מבחן רב-ברירתי (המכונה לרוב גם "מבחן אמריקאי" ולפי האקדמיה ללשון העברית "מבחן ברירה"[1]) הוא שיטת הערכה שבה נדרש העונה לבחור תשובה אחת מתוך רשימה של אפשרויות. סוג כזה של שאלות מצוי במבחנים בחינוך, בסקרי שוק, בסקר דעת קהל ובתחומים רבים נוספים.
שיטת השאלות הרב-ברירתיות מיוחסת לפרדריק ג'. קלי (Frederick J. Kelly) מאוניברסיטת קנזס בשנת 1914. עם השימושים הראשונים בשיטה זו נמנית הערכת כישוריהם של מגויסים לצבא האמריקני בתקופת מלחמת העולם הראשונה. כותבי שאלונים בשיטה זו עוברים בדרך כלל הכשרה בטקסנומיה של בלום.[דרוש מקור]
לשיטת השאלות הרב-ברירתיות יש כמה יתרונות. עיצוב השאלות בדרך זו יכולה להיות יעילה מאוד אם כותבי השאלות עברו הכשרה טובה ואיכות השאלות מובטחת.
נמצא כי ביצועי התלמידים טובים יותר אם התלמידים הונחו מראש כיצד עובדת שיטת השאלות הרב-ברירתיות ומחשבות שגויות אודות סוג מבחן זה סולקו.
בשאלוני הערכה רבים התברר כי אמינות התוצאות השתפרה ככל שהיו יותר שאלות במבחן, ושימוש בדוגמאות טובות ותשומת לב לייחודיות של כל מקרה משפרים עוד יותר את אמינות המבחן.
לעיתים קרובות נדרש פחות זמן לפתרון מבחנים רב-ברירתיים מאשר לפתרון של מבחנים הדורשים תשובות כתובות על אותו היקף נושא. יעילות גבוהה יותר ניתנת להשגה בשימוש בתוכנת מבחנים מקוונת.
מטבען, שאלות רב-ברירתיות הן כלי הערכה אובייקטיבי. עם זאת, בלא הכשרה מתאימה של הכותב, עלולות השאלות להיות סובייקטיביות. מכיוון ששיטת מבחן זו אינה דורשת מהמורה להעריך את התשובות, ציוני הנבחנים נקבעים על סמך הבחירות שעשו בלבד, ובכך מצמצמים את האפשרות של משוא פנים של המורה כלפי התלמיד בקביעת התוצאה.
אם הנבחנים יודעים כיצד יש לסמן את הבחירה לשאלה, ניתן לסמוך בוודאות על תשובותיהם. זאת לעומת הצורך של הבוחן לפענח את כתב ידו של הנבחן בשיטת המבחנים הכתובים.
מבחן רב-ברירתי ניתן לבדיקה מכנית, באמצעות שקף עם התשובות הנכונות המונח על גיליון המבחן, באמצעות כתיבת התשובות על טופס שניתן לקריאה באמצעות מחשב, או בהזנה לדף אינטרנט. בדיקה כזו מהירה וזולה לאין שיעור מבדיקה בידי אדם.
עמימות, כישלון בהבנת המידע שאליו התכוון כותב המבחן עלול להוביל לתשובה שגויה, גם אם תשובת הנבחן הייתה באופן פוטנציאלית תקפה.
נבחן שאיננו יודע כלל את התשובה יכול לבחור תשובה אקראית ועדיין יש לו סיכוי לקבל ניקוד בגינה. במקרים רבים כשמתברר לנבחנים כי הזמן לענות על המבחן עומד להיגמר הם יעדיפו לענות על כל השאלות שנותרו בלתי פתורות באופן אקראי בתקווה שלפחות בחלק המקרים התשובות שבחרו יהיו הנכונות. בחלק מהמבחנים, כדוגמת תחרות המתמטיקה האוסטרלית, יש מנגנון למנוע תופעה זו. בחירה שגויה מורידה נקודות בעוד שאי בחירה אינה משנה את התוצאה.
גם אם יש לתלמיד ידע כלשהו לגבי השאלה הוא אינו מקבל דבר אם בחר בתשובה השגויה. תשובה חופשית מאפשרת לנבחן להפגין ידע זה ולקבל בכך ניקוד חלקי.
נבחנים יכולים להגיע לתשובה הנכונה על ידי פסילה (אלימינציה (אנ')) של התשובות האחרות משום שאינן סבירות. בחלק מהמקרים יכול הנבחן לבדוק כל תשובה באופן נפרד, בייחוד במבחנים במתמטיקה, ובכך להגדיל את סיכויו לענות נכון גם אם הוא אינו בעצם יודע מהי התשובה הנכונה. מצד שני, בייחוד במבחנים במתמטיקה, כותב השאלה כולל תשובות שהוא מצפה מהנבחן לפסול מראש. לדוגמה בשאלה מה ערכו של עבור המשוואה אמור הנבחן לפסול מראש את כל התשובות שהן מספרים שליליים.
השימוש במבחנים רב-ברירתיים בכמה מתחומי חינוך נתון במחלוקת בשל חלק מההיבטים השליליים שלהם, אמיתיים או הנתפסים כאלו, אבל הפורמט נשאר פופולרי בשל התועלת הגלומה בו והחיסכון המוכח בעלותו.
מבחן ידע רב-ברירתי בנוי משני חלקים: השאלה והתשובות האפשריות. בניגוד לכך, מבחן ידע יישומי בנוי משלושה חלקים: "הגזע", השאלה המובילה והתשובות האפשריות. "הגזע" יכול להיות תיאור קצר או מפורט שבו כמה מרכיבים. חלק זה יהיה ארוך בהתאם לצורך להבטיח כי תיאור הבעיה יהיה אמין ותקף בצורה המרבית. השאלה המובילה מתארת מה על הנבחן לעשות במקרה המתואר. במבחן רב-ברירתי ברפואה יכולה השאלה המובילה להיות "מהי הדיאגנוזה הסבירה ביותר?" או "מהו הפתוגן הסביר ביותר שגרם לתופעה?".