מושבת האומנים של דרמשטאדט
 | |||||||||
| בית ארנסט לודוויג במתילדנהוהה | |||||||||
 אתר מורשת עולמית | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| |||||||||
| מידע כללי | |||||||||
| סוג |
כפר אמנים, אתר מורשת עולמית, מבנה אדריכלי  | ||||||||
| כתובת |
Mathildenhöhe | ||||||||
| מיקום |
דרמשטאדט | ||||||||
| מדינה |
 גרמניה | ||||||||
| הקמה ובנייה | |||||||||
| תקופת הבנייה | ?–1901 | ||||||||
| תאריך פתיחה רשמי |
1901 | ||||||||
| סגנון אדריכלי |
אר נובו | ||||||||
| מידות | |||||||||
| שטח |
5.37 הקטאר | ||||||||
| קואורדינטות | 49°52′38″N 8°40′01″E / 49.877222°N 8.666944°E | ||||||||
  | |||||||||
מושבת האומנים של דרמשטאדט (בגרמנית: Darmstädter Künstlerkolonie Mathildenhöhe) מתייחסת הן לקבוצה של אומני יוגנדסטיל והן למבנים באזור מתילדנהוהה (Mathildenhöhe) בעיר דרמשטאדט בדרום-מרכז גרמניה, שבו חיו ועבדו אומנים אלה. האומנים מומנו במידה רבה על ידי פטרונים ועבדו יחד עם חברים אחרים בקבוצה שהיו להם טעם אמנותי תואם.
ארגון אונסק"ו הכיר במושבת האומנים מתילדנהוהה בדרמשטאדט כאתר מורשת עולמית בשנת 2021.[1]
הקמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מושבת האומנים נוסדה בשנת 1899 על ידי ארנסט לודוויג, הדוכס הגדול של הסן.[2] המוטו שלו היה: "Mein Hessenland blühe und in ihm die Kunst" ("אדמת ההסן שלי תפרח ובתוכה האומנות"),[3] והוא ציפה שהשילוב בין אומנות למסחר יקדם את הכלכלה במדינתו.[4] מטרת האומנים הייתה פיתוח צורות בנייה וחיים מודרניות וצופות פני העתיד. לשם כך ריכז ארנסט לודוויג כמה אומנים מהאר נובו בדרמשטאדט: פטר ברנס, פאול בירק (Paul Bürck), רודולף בוזלט (Rudolf Bosselt), הנס כריסטיאנסן (Hans Christiansen), לודוויג הביש (Ludwig Habich), פטריץ הובר (Patriz Huber) ויוזף מריה אולבריך.
התערוכה הראשונה (1901)
[עריכת קוד מקור | עריכה]התערוכה הראשונה של מושבת האומנים התקיימה בשנת 1901 בכותרת "מסמך על אומנות גרמנית" (Ein Dokument deutscher Kunst).[5] המוצגים היו הבתים האישיים של המושבה מבני סטודיו ובניינים זמניים שונים. התערוכה נפתחה ב-15 במאי בפסטיבל שהציע פטר ברנס ועוררה עניין הרבה מעבר לגבולות דרמשטאדט, אך הסתיימה עם זאת בהפסד כספי גדול באוקטובר. פאול בירק, הנס כריסטיאנסן ופטריץ הובר עזבו את המושבה זמן קצר לאחר מכן, וכך גם פטר ברנס ורודולף בוזלט בשנים שלאחר מכן.
בית ארנסט לודוויג
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית ארנסט לודוויג נבנה כאטלייה משותף על בסיס תוכניות שנערכו על ידי יוזף מריה אולבריך.[6] אולבריך עבד כאדריכל והיה הדמות המרכזית בחבורת האומנים. פטר ברנס היה מעורב בהתחלה רק כצייר ומאייר. הנחת אבן הפינה התקיימה ב־24 במרץ 1900. האטלייה היה גם מקום עבודה וגם מקום להתכנסויות במושבת האומנים. באמצע הקומה הראשית חדר הישיבות עם ציורים של פאול בירק ויש שלושה חדרי סטודיו לאומנים מכל צד שלו. ישנן שתי דירות אומנים תת-קרקעיות וחדרים תת-קרקעיים למטרות עסקיות. הכניסה ממוקמת בגומחה המעוטרת במוטיבים מצופים זהב. שני פסלים בגובה שישה מטרים, "גבר ואישה" או "כוח ויופי", ניצבים משני צדי הכניסה והם יצירתו של לודוויג הביש. בתי האומנים נבנו סביב האטלייה. לקראת סוף שנות השמונים של המאה ה-20 נבנה הבניין מחדש והפך למוזיאון (Künstlerkolonie Darmstadt) על מושבת האומנים של דרמשטאדט.[7]
בתי האומנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]האומנים היו יכולים לרכוש נכס בתנאים נוחים ולבנות בתי מגורים שיופיעו בתערוכה. החזון היה שהניסיונות לשלב אדריכלות, עיצוב פנים, עבודת יד וציור צריכים להיות מופגנים בדוגמאות קונקרטיות. רק אולבריך, כריסטיאנסן, הביש וברנס היו יכולים להרשות לעצמם לבנות בתים משלהם, אך עם זאת היו בתערוכה הראשונה שמונה בתים מרוהטים במלואם.
בית וילהלם דייטרס
[עריכת קוד מקור | עריכה]וילהלם דייטרס (Wilhelm Deiters) היה מנהל מושבת האומנים. ביתו תוכנן על ידי יוזף מריה אולבריך, שהיה אחראי גם על פנים קומת הקרקע.[8] הוא הקטן מבין הבתים וצורתו המיוחדת היא תוצאה של הצורה הריבועית של החלקה שעליה הוא בנוי, הנמצאת בצומת של שני רחובות. הוא שרד את המלחמה ללא פגע והוחזר למראהו המקורי בשנים 1991–1992 בעקבות מספר ניסיונות פחות מוצלחים לשפץ ולעצב אותו מחדש.[9] הבניין היה משכן המכון הגרמני הפולני (Deutsche Polen-Institut) בשנים 1996–2016.[10]
בית גליקרט הגדול
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוזף מריה אולבריך עיצב גם את הבית הזה עבור יוליוס גליקרט.[11] זה היה המבנה הגדול בתערוכה. יוליוס גליקרט היה יצרן רהיטים ומקדם חשוב של מושבת האומנים. הוא תכנן למכור את הבית מיד עם סיומו, אך החליט זמן קצר לפני השלמתו להשתמש בבניין לתערוכת קבע של רהיטים שיוצרו במפעל שלו. הבית נהרס חלקית במלחמת העולם השנייה, מאוחר יותר נבנה ולאחר מכן שוחזר בשנות השמונים. כיום הוא משמש את האקדמיה הגרמנית לשפה ולשירה (Deutschen Akademie für Sprache und Dichtung).[12]
בית גליקרט הקטן (בית רודולף בוזלט)
[עריכת קוד מקור | עריכה]גם בית זה תוכנן על ידי יוזף מריה אולבריך. הפסלים בחזית הם יצירתו של רודולף בוזלט. פטריץ הובר היה אחראי על עיצוב הפנים. בוזלט החל לעבוד על הבית, אך לא הצליח לכסות את עלויות הבנייה. בכך השתלט גליקרט על הבית ושילם על השלמתו. מראהו הנוכחי מתקרב לצורתו המקורית.
בית פטר ברנס
[עריכת קוד מקור | עריכה]פטר ברנס היה אדריכל אוטודידקט.[13] תכנון הבית שלו ועיצוב הפנים שלו היו העבודה הראשונה שלו. משום שברנס היה גם הבעלים של הבניין, גם האדריכל וגם מעצב פנים יש לבית עקביות בולטת במיוחד. אולם זה היה גם הבית היקר ביותר בתערוכה, בעלויות כוללות של 200,000 מארק. ברנס מעולם לא חי בו, ובחר במקום זאת למכור אותו זמן קצר לאחר התערוכה. הוא נפגע קשות במלחמת העולם השנייה, אך לפחות החלק החיצוני שוחזר במידה רבה למצבו המקורי. כמה פריטים ורהיטים נלקחו כנראה מהבית במועד מוקדם יותר וכך שרדו.
בית יוזף מריה אולבריך
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבית של אולבריך עצמו היה זול יחסית, כ-75,000 מארק. לבניין היה גג אדום משופע בכל הכיוונים שהמשיך למטה מעל קומת הקרקע בצד הצפוני. אולבריך עצמו עיצב גם את כל חלל הפנים. הבית ניזוק מאוד במלחמת העולם השנייה.[14] הוא נבנה מחדש בשנים 1950–1951, אם כי כל מה שמעל לקומת הקרקע השתנה לחלוטין. רק האריחים הלבנים והכחולים בחזית הם מהמבנה המקורי. הוא שימש את המכון הפולני הגרמני בשנים 1980–1996.[10]
בית לודוויג הביש
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוזף מריה אולבריך היה האדריכל של בית לודוויג הביש,[15] שהיה הסטודיו ומעונו של הפסל לודוויג הביש. פטריץ הובר היה אחראי על עיצוב הפנים. הבניין בולט בגג השטוח ובהנדסת המרחב עם העיטור הספרטני שלו. לאחר שנגרם לו נזק קשה במהלך המלחמה, הוא נבנה מחדש בשנת 1951 עם שינויים מסוימים בפרטים, אך בהתאם לתוכניות המקוריות.
בית הנס כריסטיאנסן
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבית של כריסטיאנסן תוכנן על ידי אולבריך בהתאם לדרישותיו של הצייר הנס כריסטיאנסן. החזית נשלטת על ידי שטחי צבע גדולים, אך העיטור היה לעיתים גם פיגורטיבי. הוא צויר על ידי כריסטיאנסן והציע הרבה חומר לדיון. האומן ומשפחתו גרו בבית זמן רב, אף על פי שכריסטיאנסן עבד לרוב מחוץ לדרמשטאדט בשנים מאוחרות יותר. הבניין נהרס כליל במלחמת העולם השנייה ולא שוחזר. פער נותר במקום בו הוא עמד, ובכך הוא נהרסה גם הסימטריה המקורית של האזור.
בית גאורג קלר
[עריכת קוד מקור | עריכה]בית זה, המכונה "בוליו" (Beaulieu, בצרפתית: "מקום יפה"), הוקם עבור גאורג קלר האמיד על פי תוכניות שנערכו על ידי יוזף מריה אולבריך. לאחר חורבנו במלחמה, הוא נבנה אחרת לגמרי.
התערוכה השנייה (1904)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התערוכה השנייה הציגה כמעט רק מבנים זמניים לאחר ההפסדים הכספיים הגדולים של התערוכה הראשונה. אל החברים הנותרים אולבריך והביש הצטרפו בשלב זה שלושה חברים חדשים: יוהאן וינצנץ ציסרץ (Johann Vincenz Cissarz), דניאל גריינר (Daniel Greiner) ופאול האושטיין (Paul Haustein).
קבוצת שלושת הבתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלושת הבתים המחוברים זה לזה בפינת רחוב שטיפטשטראסה (Stiftstraße) ופרינץ-כריסטיאן-וג (Prinz-Christians-Weg) נבנו בשנת 1904 על פי תוכניותיו של יוזף מריה אולבריך. הבית הפינתי (עם רצועות פילסטר עשויות לבנים) וה"בית הכחול" (קומת הקרקע מכוסה באריחים מזוגגים בכחול) הוקמו למכירה, ואילו "הבית האפור", המכונה גם "בית הבשר" (בעל משטח טיח גס כהה), תוכנן למגורים של מטיף החצר. אולבריך עיצב את פנים הבית האפור; פאול האושטיין ויוהאן וינצנץ ציסרץ היו אחראים לעיצוב הבית הכחול וחלק מחדרי הבית הפינתי. שלושת הבתים נועדו להדגים אפשרויות מגורים למעמד הביניים. הם נפגעו מאוד במלחמת העולם השנייה. הבית האפור נהרס ובמקומו קמה בנייה חדשה, בעוד השניים האחרים שוחזרו תוך שינויים רציניים.
התערוכה השלישית (התערוכה האזורית של הסן, 1908)
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התערוכה השלישית, שהייתה פתוחה לאומנים ובעלי מלאכה מהסן, התרכזה במושבה של בתי מגורים קטנים, על מנת להראות כי צורות חיים מודרניות ניתנות להשגה באמצעים כספיים מוגבלים. נושא התערוכה היה אמנות חופשית ויישומית. מלבד אולבריך, היו במושבה באותו הזמן גם אלבין מילר (Albin Müller), יאקוב יוליוס שרפוגל (Jakob Julius Scharvogel), יוזף אמיל שנקנדורף (Joseph Emil Schneckendorf), ארנסט ריגל (Ernst Riegel), פרידריך וילהלם קלוקנס (Friedrich Wilhelm Kleukens) והיינריך יובסט (Heinrich Jobst).
בניין התערוכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יוזף מריה אולבריך תכנן את מגדל החתונה (Hochzeitsturm) ואת בניין התערוכה השכן, שנפתח בשנת 1908 כמקום בו יוכלו חברי המושבה לאומנים להציג את יצירותיהם האמנותיות. הבניין ניצב על מאגר מים לשעבר, חלק מרשת המים של דרמשטאדט, שבמקור נאטם רק באדמה.
בניין התערוכה של הסן העליונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבית הזה תוכנן על ידי אולבריך כמקום לתצוגות של מוצרים תעשייתיים ומסחריים מהסן העליונה וגם מרבית עיצוב הפנים היא בתכנון אולבריך גם כן. כיום הבניין הוא משכן, "המכון לחינוך מוזיקלי ומוזיקה חדשה" (Institut für Neue Musik und Musikerziehung).
בית קונרד זוטר
[עריכת קוד מקור | עריכה]האדריכל קונרד זוטר (Conrad Sutter) תכנן ובנה את בית זה, כמו גם את עיצוב הפנים כולו. הבניין נכלל בתערוכה בניגוד לחוות הדעת של חבר השופטים, על דעתו של זוטר.
בית וגנר-גווין
[עריכת קוד מקור | עריכה]האדריכל יוהאן כריסטוף גווין (Johann Christoph Gewin) גיבש תוכניות לבית עבור הקבלן וגנר. הוא נהרס במלחמה.
מושבת המגורים הקטנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מושבת המגורים הקטנה (Kleinwohnungskolonie) הוקמה על המדרון המזרחי של מתילדנהוהה כמודל למגורים למעמדות פחות אמידים. היא כללה בית אחד דו-משפחתי, שני בתים צמודי קרקע ושלושה בתים שבהם דירה אחת. הבתים לדוגמה הוצגו ביחד על ידי חברת ארנסט לודוויג והחברה המרכזית של הסן לבניית דירות זולות יותר. שישה תעשיינים בולטים מהסן סיפקו את המימון. התנאים דרשו מהבתים לכלול לפחות שלושה חדרי מגורים, שיהיו עשויים מחומרי בניין מקומיים, ולא יעלו יותר מ-4,000 מארק עבור בית בן דירה אחת או 7,200 מארק לבית דו-משפחתי. יתר על כן, האדריכלים נדרשו לתכנן פנים בעלות של פחות מ-1,000 מארק למגורים. הבניינים תוכננו על ידי האדריכלים המקומיים לודוויג מאהר (Ludwig Mahr), גאורג מצנדורף (Georg Metzendorf), יוזף רינגס (Josef Rings), היינריך ולבה (Heinrich Walbe), ארתור וינקופ (Arthur Wienkoop) ויוזף מריה אולבריך. הבניינים המרוהטים במלואם הוצגו בשנת 1908, אך פורקו זמן קצר לאחר סיום התערוכה.
בית עובדי אופל
[עריכת קוד מקור | עריכה]אולבריך הוזמן על ידי חברת אופל (Opel) מריסלהיים (Rüsselheim) לתכנן בית לדירה אחת עם עיצוב פנים כחלק ממושבת המגורים הקטנה. במקום מטבח הכולל פינת אוכל, שהיה נפוץ באותה תקופה, היה בקומת הקרקע מטבח קטן וסלון גדול. בקומה השנייה היו שני חדרי שינה גדולים וחדר אמבטיה.
בתי עובדים, ארבכר שטראסה 138–142
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלושת הבתים שתוכננו על ידי מאהר, מצנדורף ווינקופ נהרסו לאחר התערוכה ב-1908 ונבנו באותה צורה ברחוב ארבאכר של ימינו בהזמנת מחלבת הדוכס (großherzoglichen Meierei) הסמוכה (כיום Hofgutes Oberfeld).
התערוכה הרביעית (1914)
[עריכת קוד מקור | עריכה]המוקד המיוחד של התערוכה האחרונה היה בית המגורים להשכרה, שבגינו הקים אלבין מילר קבוצה של שמונה בנייני דירות להשכרה בני שלוש קומות על המדרון הצפוני של מתילדנהוהה. שלושה בתים כללו עיצובי דגם של חברי מושבה שונים. האגף האחורי של קבוצה זו היה אטלייה בן חמש קומות. שורת בנייני דירות זו נהרסה במלחמת העולם השנייה, אך האטלייה עם חזית הפסים החומה הדרומית שלו שרדה. ניתן לראות את חורשת השקמים ושער האריות (כיום שער הכניסה לפארק רוזנהוהה) עד היום. חברי המושבה בתקופה זו היו היינריך יובסט, פרידריך וילהלם קלוקנס, אלבין מולר, פריץ אוסוולד (Fritz Osswald), עמנואל יוזף מרגולד (Emanuel Josef Margold), אדמונד קורנר (Edmund Körner) וברנהרד הוטגר (Bernhard Hoetger).
פיתוח סביבתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
האדריכלים המקומיים של דרמשטאדט לא השתתפו בתערוכה הראשונה במתילדנהוהה. עם זאת, האדריכלים המסורתיים אלפרד מסל (Alfred Messel, מקום מגוריו של מנהל המוזיאון פאול אוסטרמן פון רות), גאורג מצנדורף (Georg Metzendorf, מקום מגוריו של גאורג קייזר), היינריך מצנדורף (Heinrich Metzendorf, מקום מגוריו של הופראט אוטו שטוקהאוזן) ופרידריך פיצר (בין היתר ביתו שלו, מעונו של ד"ר מילברגר ובית מגורים כפול עבור פינאנצרט ד"ר בקר ופינאנצרט בורנשאואר) הצליחו להציג את רעיונותיהם בשולי מושבת האומנים. שטח התערוכה היה מוקף בגדר רק למשך התערוכה. הבתים של מושבת האומנים ושל שאר האדריכלים היו צמודים זה לזה.
מושבת האומנים החדשה ברוזנהוהה
[עריכת קוד מקור | עריכה]העיר דרמשטאדט הקימה ב-1960 מושבת אמנים חדשה. שבעה אטלייה ומגורים הוקמו בין השנים 1965 ו-1967 על פי תוכניותיהם של רולף פראנגה (Rolf Prange), רודולף קרמר (Rudolf Kramer), ברט זיידל (Bert Seidel), הריברט האוזמן (Heribert Hausmann) וריינהולד קרגל (Reinhold Kargel). הסופר היינריך שירמבק (Heinrich Schirmbeck), המשורר קארל קרולו (Karl Krolow), היסטוריון האמנות הנס מריה וינגלר (Hans Maria Wingler) והפסל וילהלם לות (Wilhelm Loth) היו (או עדיין נמצאים) בין תושבי המושבה הזו.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Jürgen Bredow, Johannes Cramer: Bauten in Darmstadt. Ein Architekturführer. Darmstadt 1979. ISBN 3-7929-0106-4
- Stadt Darmstadt (Publ.): Die Darmstädter Mathildenhöhe. Architektur im Aufbruch zur Moderne. Beiträge zum Denkmalschutz in Darmstadt. Vol. 7. Darmstadt 1998.
- Stadt Darmstadt (Publ.): Die Mathildenhöhe – ein Jahrhundertwerk. Mathildenhöhe Darmstadt. 100 Jahre Planen und Bauen für die Stadtkrone 1899–1999. Vol. 1. Darmstadt 1999. ISBN 3-89552-063-2
- Mathias Wallner und Heike Werner: Architektur und Geschichte in Deutschland. Munich 2006, p. 114–115. ISBN 3-9809471-1-4
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל גרמניה | ||
אתר האינטרנט הרשמי של מושבת האומנים של דרמשטאדט- Mathildenhöhe Darmstadt - אתר אונסק"ו
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Mathildenhöhe Darmstadt
- ^ "1901 Mathildenhöhe Darmstadt // Ein Dokument Deutscher Kunst". IBA (בגרמנית). 5 בנובמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Anderson, Anne (2017). "'Mein Hessenland blühe und in ihm die Kunst'. Ernst Ludwig's Darmstädter Künstlerkolonie: Building Nationhood through the Arts and Crafts". Transnational Histories of the 'Royal Nation'. Cham: Springer International Publishing. pp. 177–202. doi:10.1007/978-3-319-50523-7_9. ISBN 978-3-319-50522-0.
- ^ "Mein Hessenland blühe". Akademie 55plus Darmstadt e.V. (בגרמנית).
- ^ "Mathildenhöhe". Stadtlexikon Darmstadt (בגרמנית).
- ^ "Ernst Ludwig House". Künstlerkolonie Mathildenhöhe.
- ^ "Museum Künstlerkolonie Darmstadt". Museen-in-Hessen (בגרמנית).
- ^ "Haus Deiters". Künstlerkolonie Mathildenhöhe (בגרמנית).
- ^ "Mathildenhöhe Haus Deiters". goblu-architekten (בגרמנית).
- ^ 1 2 "Neues Domizil für das Deutsche Polen-Institut – Deutsches Polen-Institut". Deutsches Polen-Institut (בגרמנית).
- ^ "Großes Haus Glückert". Künstlerkolonie Mathildenhöhe (בגרמנית).
- ^ "Glückert-Häuser". Stadtlexikon Darmstadt (בגרמנית).
- ^ "Der Autodidakt baute sich seine Villa auf der Mathildenhöhe einfach selbst – Architektur des 20. und 21. Jahrhunderts". Architektur des 20. und 21. Jahrhunderts – Vom Bauhaus bis zum Dekonstruktivismus – Fotos, Texte und mehr von Volker Hilarius (בגרמנית). 27 ביולי 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Haus Olbrich". Wissenschaftsstadt Darmstadt (בגרמנית).
- ^ "Habich, Ludwig". Stadtlexikon Darmstadt (בגרמנית).
