מוזש סיקיי

מוזש סיקיי
Székely Mózes
לידה 1553
סיקייאודווארהיי, נסיכות טרנסילבניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 17 ביולי 1603 (בגיל 50 בערך)
בראשוב (קרונשטאט), נסיכות טרנסילבניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה נסיכות טרנסילבניה (1570–1711) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג אנה קורניש עריכת הנתון בוויקינתונים
נסיך טרנסילבניה
8 במאי 1603 – 17 ביולי 1603
(71 ימים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מוזש סֵיקֶיי או סֵייקֶיי (בהונגרית: Székely Mózes, ברומנית: Moise Secuiul, "מויסה סקויול" – כלומר "מויסה הסקלר", בערך 1553 – 17 ביולי 1603) היה איש צבא סקלרי מטרנסילבניה, שכיהן זמן קצר (בין 15 באפריל ל-17 ביולי 1603) כנסיך טרנסילבניה. הוא היה הסקלר היחיד והאוניטריאני השני (אחרי יאנוש ז'יגמונד) שכיהן כנסיך טרנסילבניה.

ביוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות וצעירות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי אישטוואן סמושקזי, ההיסטוריון ההונגרי המוערך ביותר של התקופה, מוזש סקיי נולד בסביבות שנת 1553 במשפחת סקלרים בעיר סיקייודווארהיי בחבל הסקלרים שבטרנסילבניה.[1][2] האב, יאנוש סיקיי ליטראטי היה נוטריון וניהל אחרי 1568 את ענף המלח תחת שלטונו של הנסיך יאנוש ז'יגמונד לבית זאפויה.[1] בהייררכיה של הסקלרים הוא החזיק במעמד של פרימיפילוס "primipilus" או בהונגרית lófő (בתרגום חופשי "בעל סוס").[1][3] שם האם אינו ידוע.[1][3] למוזש היו שלושה אחים: אישטוואן, יאנוש ופטר.[1][3] הנסיך-מלך יאנוש ז'יגמונד שלט בשטחים המזרחיים של ממלכת הונגריה כולל טרנסילבניה ונודע גם כמלך "יאנוש השני", המלך ההונגרי האחרון של הונגריה, בן חסות לאימפריה העות'מאנית. לפי סמושקזי, מוזש עסק בסחר במלח בצעירותו.[4] אחרי שבסוף שנות ה-1560 המיר יאנוש ז'יגמונד את דתו לנצרות אוניטריאנית, יאנוש סיקיי ומשפחתו נמנה עם האצילים הסקלרים הרבים שאימצו גם הם דת זו, המבוססת על שלילת השילוש הקדוש.

התואר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

(כפי שמופיע במטבעות שהנפיק כנסיך טרנסילבניה)

MOISES ZEKEL DE SEMIENFALVA VAIVODA TRANSILVANIAE ET SICUL (orum) COMES

בתרגום:

מוזש סיקיי שימנפאלווי, וויבוד טרנסילבניה ורוזן הסקלרים

MOISES ZEKEL DE SEMIENFALVA VAIVODA TRANSILVANÆ ET SICVL [ orum ] COMES

פעילותו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימי אישטוואן באטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות אביו היה מוזש סיקיי לקפטן מלכותי של ה"כיסא אודוורהיי" ולשופט ראשי מלכותי. הוא הצטיין בכישוריו הצבאיים והפך לאחד ממפקדיו של ווייבוד טרנסילבניה, אישטוואן באטורי שנבחר בתפקיד זה ב-25 במאי 1571 אחרי מותו של יאנוש ז'יגמונד. בקיץ 1573 יריבו של באטורי, גשפר בקש, פלש לטרנסילבניה מכיוון "הונגריה המלכותית" (ההבסבורגית)[5] אף על פי שבקש היה אוניטריאני, מוזש סיקיי, כמו אצילים אוניטריאניים אחרים העדיפו לתמוך באישטוואן באטורי הקתולי נגד שאיפות התפשטות של ההבסבורגים[6] מספרים שבקיץ 1575 ביישוב רדנוט (כיום ברומנית – ירנוט), חצה סיקיי בשחייה את הנהר מורש כשהוא החזיק את החרב בפיו והרג אחר כך אחד או שניים מלוחמיו של בקשי. מעשי הגבורה שלו הבהילו את צבאו של גשפר בקש, וגרמו לבריחתו[7] אישטוואן באטורי העריך את גבורתו של סיקיי ומינה אותו למפקד המשמר הסקלרי שלו.[8] מוזש סיקיי היה הראשון לצאת למתקפה נגד כוחותיו של בקשי בקרב המכריע בקרלסנטפאל שהסתיים ב-8 ביולי בניצחונו של באטורי.[9] באטורי שנבחר ב-15 בדצמבר 1575 למלך פולין ואיחוד פולין ליטא[10] לקח את מוזש סיקיי לממלכתו החדשה[11] ונעזר בשירותיו כמפקד הלוחמים הרגלים ההונגרים. סיקיי השתתף במצור על דנציג ב-1577[12] ובשלב האחרון והמכריע של מלחמת ליבוניה בין פולין לרוסיה (1576–1582). הוא נפצע בברך בעת המצור על פולוצק באוגוסט 1579.[13] ב-1581 השתתף גם במצור על פסקוב. עם זאת הוא נאלץ לעזוב את הצבא אחרי שבדו-קרב חתך את אחת מאוזניו של אציל הונגרי[14] סיקיי קיבל תואר אביר מידי המלך באטורי. בשובו למולדתו ב-1582 או 1583 אחרי חוזה השלום הוא הפך ל"אישפאן" של מכרה המלח (salinarius comes) של פלשהשופאלווה Felsősófalva (כיום ברומנית "אוקנה דה סוס")[1][15] וקיבל אחוזות רחבות ידיים בשימנפאלווה (Siménfalva – ברומנית – שימונשט) ולווט (Lövét כיום ברומנית – לואטה).[16] את ביתו בנה בשימנפאלווה.[15] בסוף דצמבר 1584 התחתן, אולם אשתו מתה בשנה הבאה.[17] ההיסטוריון לוקאץ' שאנדור סקרש טוען ששם אשתו זו אינו ידוע,[17] אולם יודית באלוג סבורה שהיה מדובר בארז'בט בודוני, בת הקפטן של ה"כיסא אודווארסיק".[18] עדיין ב-5 בפברואר 1591 מוזכר מוזש סיקיי לאחרונה כ"אישפאן", אבל לפי סקרש, הוא כיהן עדיין בתפקיד זה עד 1584 או 1585. [19]

בעשור האחרון של המאה ה-16

[עריכת קוד מקור | עריכה]
וויבוד טרנסילבניה, ז'יגמונד באטורי

מוזש סיקיי קיבל בהמשך תואר אצולה ואחוזות גם מנסיך טרנסילבניה, ז'יגמונד באטורי. כשהסרבים באלייט טמשוור התקוממו נגד השלטון העות'מאני וביקשו עזרה מז'יגמונד באטורי[20] שלח השליט הטרנסילבני את מוזש סיקיי בראש כוח צבאי קטן על מנת לסייע להם.[20] עד שהוא הגיע לאזור ביוני 1594, הטורקים כבר דיכאו את המרד.[21] לפי ההיסטוריונית יודית באלוג, המרד נכשל בגלל איחור הסיוע הטרנסילבני.[22] מוזש הטיל מצור על המבצר פאצ'אד מבלי לחכות להגעת החיילים הרגלים.[21] הפרשים הטרנסילבנים לא הצליחו לפרוץ לתוך המבצר וב-30 בנובמבר מוזש נפצע ונאלץ לשים קץ למצור. הוא לא החלים לעולם החלמה מלאה מפציעה זו ונשאר צולע כל שאר חייו.[21]

ביוני 1595 הצטרף מוזש למלחמה בטורקים בוולאכיה.[23] כעבור זמן קצר התחבר בסוף הקיץ לכוחותיו של ג'רג' בורביי, הבאן של קראנסבש והם התקיפו יחדיו את העמדות העות'מאניות.[23] עד לסוף השנה כבש הצבא הטרנסילבני לפחות שישה מבצרים לאורך נהר המורש.[24] לאחר מכן הפסיק מוזש, ככל הנראה, את הקריירה הציבורית ושמו לא הוזכר יותר למשך כמה שנים.[25] באוקטובר הוא נקלע לסכסוך עם תושבי ביקאפאלווה כיום טאורן ברומניה) שביקשו בניגוד לרצונו לשלוח את חזיריהם אל יערותיו כדי להשמין מאכילת בלוט. בית הדין פסק נגדו.[25] במרץ 1598, לפי דרישתו, הנסיך ז'יגמונד באטורי החליף את אחוזתו בוואגאש (כיום טייטורה בכפר מוג'ן – ברומניה) באחוזת הנסיך בליבאטון.[26]

בקלחת המלחמות על השליטה בטרנסילבניה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-23 במרץ 1598 התפטר ז'יגמונד באטורי מכס הנסיכות של טרנסילבניה והעביר את השלטון לידי הקיסר האוסטרי רודולף השני.[27] שישב בפראג. רודולף שלח שלושה נציבים קיסריים לצורך העברת השלטון לידיו.[27] מוזש התחיל ביוני 1598 בבראשוב מו"ם עם אחד הנציבים האוסטרים, ברתולומאוס פצן, וביקש מהקיסר שישלח צבא לטרנסילבניה לפני שהעות'אמנים יפלשו לנסיכות.[28] אחרי שקיבל על עצמו את המשימה באישור האוסטרים, ביקש שליט ולאכיה, מיכאי האמיץ, מהקיסר לשלוח אליו את מוזש סיקיי על מנת שיעמוד בראש הצבא הוולאכי.[28]

מוזש דן גם עם דודו של ז'יגמונד באטורי, אישטוואן בוצ'קאי בשובו של ז'יגמונד באטורי לשלטון בטרנסילבניה.[29] אחרי חזרתו של ז'יגמונד לקולוז'וואר ב-21 באוגוסט 1598, מוזש שיכנע את הסקלרים להישבע לו אמונים בעיר סאסשבש, כיום סבש ברומניה.[29] מכיוון שהקפטן של ואראד (נאג'וואראד, כיום אוראדיה ברומניה), סירב לתת לו כבוד, שלח באטורי לעיר הזאת את מוזש סיקיי ואת אישטוואן צ'אקי.[30] לפני הגעתם כוח עות'מאני צר על ואראד.[30] מוזש וחייליו הסקלרים תקפו כנופיה של שודדים טורקים וטטרים על יד העיר ולבסוף הכוח העות'מאני הוכרח לסגת מהנסיכות.[30]

ב-21 במרץ 1599 שוב ויתר ז'יגמונד באטורי על השלטון, הפעם לטובת בן דודו, הקרדינל אנדראש באטורי.[31] כתגובה הורה הקיסר רודולף למיכאי האמיץ לפלוש לטרנסילבניה.[32] אלפי סקלרים הצטרפו לכוחות השליט הוולאכי שהבטיח להחזיר להם בסתיו את הזכויות והחירויות הישנות שנשללו מהם על ידי נסיכי טרנסילבניה הראשונים.[32]. אנדראש באטורי שלח את מוזש סיקיי לשאת ולתת עם מיכאי האמיץ, אבל האחרון דחה את הצעות השלום שלו.[33]. מוזש פיקד על צבאו של אנדראש באטורי בקרב שלנברק, הידוע ברומנית כקרב שלימבר.[34] אחרי שנוצח בקרב על ידי מיכאי, ב-29 באוקטובר 1599 נמלט מוזש סיקיי למבצר גרגן (Görgény) (כיום גורגיו, ברומניה).[35] אנדראש באטורי ניסה לברוח לפולין, אבל נרצח על ידי סקלרים ב-3 בנובמבר 1599.[35]

מיכאי האמיץ, שליט ולאכיה

רודולף השני מינה את מיכאי האמיץ כמושל טרנסילבניה.[36] מיכאי מינה אז את מוזש סיקיי למפקד עליון של הצבא הטרנסילבני. הוא בא אליו לדיולהפהרוואר, ברומנית אלבה יוליה, בעוד שהשאיר את אשתו אנה במארושוואשארהיי (טרגו מורש) אצל חמיו, וולפגנג קורניש[37] מיכאי העניק למוזש ולבנו את הכפרים טקה (כיום טיאקה) ומזסילוואש (כיום סיליוואשו דה קמפיה) ועוד מספר אחוזות ברוזנות קולוז' (קלוז').[38] ב-28 בנובמבר 1599 בהתאם להבטחתו, ציווה השליט הרומני על החזרת זכויותיהם וחירותיהם של הסקלרים.[39] ב-24 בינואר 1600 אישר מיכאי את זכותו של מוזש סיקיי להחזיק באחוזות שהוענקו לו מימי שלטון משפחת באטורי.[40] עם זאת לא בטח מיכאי במוזש וכשפגש את שליחי הקיסר נמנע מלדבר בנוכחותו על סוגיות חשאיות.[41]

במאי 1600 פלש מיכאי לנסיכות מולדובה.[42] מוזש סיקיי, שהתמנה בינתיים קפטן של ה"כיסא אודווארסיק" התלווה למסע זה.[42] אחרי שמיכאי חזר לטרנסילבניה, נשאר מוזש במולדובה כשהוא בראש לוחמיו של מיכאי, יחד עם בויאר בשם מירזה.[43] מיכאי בינתיים לא הצליח לייצב את המצב בטרנסילבניה, אף על פי שהגלה עשרה אצילים מקומיים לוולאכיה.[43] בסוף הקיץ 1600 חזר מוזש לטרנסילבניה כדי להיפגש בבורצנלנד עם גשפר שיבריק, ג'רג' מאקו ועם כמה אצילים טרנסילבנים.[44] מיכאי קרא להם להתכנס בדיאטה באלבה יוליה בסוף אוגוסט, אבל במקום זאת מוזש ובני בריתו עזבו אותו ונמלטו לפולין כדי ליצור מגעים עם הקנצלר הפולני יאן זמויסקי ולשכנע את ז'יגמונד באטורי לטעון מחדש לשלטון בטרנסילבניה.[45] בשובו לטרנסילבניה התנגד מוזש גם למשטר האימים של הגנרל ג'ורג'ו בסטה, ראש הכוחות הקיסריים, וגם למיכאי האמיץ. אחרי קרב גורוסלו (גורלסאו) (3 באוגוסט 1601) שבו הצבא של ז'יגמונד באטורי הובס על ידי הכוחות הקיסריים של בסטה וגדוד קוזקים והלוחמים של מיכאי, מוזש ראה עצמו בראש המחנה האנטיהבסבורגי. בינתיים מיכאי האמיץ נרצח על ידי אנשיו של בסטה וביולי 1602 הצליח הגנרל האיטלקי-אוסטרי לנצח בקרב טוויש (Tövis) (כיום טיוש ברומניה) את צבא הסקלרים. ז'יגמונד באטורי התפטר בפעם השלישית והאחרונה. בחורף 1602–1603 בברית עם גאבור בתלן ועם העות'מאנים, ארגן מוזש סיקיי מסע לשחרור טרנסילבניה מהשליטה ההבסבורגית. הגיע לעיר טמשוואר (טימישוארה של היום) וקיבל בה את אישורו של הסולטאן מהמט השלישי כדי להתמנות נסיך טרנסילבניה.

נסיך טרנסילבניה (1603)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי התפטרותו של ז'יגמונד באטורי, טרנסילבניה נשלטה על ידי שכירי החרב של הגנרל בסטה. בשנת 1603 בעזרת כוחות טורקים וטטריים נכנס מוזש לטרנסילבניה, עורר את העם למאבק בהבסבורגים וגירש את הצבא האוסטרי. הגנרל בסטה נמלט אל באיה מארה בצפון. ב-15 באפריל 1603 בעיירה האצג הכריז מוזש הסקלר על עצמו כנסיך טרנסילבניה. שלטונו נשאר בלתי יציב. שכירי החרב הטטרים שעמדו לרשותו היו יותר אכזריים מאנשי בסטה, מה שקומם את הסקלרים מחבל שלושת הכיסאות נגד מוזש. השליט הוולאכי החדש ראדו שרבאן שראה בו בן ברית של העות'מאנים וגורם מאיים על מדינתו מצפון, פלש לטרנסילבניה כבן ברית של ההבסבורגים במטרה להדיח אותו. מוזש הובס בקרב בראשוב, ב-17 ביולי 1603. בעזרת הסקלרים מצ'יק ושלושת הכיסאות, ראדו שרבן ניצח אותו. 4,000 הונגרים וסקלרים שבצבאו של מוזש נהרגו בקרב. מוזש סיקיי עצמו נהרג בעת בריחה, על ידי פגז[46] או אולי על ידי כידון בקרבת הנחל גימבאב, בין רשנוב לקריסטיאן. ראשו הערוף נמסר לשליט ראדו שרבן ונחשף בפומבי בכיכר המרכזית של העיר בראשוב. אזרח העיר או לפי סיפורים אחרים, ראש העיר עצמו, מיכאל וייס, קבר אותו בגן ביתו.

חייו הפרטיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזש סיקיי התחתן בשנת 1584 אולם אשתו הראשונה (ששמה אינו ידוע, ייתכן ארז'בט בודוני) מתה ב-1585. בהמשך התחתן עם אנה קורניש, בת לוולפגנג קורניש מסנפאול, (מת ב-1610) שופט מלכותי באודוורהיי ואחד ממנהיגי האוניטריאנים בטרנסילבניה. [47] נולדו להם שני בנים. הבן הבכור, אישטוואן, המוזכר בצו של מיכאי האמיץ, ובנו השני – מוזש הבן שנולד ככל הנראה בקרנסבש. אנה קורניש והבן הבכור אישטוואן מתו בחבל באנאט במגפת דבר.

הנצחה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פסלו של מוזש הסקלר ביישוב שימונשט בטרנסילבניה.
  • במקום שבו נקבר ראשו בבראשוב הונחה לוח זיכרון. מאוחר יותר היא הועברה לכנסייה האוניטריאנית בבראשוב.
  • פסלים של מוזש סיקיי הוצבו ביישובים אוקנה דה סוס ושימונשט בטרנסילבניה.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Judit Balogh "Székely Mózes". In Gujdár, Noémi; Szatmáry, Nóra (eds.). Magyar királyok nagykönyve: Uralkodóink, kormányzóink és az erdélyi . Reader's Digest.2012 עמ' 190–193. מסת"ב 978-963-289-214-6 (אנציקולפדיית מלכי הונגריה:היסטוריה מאויירת של חיי שליטינו, עוצרינה ונסיכי טרנסילבניה ושל ממעשיהם) (בהונגרית)
  • Gábor Barta "The Emergence of the Principality and its First Crises (1526–1606)". In Köpeczi, Béla; Barta, Gábor; Bóna, István; Makkai, László; Szász, Zoltán; Borus, Judit (eds.). History of Transylvania. Akadémiai Kiadó. 1994 pp. 247–300. מסת"ב 963-05-6703-2.
  • Francesco Grisellini
  • Gusztáv-Mihály Hermann O scurtă istorie a secuilor Editura Curtea Veche, București 2020
  • István Keul,. Early Modern Religious Communities in East-Central Europe: Ethnic Diversity, Denominational Plurality, and Corporative Politics in the Principality of Transylvania (1526–1691). Brill. 2009 מסת"ב 978-90-04-17652-2.
  • Lukács Sándor Szekeres, Székely Mózes: Erdély székely fejedelme 2007 Székelyudvarhely (מוזש סקיי:הנסיך הסקלרי של טרנסילבניה (בהונגרית)

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוזש סיקיי בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Balog 2012 עמ' 190
  2. ^ Szekeres עמ' 34
  3. ^ 1 2 3 סקרש 34
  4. ^ Szekeres עמ' 36
  5. ^ Barta 1994 עמ' 260
  6. ^ Keul 2009 עמ' 126
  7. ^ Szekeres 2007 עמ' 51
  8. ^ Szekeres 2007 עמ' 51–52
  9. ^ Szekeres 2007 עמ' 52
  10. ^ Barta עמ' 261
  11. ^ Szekeres 2007 עמ' 55
  12. ^ Szekeres 2007 עמ' 55–56
  13. ^ Szekeres 2007 עמ' 56
  14. ^ Szekeres 2007 עמ' 57
  15. ^ 1 2 Szekeres עמ' 93
  16. ^ Szekeres 2007 עמ' 57, 93
  17. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 95
  18. ^ Balogh 2012 עמ' 191
  19. ^ Szekeres 2007 עמ' 100
  20. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 115
  21. ^ 1 2 3 Szekeres 2007 עמ' 116
  22. ^ Balogh 2012 עמ' 192
  23. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 118
  24. ^ Szekeres 2007 עמ' 119
  25. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 129
  26. ^ Szekeres 2007 עמ' 133
  27. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 134
  28. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 135
  29. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 136
  30. ^ 1 2 3 Szekeres 2007 עמ' 137
  31. ^ Szekeres 2007 עמ' 138
  32. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 141
  33. ^ Szekeres 2007 עמ' 142
  34. ^ Szekeres 2007 עמ' 143
  35. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 144
  36. ^ Szekeres 2007 עמ' 147
  37. ^ Szekeres 2007 עמ' 148
  38. ^ Szekeres 2007 עמ' 149
  39. ^ G-M Hermann 2020 עמ' 7
  40. ^ Szekeres 2007 עמ' 150
  41. ^ Szekeres 2007 עמ' 151
  42. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 152
  43. ^ 1 2 Szekeres 2007 עמ' 153
  44. ^ Szekeres 2007 עמ' 154
  45. ^ Szekeres 2007 עמ' 154–155
  46. ^ Grisellini עמ' 87
  47. ^ Studii de istorie XXV nr.5 1972