה גואחירה שבצפון קולומביה. העיר נוסדה ב-27 ביוני 1927 על ידי קולונל רודולפו מוראלס וטומאס קורבלו איגואראן.[1] במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 הפכה מאייקאו למרכז מסחרי אזורי משמעותי עקב תנופת הנפט בוונצואלה.
האוכלוסייה ב-2020 משוערת בכ-185,000 תושבים והצפיפות היא בערך כ-5,400 תושבים לקילומטר רבוע.
מאיקאו ממוקמת בחצי האי גואחירה, החלק הצפוני ביותר של אמריקה הדרומית.
מאיקאו גובלת בצפון עם הערים מנאורה ואוריביה; במזרח עם ונצואלה; בדרום עם העיר אלבניה וממערב עם העיר ריוחאצ'ה. העיר משתרעת על שטח כולל של 1,782 קילומטרים רבועים ובגובה ממוצע של כ-52 מטר מעל פני הים.
האקלים בעיריית מאיקאו צחיח, וכולל שתי עונות גשומות ושתי עונות יבשות. הטמפרטורה הממוצעת לאורך השנה היא 29 מעלות צלזיוס.
מאיקאו הייתה מיושבת על ידי ילידים לפני הגעתם של הספרדים. ילידים אלו התנגדו באופן משמעותי לכיבוש הספרדי, התנגדות שנשארה פעילה עד תחילת המאה ה-20. מאיקאו המודרנית נוסדה רשמית ב-27 ביוני 1927 על ידי קולונל רודולפו מוראלס וטומאס קורבלו איגואראן.[1]
אחת המשפחות הראשונות שהתיישבו באזור היו אלה של חוסה דומינגו בוסקן ומנואל פאלאסיו לופז, שהתיישבו סמוך לגבול ונצואלה בין הכביש המחבר בין ריוחאצ'ה למראיקאיבו. אחת הסיבות הבולטות להתיישבות הן אדמה פורייה יחסית.[2] ב-1927 נבנו באזור כמה בארות וטחנות רוח על ידי חברה גרמנית.[2] ב-1929 ניתן לעיר מעמד של עיירה, לאור הגידול באוכלוסייה.[3] עד 1940 היו במאיקאו כ-500 תושבים.[2]
הילידים ניהלו נתיבי סחר דרך מייקאו שהגיעו מארובה, קוראסאו, ונצואלה וטריטוריות אחרות בים הקריבי. הסחורות בנתיבי הסחר כללו בעיקר סחורות החייבות במס: קפה, אלכוהול, טבק וכלי נשק. במהלך שנות ה-70 של המאה ה-20 הפכה מייקאו למרכז מסחרי משמעותי עקב תנופת הנפט בוונצואלה והגידול הדמוגרפי באזור. הפריחה הכלכלית משכה מהגרים ערבים ונוספים מהמזרח התיכון. רבים מהמהגרים עסקו במסחר. בשנת 1997 בנו מהגרים מהמזרח התיכון את המסגד של עומר אבן אל-ח'טאב, אחד המסגדים הגדולים בדרום אמריקה.
במהלך שנות השמונים והתשעים התרחשה מלחמת האזרחים בקולומביה בין ממשלת קולומביה לבין קבוצות מהפכניות רבות שכוללות בעיקר את FARC ו-ELN. המלחמה השפיעה גם על העיר מייקאו. בעקבות המלחמה עלתה רמת הפשיעה, ומערכות הכלכלה, החינוך והבריאות נפגעה.
בשנת 1991 העיר קיבלה מעמד מכס מיוחד על מנת לעודד צמיחה בעבודה. כוונת הממשלה הייתה לאפשר לחומרי גלם להיכנס לאזור ללא מס, ולגרום לעובדים המקומיים להפוך אותם למוצר מוגמר, ולאחר מכן לייצא מחדש את הסחורה המוגמרת מחוץ לקולומביה. אחת ההשלכות של המהלך הייתה סחר בלתי חוקי של סיגריות. בעבר כריית פחם הייתה מגזר כלכלי משמעותי בעיר, אך שחיתות פגעה במגזר כלכלי זה.
לפי טענות של ה-FBI, מייקאו נחשבת למוקד משמעותי של טרור אסלאמי. זאת לאור קהילה מוסלמית גדולה, שכוללת גם שיעים רבים.[4] לפי טענות ה-FBI ישנם בעיר תאים של ארגון הטרור חזבאללה שדומיננטיים במסחר המקומי.[4] המחלקה לביטחון מינהלי סגרה תחנת רדיו חשאית במייקאו ב-15 באוגוסט 1997, בגין שידור תעמולה של חזבאללה, ומעורבות בהלבנת הון. חלק מהכנסות החזבאללה הגיעו בסופו של דבר למימון פעולות טרור ברחבי העולם.[5]
ב-19 במרץ 2000 העיירה אלבניה התפצלה ממייקאו והפכה לעיר עצמאית. כך מייקאו איבדה כ-425 קילומטרים רבועים משטחה. חלק מהשטח כלל גם מכרות פחם, ובכך כלכלת העיר נפגעה.
תשעים אחוז מהכלכלה העירונית תלויה במסחר והשאר בעיקר במגזר השירותים, בנוסף על אחוז קטן בענף הייצור. על פי נתונים סטטיסטיים של לשכת המסחר של העירייה ההערכה היא שיש בעיר כ-1,300 חנויות רשומות.[6] ב-1992 הוקם אזור מכס המיוחד של מאיקאו וערים שכנות נוספות.[6] אחד המוצרים הבולטים הגדלים במאיקאו הוא דלורית המיובאת אף לאירופה.[7] לאורך השנים התפתח באזור גם סחר לא חוקי במריחואנה.
בסמוך למאיקאו ממוקם נמל התעופה לה מג'יורה, שנסגר, אך עשוי להיפתח מחדש. כיום נמל התעופה חורחה אייזקס הוא נמל התעופה הקרוב ביותר למאיקאו, והוא נמצא כ-40 קילומטרים (25 מיל) כדרום מערב למאיקאו. נמל התעופה הוא גם מרכז תחבורה מרכזי בין ונצואלה לקולומביה. התחבורה היבשתית מתרחשת באמצעות כבישים מהירים החוצים את העיר לכיוון ונצואלה וואיידופר.
דרומית למאיקאו ממוקמת שמורת מונטס דה אוקה. השמורה כוללת לפחות 14,400 דונם, והוא מקור המים לחלק מאוכלוסיית מייקאו.[8] לפי התאגיד האזורי האוטונומי של לה גוואג'ירה, בשמורה ישנם כ-200 סוגי צמחים ו-177 מיני ציפורים.[8]
{{cite web}}
: (עזרה)