מחויבות ארגונית (Organizational Commitment - OC) היא מונח מתחום ההתנהגות הארגונית והפסיכולוגיה התעשייתית - ארגונית, המבטא מצב פסיכולוגי המאפיין את יחסי העובד עם הארגון ועמדתו של העובד כלפי הארגון. מחויבות ארגונית מבטאת את הזיקה הרגשית וההזדהות של הפרט עם הארגון וכן את שיקולו הקוגניטיבי לגבי מחיר המשך שהייתו או עזיבתו את הארגון.[1]
בדרך כלל ניתן לאפיין מחויבות ארגונית על ידי פקטורים מסוימים כגון אמונה חזקה בארגון וקבלת ערכי ויעדי הארגון, נכונות להשקיע מאמצים רבים לתועלת הארגון ורצון לתחזק ולשמור על השותפות בארגון.[2]
ישנה נטייה להכניס את המושגים מחויבות ארגונית ושביעות רצון מעבודה תחת אותה קטגוריה ולאחדם למושג אחד כוללני המבטא את יחסו של העובד כלפי הארגון והעבודה. בפועל אלו שני מושגים שונים כאשר מחויבות מבטאת יחס גלובלי ורציף כלפי הארגון ואילו שביעות רצון בעבודה מבטאת את היחס של העובד כלפי עבודתו או כלפי אספקט מסוים בעבודתו. ההבחנה בין המושגים חשובה מכיוון שמחויבות הוא מושג רחב ויציב יותר המבטא יחס כללי לארגון, יעדיו ומטרותיו לעומת שביעות רצון בעבודה הנתון לשינויים דינאמיים יותר ומבטא את היחס לסביבת עבודה ספציפית[3]
ארגון - ישות חברתית מכוונת מטרה, העוסקת בתכנון ו/או בהפקה ו/או בהפצה ו/או בתחזוקה של מוצרים ו/או בהענקת שירותים כדי לספק צרכים.[4]
מחויבות – חוזה בו מתחייבים לבצע פעולה או פעילות מסוימת בזמן כלשהו בעתיד ותחת תנאים מסוימים. האדם יכול להיות מחויב לאובייקטים שונים: לארגון, לממונה עליו, לקריירה, לפרויקט וכו'.
למרות קיומן של הגדרות רבות ומגוונות למחויבות ארגונית, הן נוטות לשקף לפחות שלושה נושאים כללים: התקשרות רגשית לארגון, עלויות נתפסות המקושרות עם עזיבת הארגון והרגשת חובה להישאר בארגון. לפיכך התפתח מודל מקובל לפיו מחויבות ארגונית מורכבת משלושת הממדים הבאים:
מחויבות מסוג זה מוגדרת כחוזק היחסי של הזדהות הפרט עם ארגון מסוים ומעורבותו בו (הזדהות ארגונית). כלומר, מחויבות רגשית מגדירה את האופן בו אנשים יתייחסו למקום עבודתם כפועל יוצא ממידת ההתאמה שבין ערכיהם ומטרותיהם לערכים ולמטרות הארגון. לכן, ככל שההתאמה תהיה טובה יותר, העובד ירגיש כי הוא רוצה להישאר ולעבוד בארגון.
עובדים המחויבים בצורה רגשית יישארו בארגון בגלל הרגשות שלהם לארגון והדאגה שלהם לתפקוד הארגון, שיקולים שאינם מונעים מתועלת כלשהי שיקבל הפרט.[5]
היווצרות מחויבות רגשית
עובדים מפתחים מחויבות רגשית לארגון לפי המידה בה הארגון גורם להם להרגיש נח מבחינה פסיכולוגית – מספק את צורכיהם, עונה על ציפיותיהם ומאפשר להם להשיג את מטרותיהם. כלומר, מחויבות רגשית מתפתחת על בסיס חוויות מתגמלות וחיוביות.
לפי גישת המחויבות המתמשכת, מחויבות היא המשכיות של פעולה (לדוגמה, הישארות בארגון) הנובעת מהכרה בעלויות הנקשרות עם הפסקת אותה הפעולה. מחויבות מתוארת באופן כללי כנטייה לנהל בצורה עקבית פעילויות כתוצאה מצבירת "תועלות" (side bets) שעלולות להיאבד עקב הפסקת הפעילויות. בדרך כלל משתמשים במונח (side bets) כדי להתייחס לדבר בעל ערך לפרט אשר הוא השקיע בו שיאבד או יחשב כחסר ערך, באיזושהי עלות נתפסת של הפרט, אם הוא עוזב את הארגון (לדוגמה- זמן, מאמץ, כסף).[6]
דוגמאות ל-side bets יכולות להיות קרן פנסיה, מעמד בארגון, הטבות שהארגון מעניק כמו הנחות במשכנתא ועוד. האיום באובדן הוא זה שקושר את העובד לארגון. תאוריית המחויבות הנובעת מ-"side bets" נכללה לרוב תחת הקטגוריה של מחויבות התנהגותית. בדומה לגישה ההתנהגותית, הגדרה זו למחויבות ארגונית מדגישה את הנטייה להמשיך בדרך פעולה מסוימת. בנוסף, מחויבות מתמשכת יכולה לנבוע גם ממיעוט אפשרויות העסקה חליפיות וזאת מכיוון שמיעוט אפשרויות חליפיות מגדיל את העלות הנתפסת של הפסקת החברות בארגון.
מחויבות מתמשכת היא תגובה נייטרלית מבחינה רגשית, אנשים המחויבים לארגון על בסיס חישובי-תועלתי נשארים בארגון מאחר שהם זקוקים לכך.
היווצרות מחויבות מתמשכת
מחויבות מתמשכת מתפתחת כתוצאה מפעולה או אירוע המגדיל את עלות עזיבת הארגון כגון הגדלת ותק, צבירת תגמולים ופנסיה, התמחות ספציפית וכו'. מחויבות מסוג זה דורשת הכרה מצד הפרט בעלויות הנקשרות עם הפסקת הפעילות. בלי הכרה בכך, לא יכולה להתקיים מחויבות מתמשכת. בגלל הצורך במודעות לעלויות, אנשים שונים יחוו רמות שונות של מחויבות.
גישה פחות נפוצה, היא לראות מחויבות כחובה שחש הפרט להישאר בארגון. ישנם המתארים עובד בעל מחויבות נורמטיבית כאדם בעל "מחויבות הנמשכת תקופת חיים" הרואה בהישארות בארגון פעולה נכונה מוסרית, מבלי קשר להעצמת הסטאטוס שלו בארגון או הסיפוק שהארגון מעניק לו לאורך השנים. המחויבות הנורמטיבית מתייחסת לזיקה שיש לעובד עם הארגון המבוססת על ערכי העבודה, תחושת הנאמנות וההתחייבות המוסרית, המוגדרים על ידי סביבתו התרבותית והאתית של העובד.[5]
היווצרות מחויבות ערכית
מחויבות ערכית מתפתחת על בסיס נורמות אותן העובד סופג בזמן חינוכו וממשפחתו, ממוסכמות חברתיות-תרבותיות ומחוויות אותן הוא חווה בעבודה. כל אלה מפתחים אצל העובד את ההבנה של מה מצופה ממנו בעבודה ומה מוערך. העובד מפתח נאמנות לארגון ותחושת מחויבות להשגת יעדי הארגון. כמו כן, מחויבות ערכית מתפתחת אצל העובד על בסיס חוזה פסיכולוגי בין העובד לארגון לגבי החובות שלהם אחד כלפי השני. בנוסף, מחויבות ערכית מתפתחת על בסיס השקעה מיוחדת שהארגון השקיע בעובד כגון הכשרה מיוחדת, מימון לימודים וכדומה.
לסיכום, למרות החפיפה הקיימת בין הממדים השונים של המחויבות, ברור כי טבעם שונה. מחויבות אפקטיבית מתייחסת להתקשרות הרגשית של עובד לחברה, למעורבותו בה והזדהותו איתה. עובד בעל מחויבות ארגונית חזקה ממשיך בעבודתו בארגון בגלל שהוא רוצה לעשות זאת. מחויבות מתמשכת מתייחסת למודעות של העובד לעלויות המקושרות עם עזיבת הארגון. עובדים שהקשר העיקרי שלהם לארגון מבוסס על מחויבות מתמשכת נשארים בחברה בגלל שהם צריכים לעשות זאת. לבסוף, מחויבות נורמטיבית משקפת את הרגשת החובה של הפרט להמשיך את עבודתו בארגון. עובד עם רמה גבוהה של מחויבות נורמטיבית יישאר עם הארגון כי הוא מרגיש מחויב.
נראה כי הגיוני לצפות כי עובד יכול לחוות את כל שלוש הצורות של מחויבות במגוון רמות חוזק. לדוגמה, למרות שרמה גבוהה של מחויבות מתמשכת יכול להיות שדי בה כדי לקשור את הפרט לארגון, אין זה אומר כי רמה נמוכה של מחויבות מתמשכת של הפרט בהכרח תגרום לעזיבה. למרות רמה נמוכה של צורך להישאר, עובד יכול להישאר בגלל תחושת חובה או רצון.
למרות שהסבירות לעזוב ארגון קטנה ככל שעוצמת כל אחד משלושת המרכיבים הללו גדל, טוענים כי ההשפעות של כל אחד מהמרכיבים על ההתנהגויות בעבודה יכולות להיות שונות לגמרי.[5]
הימצאות של עובדים באחד משלושת המצבים הבאים תגרום לירידה ברמת המחויבות הארגונית שלהם.
מחויבות ארגונית באה לידי ביטוי בתופעות שונות המאפיינות ארגונים. על ידי בדיקת רמת המחויבות של העובדים יהיה ניתן להעריך את היקף התופעות הללו בארגונים.
מחויבות ארגונית משמשת בעיקר כאינדיקציה של התנהגויות נסיגה שונות:
מחויבות קשורה באופן חיובי למאמץ בעבודה ולביצוע. עובדים בעלי מחויבות גבוהה עוסקים יותר בהתנהגות אזרחית ומבצעים את עבודתם מעבר להגדרות הפורמליות של התפקיד.[7].