מחמד עלי ג'מאלזאדה
 | |
| לידה |
13 בינואר 1892 אספהאן, איראן  |
|---|---|
| פטירה |
8 בנובמבר 1997 (בגיל 105) ז'נבה, שווייץ |
| מדינה |
איראן |
| מקום קבורה |
Petit-Saconnex Cemetery |
| השכלה |
|
| חתימה |
 |
  | |
מחמד עלי ג'מאלזאדה (בפרסית: محمد علی جمالزاده; 13 בינואר 1892 – 8 בנובמבר 1997) היה אחד הסופרים האיראנים החשובים של המאה העשרים.[1] ידוע כאבי ז'אנר הסיפור הקצר בפרסית. יצירותיו ביטאו את השקפת עולמו והביקורת החברתית-פוליטית שלו. ג'מאלזאדה ראה חשיבות בשמירה על השפה הפרסית ובכתיבתו השתמש בשפה פשוטה, מובנת ונגישה לכול.[2]
ג'מאלזאחדה היה מועמד שלוש פעמים לפרס נובל לספרות בשנים 1965, 1967 ו-1969.[3]
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]חייו באיראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]ג'מאלזאדה נולד ב-1892 באספהאן שבאיראן, הבכור מבין חמישה ילדים. אביו, סייד ג'מאל א-דין ואעז אספהאני, היה איש דת רדיקלי בולט של תנועת המהפכה החוקתית (1911-1905), ואמו, מרים ח'אנום, בתו של אחד האנשים המכובדים באספהאן. ג'מאלזאדה למד באספהאן בבתי ספר מסורתיים כולל בית ספר להכשרת אנשי דת. בשנת 1902 עבר עם משפחתו לטהראן, שם למד בבתי ספר מודרניים ובבית הספר הגבוה דאר אל-פנון. כבן בכור להוריו, הצטרף לאביו בפגישותיו ודרשותיו בעד החוקה והכיר רבים ממנהיגי התנועה החוקתית. ג'מאלזאדה נחשף לרעיונות של חופש, צדק ושלטון החוק, ולעיתונים וכותבים כמו עלי אכבר דהח'דא. לאחר עליית מחמד עלי שאה קאג'אר לשלטון, נרדפו תומכי המהפכה החוקתית ואביו של ג'מאלזאדה, שניסה לברוח לעיראק, נתפס והוצא להורג בשנת 1908. ג'מאלזאדה, שהיה בן 16, נשלח ללימודים בביירות.[4] מאז שעזב לביירות, ג'מאלזאדה כמעט ולא שב לאיראן.
חייו מחוץ לאיראן
[עריכת קוד מקור | עריכה]בביירות למד ג'מאלזאדה בבית ספר מיסיונרי צרפתי ושם החל לכתוב בעיתון בית הספר שירה ומאמרים. ב-1910, אחרי שהייה קצרה בקהיר, נסע לפריז ולאחר מכן ללוזאן שבשווייץ, שם למד משפטים. ב-1911, עבר לדיז'ון שבצרפת, שם סיים את לימודי המשפטים בשנת 1914.[4]
בשנת 1915 חזר ג'מאלזאדה לתקופה קצרה לאיראן ונלחם במלחמת העולם הראשונה נגד בעלות הברית. באותה שנה חזר לאירופה השתקע בברלין והצטרף לקבוצת איראנים לאומנים שהתנגדו להתערבות מדינות זרות באיראן ("ועידת האיראנים הלאומיים").[1]
בברלין התחיל לכתוב לכתב העת הפרסי ״כאוה״. בכתב עת זה פרסם את הסיפור הקצר המודרני הראשון שלו "פרסית היא סוכר", שהיה כתוב בשפה מובנת וברורה לכל אחד, ויחד עם חמישה סיפורים נוספים פורסמו באוסף "יכי בוד יכי נבוד" (הָיֹה הָיָה) בשנת 1921, שנה שבה נסגר כתב העת. בלית ברירה עם סגירתו של כתב העת הוא התחיל לעבוד בשגרירות איראן בברלין עד שנת 1931, בתחילה כמתרגם ולאחר מכן כמנהל לענייני סטודנטים. הוא המשיך לכתוב מאמרים אקדמיים ושיתף פעולה עם כתב עת של סטודנטים איראנים.[4]
ג'מאלזאדה הקדיש כמעט את כל המחצית השנייה של חייו לפעילויות אקדמיות, תרבותיות ועיתונאיות.[5] בין השנים 1931–1956 עבד בארגון העבודה הבינלאומי בז'נבה ולימד פרסית באוניברסיטת ז'נבה.[1]
בשנת 1914 נישא לג'וזפין, שווייצרית שלמדה איתו בדיז'ון, ולאחר פטירתה נישא בשנית בשנת 1931 למרגרט אגרט הגרמנייה.[4]
ג'מאלזאדה המשיך לכתוב עד סוף שנות ה-70 של המאה העשרים. ב-20 השנים האחרונות לחייו תרם את כתביו לספריית אוניברסיטת טהראן ולארכיונים, כמו כן הוא תרם חלק מהתמלוגים על ספריו למלגות, מוסדות חינוך וצדקה בעיר הולדתו, אספהאן. ג'מאלזאדה התגורר בז'נבה שבשוויץ, עד יום מותו, ב-8 בנובמבר 1997, בגיל 105.[4]
יצירותיו כביטוי להשקפת עולמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]הנושאים ביצירותיו של ג'מאלזאדה ביטאו את השקפות עולמו לגבי החברה האיראנית וברבות מיצירותיו ביקר באופן סאטירי פגמים חברתיים ופוליטיים באיראן. בנוסף, הביע דעתו על כך, כי הוא רואה ערך חשוב ביצירות ספרות שתהיינה נגישות לכולם ובהגנה על הזהות הפרסית באמצעות שמירה על השפה הפרסית.[2]
נושאים נוספים שעלו ביצירותיו הם ביקורת על עריצות, שחיתות וקנאות דתית, תמיכתו בחינוך והשכלה מודרניים והחשיבות שראה בשילוב העולם המערבי המודרני, בו חי תקופה ארוכה, לתרבות הפרסית – לא בדרך של חיקוי המערב, אלא על ידי התאמה למסורת ולתנאים של איראן.[4]
דוגמאות ליצירות בהן באים לידי ביטוי נושאים אלה:
באוסף הסיפורים הראשון שלו "היה היה", מבקר ג'מאלזאדה את החברה האיראנית. ההקדמה לאוסף מבטאת את השקפת עולמו לגבי חשיבות הספרות והכתיבה בשפה מדוברת ופשוטה, שתאפשר לכל אדם להעריך ספרות ולהנות ממנה. הוא קושר את המצב הפוליטי באיראן למצב של הספרות בה ויוצא נגד המשטרים הפוליטיים העריצים במדינה האיראנית והחינוך והתרבות שבה, אשר גרמו לכך שהספרות תהיה מכוונת רק לחלק קטן מהאוכלוסייה, ולא אפשרו לה להתפתח באופן כזה שההמונים יוכלו לצרוך אותה. העריצות הפוליטית מביאה לכך שאין "דמוקרטיה ספרותית".[6]
הסיפור "פרסית היא (מתוקה כמו) סוכר" מדגים את אהבתו של ג'מאלזאדה לשפה הפרסית. הוא משתמש ומשלב בסיפור פתגמים רבים בהתאם למעמדן החברתי של הדמויות. על פי תפיסתו, יש להתאמץ לשמור על השפה הפרסית כולל הפתגמים והביטויים שבה, הואיל ואם לא יישמרו תהפוך השפה לשפה דלה, והספרות היא הדרך הטובה ביותר לעשות זאת.[7] בסיפור הוא מבקר את אנשי הדת והמתמערבים כאנשים מנותקים. הוא עושה זאת דרך צורת הדיבור שלהם. אנשי הדת מדברים בפרסית מלאה במילים בערבית, והמתמערבים מערבבים ומכניסים לשפת הדיבור שלהם מילים צרפתיות שהאיראני הפשוט לא יכול להבין. בסיפור אף באה לידי ביטוי תפיסתו של ג'מאלזאדה שאין לוותר על התרבות הפרסית, אף על פי שיש לשלב את העולם המערבי עם התרבות הפרסית. יש לשמר את המסורת האיראנית ולא לוותר עליה לטובת זהות מודרנית.[8]
הביקורת על אנשי דת ומוסדות דת שבאה לידי ביטוי בעבודתו של ג'מאלזאדה לא חלה כתוצאה משנאת הממסד הדתי - שהוא התחנך בו בנוסף לחינוך מודרני. ג'מאלזאדה הכיר בכך שחלק מהתומכים במהפכה החוקתית היו אנשי דת ליברלים, בדומה לאביו. הביקורת שלו הייתה כלפי השמרנות והשחיתות בקרב אנשי הדת.[4]
הביקורת על ג'מאלזאדה ועל יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]למרות תרומתו הרבה של ג'מאלזאדה לספרות הפרסית, הופנתה כלפיו ביקורת שנגעה הן לסגנון ולאופי כתיבתו והן לגבי הנושאים בהם עסק. עבודותיו עוררו ביקורת מפאת הסגנון החדשני שלהן והשימוש בפרסית מדוברת, וכן בשל הביקורת החריפה שלו על החברה האיראנית שעוררה את כעסם של איראנים שמרנים.[1] חלק מהמבקרים של ג'מאלזאדה טענו שהוא הגזים בביקורת החברתית-פוליטית שלו. למשל, לא אפשר לדמויות הטובות בסיפוריו להנות מהצלחה וחופש והן תמיד דוכאו.[2]
ביקורת נוספת נגעה לכך שתרומתו המשמעותית הייתה בכתיבת "יכי בוד יכי נבוד" ולאחר מכן הכתיבה שלו לא התפתחה והוא לא חידש, אלא חזר על עצמו מבחינת נושאים וסגנון. בנוסף, לטענת אחמד כרימי-חכאכ, אדם שנמצא למעלה ממחצית המאה רחוק מארצו ומולדתו, לא יכול לכתוב לקוראיו על חשיבות השמירה על מסורת ומנהגים לאומיים.[9] ג'מאלזאדה כתב על מציאות חברתית ופוליטית באיראן, כאשר היה מנותק ממנה ומהמציאות שבה ולכן לטענת מבקריו אינו יכול להבין את החוויות של האיראנים. בנוסף, הוא הואשם בשיתוף פעולה עם סופרים שתמכו בשלטון הפהלוי.[4]
רשימה חלקית של יצירותיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]סיפורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1921 - היה היה (یکی بود یکی نبود) אוסף שכלל כלל שישה סיפורים
- פרסית היא (מתוקה כמו) סוכר (فارسی شکر است)
- עם חברים כאלה (دوستی خاله خرسه)
- התלונה של מולא קורבאן-עלי (درد دل ملا قربانعلی)
- הלך זרזיר אצל עורב (بیله دیگ بیله چغندر)
- הפוליטיקאי (رجل سیاسی)
- וילאן אלדולה (ویلان الدوله)
- 1942 - בית המשוגעים (دارالمجانین)
- 1942 - סיפורו של דוד חוסיין עלי (عمو حسینعلی)
- 1946 - הממונה על הדיוואן (قلتشن دیوان)
- 1947 - מישור תחיית המתים (صحرای محشر)
- 1948 - מחלוקת הניקוז (راه آب نامه)
- 1956 - גזור מאותו בד (سر و ته یه کرباس)
- 1956 - מר ומתוק (تلخ و شیرین)
- 1959 - ישן וחדש (کهنه و نو)
- 1960 - חופש וכבוד האדם (آزادی و حیثیت انسانی)
- 1961 - בארץ רחוקה רחוקה (غیر از خدا هیچ کس نبود)
- 1962 - אדמה ואדם (خاک و آدم)
- 1963 - אדמה, בעל אדמה, איכר (زمین ارباب دهقان)
- 1964 - מכאן ומשם (آسمان و ریسمان)
- 1974 - סיפורים קצרים לילדים מזוקנים (قصه های کوتاه برای بچه های ریش دار)
- 1978 - סוף הסיפור (قصهٔ ما به سر رسید)
בנוסף ליצירות הרבות שכתב, תרגם ג'מאלזאדה לפרסית יצירות משפות אחרות כמו מאנגלית, גרמנית וצרפתית.[1]
חלק מתרגומיו
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1955 – "תולדות האנושות" (הנדריק וילם ואן לון). בפרסית - استان بشر
- 1956 – "דון קרלוס" (פרידריך שילר). בפרסית - دون کارلوس
- 1957 – "הקמצן" (מולייר). בפרסית – خسیس
- 1961 – "אויב העם" (הנריק איבסן). בפרסית - دشمن ملت
- 1961 – "בית הקפה בסוראט" (ברנרדין דה סן פייר). בפרסית - قهوه خانه سورات یا جنگ هفتاد و دو ملت
- 1955 – מהדורה שנייה
- 1969 – "וילהלם טל" (פרידריך שילר). בפרסית - ویلهلم تل
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Mohammad Ali Jazayery. Modern Persian Prose Literaatur, Journal of the American Oriental Societ,Vol. 90, No. 2 (Apr. - Jun., 1970), pp. 257-265 (9 pages), Published By: American Oriental Society
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 Muhammad ʿAli Jamalzadah | Iranian Novelist, Poet & Playwright | Britannica, www.britannica.com, 2024-03-15 (באנגלית)
- ^ 1 2 3 Ali Mohammad Fallahi and Seyyed Morteza Taheri, Jamalzadeh and His Sweet Persian in Dickensian Style, Annals of Language and Learning: Proceedings of the 2009 International Online Language Conference (IOLC 2009), Universal-Publishers, 2010, עמ' 98
- ^ Mohammad-Ali Jamalzadeh Esfahani, The Nobel Prize
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Jamalzadeh, Mohammad-Ali, Encyclopaedia Iranica, 2008
- ^ Jirí Becka, A Contribution to a Better Understanding of M.'A. Jamalzade, Archív Orientální Vol. 68 no.1, 2000, עמ' 11
- ^ Yaakov Mashiah, Once Upon a Time: A Study of Yekī Būd, Yekī Nabūd, the First Collection of Short Stories by Sayyid Muḥammad ʿAlī Jamāl-Zādeh, Acta Orientalia 33, 1971, עמ' 111-112
- ^ Zohre Mallaki, Raziye Rostami, Fatemeh Noffeli, Proverbs: As the Manifestation of the Folksy Literature and Their Harmony with the Characters of Jamalzade's Stories, Review of European Studies 9, 2017, עמ' 1
- ^ Nasrin Rahimieh, Persian Incursions: The Transnational Dynamics of Persian Literature, 2011, עמ' 303
- ^ Ahmad Karimi-Hakkak, Review of Isfahan Is Half the World: Memories of a Persian Boyhood, Iranian Studies 18, 1985, עמ' 423–424
ערך זה הוא יתום, כלומר אין ערכים בוויקיפדיה שמקשרים אליו. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולקשר אליו מכמה מהערכים שמכילים את המונח "מחמד עלי ג'מאלזאדה".