מטוסי חיל האוויר המלכותי מעל שמי מדגסקר, 1942 | |
תאריך כניסה לעימות | 3 בספטמבר 1939 |
---|---|
תאריך סיום העימות | 8 במאי 1945 |
מדגסקר, הייתה ערב מלחמת העולם השנייה מושבה צרפתית. בזכות הנמלים החשובים בה היא שימשה בתפקיד חשוב בזירת אפריקה במלחמה, והתרחשו בה קרבות בין בעלות הברית לצרפת של וישי ב-1942 על השליטה במושבה. מדגסקר שימשה בתפקיד חשוב גם במערכה באוקיינוס השקט, שכן כוחות יפניים פעלו בה ללא הפרעה במשך תקופת מה. ב-1942, פתחה בריטניה וכוחות נוספים בפלישה למדגסקר כדי למנוע את המשך השימוש בה על ידי מדינות הציר. ב-1943 הועברה השליטה באי לצרפת החופשית.
לפני המלחמה שימשה מדגסקר כנושא לדיון בעיני ממשלת גרמניה, ששקלה לגרש את יהודי אירופה לאי. תוכנית מדגסקר מעולם לא יצאה לפועל.
בריטניה ויתרה על השאיפה לשלוט באי ב-1885 אחרי ועידת ברלין בה הוסכם שהשליטה באי תהיה של צרפת. צרפת פלשה לאי ב-1883 במה שהפך לראשונה במלחמות צרפת–הובה אשר הסתיימו ב-1897 עם הגליית המלכה רנוואלונה השלישית והקמת הפרוטקטורט המלגשי, שהפך זמן קצר אחר כך למושבה.
תחת השלטון הצרפתי, מדגסקר החלה לייצא יבולים חקלאיים, בעיקר סוכר, ועיר הבירה אנטננריבו התפתחה רבות. תחנת תדלוק ראשונה הוקמה בצפון האי, והפכה לנקודת העצירה המרכזית של כלי שיט צרפתיים שהפליגו מזרחה[1]. במלחמת העולם הראשונה, עשרות אלפי מלגשים גויסו לצבא צרפת, ושירתו בהגנה על צרפת היבשתית[2].
תוכנית מדגסקר עלתה לראשונה ב-1885, וקודמה במשך השנים על ידי מדינות שונות, וב-1937 התנהל משא ומתן בין פולין וצרפת על גירוש היהודים למדגסקר. ב-1938 עלה הנושא לראשונה על שולחן מנהיגי גרמניה הנאצית, ואחרי כיבוש צרפת עלה מחדש.
בסוף שנת 1940 הגלו הנאצים חלק מיהודי מערב גרמניה לצרפת, כהכנה לשילוחם למדגסקר; אך בראשית שנת 1941, עם ההכנות למבצע ברברוסה, נזנחה התוכנית ובמקומה באה תוכנית ההשמדה הכוללת, בראשיתה באמצעות האיינזצגרופן - 6 עוצבות מבצע שנלוו לצבא הכובש והשמידו בירי מאות אלפי יהודים בברית המועצות, ולאחר מכן בדרך של המתה בגז במחנות ההשמדה.
במלחמת העולם השנייה גויסו שוב עשרות אלפי מלגשים לצבא צרפת. 34 אלף היו בצרפת בעת שזו נכנעה לגרמניה, ו-72 אלף אחרים חיכו במדגסקר לשילוחם לאירופה[3]. המלגשים שנתפסו על ידי גרמניה סבלו מיחס קשה, ורבים מהם נהרגו בידי הגרמנים, גם אחרי הגעתם למחנות שבויים[4]. זאת בשל התעמולה הגרמנית שתיארה את החיילים האפריקאים כמי שלא לוקחים שבויים ונלחמים עד מוות[5].
למרות הקריאות מצד שארל דה גול להצטרף לצרפת החופשית, האי נותר תחת שלטון צרפת של וישי, מה שהדאיג את בריטניה שחששה מהקמת בסיסים באי. ספינות יפניות, גרמניות ואיטלקיות פעלו כרצונן באי, והטביעו ספינות של בעלות הברית[6][7]. אובדן מדגסקר אפשר לגרמניה לסכן את התנועה באוקיינוס ההודי. לשם כך גיבשו הבריטים תוכנית לכיבוש מדגסקר, ולמורת רוחו של שארל דה גול, כוחות צרפת החופשית לא נכללו בתכנון[8].
במאי 1942 הגיעו למדגסקר 50 ספינות בפיקודו של האדמירל אדוארל נוויל סיפרט, בתוכן שתי נושאות מטוסים וספינת קרב[9]. אחרי טיסות סיור ותקיפות אוויריות של חיל האוויר הדרום אפריקאי, החלו הנחיתות האמפיביות הראשונות, כשבריגדת החי"ר ה-29 ובריגדת הקומנדו ה-5 עלו לחוף בצפון מדגסקר, מערבית לדייגו סוארס. זמן קצר אחר כך נחתה גם בריגדת החי"ר ה-17[10].
הכוחות הבריטיים השתלטו על עמדות מסביב לדייגו סוארס תוך היתקלות בהתנגדות דלה. למחרת, ב-6 במאי פרצו קרבות קשים ביניהם לחיילי וישי שהגנו על אנצירננה. הבריטים הצליחו להתגבר על ההתנגדות וכבשו את העיר בהמשך הלילה[11].
לרשות המושל הצרפתי, עמדו 8,000 חיילים, כש-6,000 מהם היו מלגשים. הם הוצבו באתרים אסטרטגיים כמו נמלים ואתרי נחיתה אפשריים. עם זאת, הם היו בנחיתות מספרית. למרות זאת, הם הונחו על ידי פייר לאוואל להגן על האי "כמה שיותר זמן, בכל האמצעים, ללא שיקולים אחרים"[12].
בקרב השתתפו גם שלוש צוללות יפניות שתקפו ספינות בריטיות. הצוללות שיגרו שתי צוללות ננס שאחת מהן הצליחה להיכנס לנמל דייגו סוארס ולשגר שני טילי טורפדו: האחד פגע קשות באוניית הקרב הבריטית, והשני הטביע מכלית נפט. בסופו של דבר אחת אבדה בים והשנייה נקלעה למארב על החוף וצוותה נהרג על ידי חיילים בריטים.
אחרי כיבוש אנצירננה, הלחימה נמשכה בעצימות נמוכה. הבריטים נחתו על החוף המערבי, ובספטמבר נכבשה אנטננריבו. למרות זאת, המושל חמק מהכיבוש, והמלחמה נמשכה. בנובמבר נכנע המושל וחתם על הסכם שביתת נשק[13].
מדגסקר נשלטה על ידי בעלות הברית עד סוף המלחמה, והפכה לחוליה המקשרת בין הודו, המזרח התיכון ואפריקה. נמל המים העמוקים של דייגו סוארס מוגן בכבדות, וב-1943 נמסרה השליטה בחזרה לצרפת החופשית[14]. צוללות גרמניות המשיכו לפעול בקרבת האי עד 1944. ב-5 בספטמבר 1944 הטביעה הצוללת U-861 ספינת משא יוונית מול חופי האי[15].
בוועידת ברזוויל שנערכה ב-1944, העניק שארל דה גול למושבות הצרפתיות ייצוג באספה הלאומית, כדי להבטיח את נאמנותן[16].
בסיום המלחמה חזרו למדגסקר אלפי חיילים מלגשים, שתרמו לרגש הלאומי המתגבר. רבים התנגדו לגיוס הכפוי במלחמה וליחס המפלה נגדם. ב-1946 הגישו נציגי מדגסקר באספה הלאומית הצעת חוק לעצמאות, אולם זו נדחתה[17]. ב-1947 פרצה ההתקוממות המלגשית, אולם זו נכשלה ומדגסקר קיבלה עצמאות רק ב-1960[18].
{{cite web}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)
{{cite book}}
: (עזרה)