לידה |
16 באוגוסט 1960 (בת 64) ירוואן, ברה"מ |
---|---|
מדינה | ברית המועצות, ארמניה |
מקום לימודים | אוניברסיטת ירוואן |
שפות היצירה | ארמנית, אנגלית |
סוגה | מסה |
marinepetrossian | |
מארין פטרוסיאן (בארמנית: Մարինե Պետրոսյան; נולדה ב-16 באוגוסט 1960) היא משוררת, מסאית, ובעלת טור ארמנית.
תחילת הקריירה הספרותית של מארין פטרוסיאן הגיעה עם סופה של ברית המועצות. ספרה הראשון פורסם בירוואן ב-1993, שנתיים אחרי שארמניה, לשעבר הרפובליקה הסובייטית, הפכה לעצמאית.
השירים באוסף זה תורגמו לצרפתית על ידי ואהה גודל, ובשנת 1995 יצא ספרה בצרפת, בשם J’apporterai des pierres. הספר זכה להצלחה ולביקורות חיוביות, בין היתר מעיתון "לה מונד",[1] ובעקבות זאת החליטה ההוצאה לאור להוציא עוד ספר שלה, Erevan, ב-2003.
מאז, פטרוסיאן פרסמה עוד ארבעה ספרי שירה בארמניה.
ב-2015, ההוצאה לאור הארגנטינאית אודיסאה פרסמה את Disparó el arma, אוסף שירים של פטרוסיאן המתורגמים לספרדית, על ידי אליס טר-גהבונדיאן. אירוע ההוצאה של הספר נערך בספריה הלאומית של ארגנטינה, ופטרוסיאן זכתה לסיקור בעיתונות הפופולרית.[2]
פטרוסיאן שמשה כסופרת הבית בבית הסופרים דג'ראסי, בוודסייד שבקליפורניה, ככלת מענק אונסק"ו לאמנות (2005); ברובע המוזיאונים בווינה בווינה (2013); וכן במרכז אומני הבינלאומי לאמנויות בניו יורק (2015).
פטרוסיאן מתרגמת בעצמה את שיריה לאנגלית. חלקם פורסמו באנתולוגיה Deviation, Anthology of Contemporary Armenian Literature ISBN 978-99941-2-188-5
המסה של פטרוסיאן "אנטי-שירה, או כאשר המשורר אינו מחפש אליבי"[3] עורר שיח אינטנסיבי בחוגי הספרות הארמנית. במאמר זה, פטרוסיאן מדבר על "אנטי-שירה"—שירה שאינה נראית כמו שירה, וקוראת תיגר על התפישה הרווחת לגבי שירה וטוענת כי אנטי-שירה הוא הכיוון העכשווי בשירה הארמנית.
פטרוסיאן ידועה בארמניה גם בתור כותבת טורים בעיתונות. היא התחילה בכתיבתה ב"גארון", עיתון ארמני מוביל, אוד בסוף שנות השמונים, בסמוך לפריצת סוגיית קרבאך. בשנים 2007–2009, תקופה של התפתחויות פוליטיות מתוחות לפני ואחרי הבחירות הארמניות לנשיאות של 2008, היא כתבה טור שבועי בעיתון היומי "הייקקן ג'אימנאק" ("הזמן הארמני"), עיתון האופוזיציה הראשי. מאמריה על נושאי היום הפוליטיים זכו לקהל קוראים תקדימי, והיא הפכה בשל כך לדמות ציבורית בארמניה: הרבה תוכניות טלוויזיה הזמינו אותה להתארח כפרשנית בסוגיות ציבוריות.[4][5] מאמריה מאוחר יותר לוקטו בספר "הפוסטר האדום" (2011). ב-2007, פטרוסיאן זכתה בפרס "טיגראן היירפטיאן" עבור המסה שלה "למה המלחמה לא מגיעה לסיומה".
ב-2006, כחלק מפרויקט עיתונות מטעם אונסק"ו, פטרוסיאן תרגמה מספר גדול של טורים של עיתון הגרדיאן הבריטי לארמנית, לשימושם של סטודנטים לתקשורת, כדי לסייע להם ללמוד עיתונות בינלאומית בתקופת המעבר מהנורמות הסובייטיות.[6]