טובי "וינמה" רידל (1848–1920) | |
אוכלוסייה | |
---|---|
800 (2000) | |
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
ארצות הברית | |
שפות | |
מודק ואנגלית | |
דת | |
ילידית, נצרות | |
קבוצות אתניות קשורות | |
קלאמת, יאהוסקין |
מודק (באנגלית: Modoc) היא קבוצה אתנית של ילידים בארצות הברית שבניה חיו במקור באזור שהוא כיום צפון-מזרח קליפורניה ומרכז-דרום אורגון. כיום הם מחולקים בין אורגון ואוקלהומה והם רשומים באחד משני שבטים מוכרים פדרלית, שבטי קלאמת באורגון[1] ושבט מודק של אוקלהומה, הידוע כיום בשם אומת מודק (אנ').
המודק, כמו שכניהם בני הקלאמת, דיברו בניב של השפה המכונה לוטואמיה (אנ') (Lutuamian), ענף של משפחת השפות פלאטו פנושיאן (אנ'). שני העמים קראו לעצמם "מקלאקים" (maklaks), כלומר "אנשים".[2] כדי להבחין בין השבטים, המודק קראו לעצמם "מואטוקני מקאלקים" (Moatokni maklaks), ממואט (muat) שפירושו "דרום". האצ'ומאווי (אנ'), קבוצה משבט הנהר פיט (אנ'), קראה להם לוטואמי (Lutuami), כלומר "שוכני האגם".
כ-600 בני מודק חיים במחוז קלאמת, באורגון, באדמות המולדת של אבותיהם ובסביבתן. קבוצה זו כוללת את אלו שנשארו בשמורה במהלך מלחמת מודק (אנ'), וכן את צאצאיהם של אלו שבחרו לחזור ב-1909 לאורגון מהטריטוריה האינדיאנית באוקלהומה או קנזס. מאז אותה תקופה, רבים הצטרפו לקלאמת.[3] הממשל השבטי המשותף של הקלאמת, המודק והיאהוסקין באורגון ידועה בשם שבטי קלאמת.[4]
מאתיים מבני המודק מתגוררים באוקלהומה בשמורה קטנה במחוז אוטווה (אנ') באוקלהומה, שהממשלה הפדרלית רכשה עבורם. במקור הם יושבו בשמורת האינדיאנים קופאו (Quapaw Indian Reservation) בפינה הצפון-מזרחית הרחוקה של אוקלהומה. הם צאצאים של הקבוצה בהנהגתו של קפטן ג'ק (קינטפואש (אנ')) במהלך מלחמת מודק. הממשלה הפדרלית הכירה רשמית בשבט המודק של אוקלהומה (אנ') ב-1978, וחוקתו אושרה ב-1991.[5]
ההערכות עבור האוכלוסיות לפני המגע עם האירופאים של רוב הקבוצות הילידים בקליפורניה השתנו במידה ניכרת. האתנוגרף ג'יימס מוני (אנ') העריך את גודל אוכלוסיית המודק בכ-400 נפשות.[6] אלפרד קרובר העריך שגודל אוכלוסיית המודק בקליפורניה בשנת 1770 הייתה כ-500.[7] האנתרופולוג של אוניברסיטת אורגון תיאודור סטרן (Theodore Stern) העריך שהיו בסך הכל כ-500 מודק. בשנת 1846, ייתכן שהאוכלוסייה כללה "אולי 600 לוחמים (אומדן יתר, כנראה)".
עד המאה ה-19, כאשר מגלי ארצות אירופאים נתקלו לראשונה במודק, כמו כל שבטי האינדיאנים של הרמה (אנ'), הם דגו אלתית במהלך נדידת האלתית ונדדו עונתיות כדי לצוד ולאסוף מזון אחר.[8] בחורף, הם בנו בקתות חפורות בצורת כוורות דבורים, מכוסות במקלות ומטויחות בבוץ, ליד חופי האגם עם מקורות אמינים של זרעים של הNuphar polysepala (אנ'), צמח מים שהוא מין של נופר, ודיג.
בנוסף לקלאמת, שאיתם הם חלקו שפה ואת רמת מודק (אנ'), הקבוצות השכנות לשטח של המודק היו:
הפאיוט הצפוניים, המודק והאצ'ומאווי חלקו את עמק אגם גוס (אנ').
אתרי הכפרים הידועים של המודק הם אגאווש (Agawesh), בשפך של וילו קריק (Willow Creek) לאגם קלאמת התחתון, של קבוצת "גומבטווה" (Gombatwa) או "קבוצת אגם קלאמת התחתון" (Lower Klamath Lake People Band); קומבט (Kumbat) ופשחה (Pashha) על חופי אגם טולי של קבוצת "פאסגנווה ס" (Pasganwa·s) או "קבוצת אגם טולי" (Tule Lake People Band); ואצאמשואש (Wachamshwash) ו"נושלט-הגק-ני" (Nushalt-Hagak-ni) על הנהר לוסט של קבוצת "גוגווה ס" (Goġewa·s) או "קבוצת הנהר לוסט התחתון"(Lower Lost River People Band).
בשנות ה-20 של המאה ה-19, החל פיטר אוגדן, חוקר ארצות מטעם חברת מפרץ הדסון, לסחור עם בני הקלאמת מצפון למודק.[2]
האחים ג'סי (אנ') ולינדזי אפלגייט (אנ'), מלווים ב-13 מתיישבים לבנים נוספים, גילו את הנתיב הקרוי שביל אפלגייט (אנ'), או שביל המהגרים הדרומי, בשנת 1846. הוא חיבר נקודה על שביל אורגון ליד פורט הול (אנ') באיידהו, לעמק וילאמט (אנ') במערב אורגון. המסלול החדש נוצר כדי לעודד אירופאים-אמריקאים להגיע למערב אורגון, וכדי לחסוך את הסכנות בהן נתקלו המתיישבים בנתיב קולומביה (Columbia Route). מאחר שחברת מפרץ הדסון שלטה בנתיב קולומביה, פיתוח נתיב חלופי אפשר הגירה גם אם היו בעיות בין ארצות הברית לבריטניה. האחים אפלגייט הפכו לאנשים הלבנים הידועים הראשונים שביקרו במונומנט הלאומי שכבות הלבה של ימינו.
נראה כי פתיחת שביל אפלגייט החלה את המגע הקבוע הראשון בין המודק לבין המתיישבים האירופאים-אמריקאים, שהתעלמו במידה רבה מהשטח שלהם קודם לכן. רבים מאירועי מלחמת מודק (אנ') התרחשו לאורך השביל.
מ-1846 עד 1873 נכנסו אלפי מהגרים לשטח המודק. החל משנת 1847, פשטו אנשי המודק על המהגרים הפולשים על שביל אפלגייט בהנהגתו של הצ'יף שונצ'ין הזקן.[10]
בספטמבר 1852, השמידה חבורה של מודק שיירת מהגרים בבלאדי פוינט (Bloody Point, "הנקודה העקובה מדם") על החוף המזרחי של אגם טולי, והרגה את כולם מלבד שלושה מתוך 65 האנשים בשיירה. המודק לקחו שתי בנות צעירות כשבויות.[11] ייתכן שאחת מהן או שתיהן נרצחו מספר שנים מאוחר יותר על ידי נשות מודק קנאיות. האדם היחיד ששרד את המתקפה עשה את דרכו ליישוב ואיריקה בקליפורניה. לאחר ששמעו ממנו על האירוע, ארגנו תושבי ואיריקה מיליציה תחת השריף צ'ארלס מקדרמיט, ג'ים קרוסבי ובן רייט. הם דהרו לזירת הטבח כדי לקבור את המתים ולנקום את מותם. המשלחת של קרוסבי התכתשה עם קבוצה של בני המודק וחזרה לוואיריקה.[8]
רייט וקבוצה קטנה נשארו כדי לנקום. הוא היה שונא אינדיאנים ידוע לשמצה.[12] הדיווחים שונים לגבי מה שהתרחש כאשר הקבוצה של רייט פגשה את המודק על הנהר לוסט, אך רובם מסכימים שרייט תכנן לארוב להם, מה שעשה בנובמבר 1852. רייט וכוחותיו תקפו והרגו כ-40 מבני המודק, במה שנודע בתור "טבח בן רייט."[13]
היסטוריונים העריכו שהמודק הרגו לפחות 300 מהגרים ומתיישבים בין השנים 1846 ו-1873. מספר דומה של מודק נהרגו על ידי מתיישבים וסוחרי עבדים.
ארצות הברית, הקלאמת, המודק וקבוצת יאהוסקין חתמו ב-1864 על הסכם להקמת שמורת האינדיאנים קלאמת.[14] זה חייב את השבטים לוותר על השטחים התחומים בצפון בקו הרוחב ה-44, במערב ובדרום על ידי הרי רכס קסקייד, ובמזרח בקווים הנוגעים באגם גוס (אנ') ובאגם הנלי (Henley Lake) בחזרה עד לקו הרוחב ה-44.
בתמורה, ארצות הברית הייתה אמורה לשלם סכום חד פעמי של $35,000, ותשלומים שנתיים בסך של $80,000 במשך 15 שנים,[8] וכן לספק תשתית וצוות לשמורה. ההסכם קבע שאם האינדיאנים ישתו או יאחסנו משקאות משכרים בשמורה, ניתן יהיה למנוע את התשלומים וכי ארצות הברית תוכל להוסיף שבטים נוספים בשמורה בעתיד. השבטים ביקשו שלינדזי אפלגייט ישמש כסוכן מטעם הלשכה לענייני אינדיאנים.
ההסכם חייב שהמודק יוותרו על אדמותיהם ליד נהר לוסט, אגם טולי ואגם קלאמת התחתון בתמורה לאדמות בעמק קלאמת העליון.[8][15] הם עשו זאת, בהנהגתו של צ'יף שונצ'ין. הסוכן מטעם הלשכה לענייני אינדיאנים העריך את סך אוכלוסיית שלושת השבטים בכ-2,000 בעת חתימת ההסכם.
בשמורה לא היה מספיק מזון הן לבני הקלאמת והן לבני המודק. התחלואה והמתח בין השבטים גברו. המודק ביקשו שמורה נפרדת קרוב יותר לשטחם ההיסטורי, אך לא הממשלה הפדרלית של ארצות הברית ולא ממשלת קליפורניה אישרו זאת.[8]
בשנת 1870 הוביל קינטפואש (אנ') (שכונה על ידי האירופאים קפטן ג'ק) קבוצה של בני מודק שעזבה את השמורה וחזרה למולדתם המסורתית. הם בנו כפר ליד הנהר לוסט. בני מודק אלה לא זכו לייצוג הולם במשא ומתן על ההסכם ורצו להפסיק את ההתנכלויות של הקלאמת בשמורה.
בנובמבר 1872 נשלח צבא ארצות הברית לנהר לוסט כדי לנסות לאלץ את הקבוצה של קינטפואש לחזור לשמורה. פרץ קרב, והמודק נמלטו למה שנקרא המעוז של קפטן ג'ק במה שהוא כיום המונומנט הלאומי שכבות הלבה בקליפורניה. הקבוצה שמנתה 53 לוחמים הצליחה לעכב 3,000 מחיילי צבא ארצות הברית למשך מספר חודשים, והביסה אותם בלחימה מספר פעמים. באפריל 1873 עזבו המודק את המעוז והחל להתפצל. קינטפואש וקבוצתו היו האחרונים שנתפסו, ב-4 ביוני 1873, כאשר הם נכנעו מרצונם. אנשי ממשלת ארצות הברית הבטיחו להם שאנשיהם יזכו ליחס הוגן והלוחמים יורשו לחיות על אדמתם.
צבא ארצות הברית שפט, הרשיע והוציא להורג את קינטפואש ושלושה מלוחמיו באוקטובר 1873 בגין רצח הגנרל אדוארד קנבי (אנ') מוקדם יותר באותה שנה בזמן שהתנהלו שיחות שלום. הצבא שלח את שאר חברי הקבוצה לאוקלהומה כשבויי מלחמה עם "צ'רלי פני צלקת" כצ'יף. המנהיג הרוחני של השבט, "הרופא בעל הראש המתולתל" (Curley Headed Doctor), נאלץ גם הוא לעבור לטריטוריה האינדיאנית.[8]
בשנות ה-70 של המאה ה-19, הביא התעשיין והפילנתרופ האמריקני פיטר קופר (אנ') אינדיאנים לדבר עם ארגוני זכויות אינדיאנים בערים במזרח ארצות הברית. אחת המשלחות הייתה משבטי המודק והקלאמת. בשנת 1909, הקבוצה באוקלהומה קיבלה אישור לחזור לאורגון. כמה אנשים עשו זאת, אבל רובם נשארו בביתם החדש.[16]
הדת של המודק אינה ידועה בפירוט. המספר חמש שיחק תפקיד חשוב בפולחן, כמו ב"שויוהלש" (Shuyuhals), טקס מעבר של חמישה לילות לריקודים לנערות מתבגרות. בקתת הזעה (אנ') שימשה לטקסי טהרה ואבל.
{{cite web}}
: (עזרה)