מינות (יהדות)

ביהדות, "מינות" (מהמילה "מין" במובן "סוג") הוא כינוי שניתן בספרות הרבנית למתנגדים לעקרונותיה. בתחילה שימש לכל הקבוצות היהודיות שהתנגדו לחז"ל במאות הראשונות לספירה, כולל הנצרות הקדומה וכיתות יהודיות-גנוסטיות שקיומן משוער, ובתקופה מאוחרת יותר - לתנועת השבתאות. לעיתים שימש המושג גם להתייחסות לאפיקורסים (אתאיסטים), בתחילת השימוש במושג הכוונה הייתה ליהודי שסטה ולא לנכרים. רק בשלב מאוחר מאוד של ההגות היהודית הפך הביטוי לכינוי גם עבור נוצרים שלא היו ממוצא יהודי.

הצנזורה הנוצרית התוודעה לטרמינולוגיה תלמודית זו בעזרת מומרים יהודים כניקולס דונין, והכריחה את המדפיסים של התלמוד בדפוס וילנא להחליף את המילה "מינים" במונח שאינו כולל את הנוצרים: "עובדי כוכבים ומזלות", או בראשי התיבות "עכו"ם". כך הודפסה מהדורת ש"ס וילנא הנפוצה. החלפת הביטויים הייתה לפעמים ללא כל הבנה, כך שבמקום שכתוב "מין קטניות" (במובן של סוג) בוצעה החלפה ל"עכו"ם קטניות" או יצרה בלבול בין מקרים בהם התלמוד מתכוון דווקא לעובדי עבודה זרה ולא למינים, לבין מקרים בהם הכוונה למינים. במספר מהדורות דפוס חדשות שוחזר הנוסח המקורי.

זהותם של המינים

המושג "מינים" (במובן זה) נמצא מספר פעמים במשנה, ופעמים רבות בתלמוד ובמדרשים. הפרשנות היהודית פירשה בדרך כלל את המושג, כאשר הופיע אחרי המאה ה-3 לספירה, כמתייחס לנוצרים. כך למשל מפרש רש"י (בדפוסים הבלתי מצונזרים) את דברי התלמוד הבבלי (ברכות י"ב ע"א) "מפני תרעומת המינים", שהכוונה לתלמידי ישו.

גם חוקרים פירשו בחלק מהמקרים שכוונת חז"ל לנוצרים^[1]. במקרים אחרים מפרשים החוקרים את הביטוי ביחס לצדוקים, כגון לגבי משנה ברכות פ"ט מ"ה, "משקלקלו המינים ואמרו אין עולם אלא אחד"^[2], משום שהצדוקים כפרו בעולם הבא. אולם ככל הנראה חז"ל קראו כך גם לכתות אחרות. במסכת סנהדרין פ"ד מ"ה הביטוי יכול להתייחס למעין גנוסטים שנטו לדואליזם: "אדם יחידי נברא; ומפני מה? שלא יהו מינים אומרין: הרבה רשויות בשמים". ריבוי הכתות בסוף תקופת בית שני הביא את רבי יוחנן לומר כי "לא גלו ישראל, עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים"^[3], כלומר השימוש במושג "מין" כאן הוא במובן של כת יהודית שכפרה. חוקרים שאינם יהודים שוללים לעיתים את הזיהוי בין נוצרים למינים^[4]

הרמב"ם^[5] וכן האור זרוע^[6], סוברים שכל האומר שיש לעולם יותר ממנהיג אחד, אין לעולם מנהיג, אין הקב"ה ראשון לכל או שיש לו גוף - הוא מין. הראב"ד, חולק על הרמב"ם בכך וטוען שאין אלו בהכרח מינים, ייתכן שרק טעו בפירוש הפסוקים השונים המדברים על האל בצורה מגשימה (כגון הביטוים הנפוצים במקרא: "יד ה'", "עיני ה'" וכיוצא בזה) וטעו לחשוב שיש לו גוף. הראב"ד אינו חולק בדבר היותם שאלו האומרים שיש שתי רשויות הם מינים, אף על פי שכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"^[7] וגם בכך היו יכולים לטעות.

הרב אברהם יצחק קוק מסביר באיגרת משנת תרס"ח שכיום אין מינות חמורה כמו בזמן התנאים והאמוראים^[8].

הצורך להתרחק מן המינים

חז"ל^[9] דרשו את הפסוק במשלי^[10] "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה, כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה", המדבר בפשוטו על זונה, לגבי המינים, כלומר שאסור ליהנות מכל דבר שהוא במינות. יש באיסור זה דמיון לאיסור הנאה מעבודה זרה. מסופר^[11] על רבי אליעזר, שנתפס "על דברי מינות" (כלומר בידי מינים). למרות שניצל, הצטער על כך שנתפס וסירב להתנחם על ידי חבריו. בסופו של דבר התברר שהדבר קרה משום שרבי אליעזר נהנה ממה ששמע ממין אחד, בשמו של "יהושע בן פנטירי", שיש הרואים בו את ישו^[12].

מחלוקות בין חז"ל למינים

על פי התלמוד היו מחלוקות עם המינים לא רק בדואליזם האמוני של שתי רשויות, אלא גם בנושאים של השגחה, קיום מצוות ותחיית המתים^[13]. כמו כן, היו מקרים רבים של מחלוקות בדינים מסוימים, כשברובם עומד החשש שמא האדם הוא מין הכופר בתורה שבעל פה או עובד עבודה זרה (אדם שזכה גם הוא לשם: מין. ולשון רש"י (שבת, עה, ע"א): "מין, האדוק בעבודת אלילים". להלן רשימה חלקית ולא ממצה של מקרים כאלה (הרשימה מתייחסת למין, כשם שניתן לתופעה, ללא הפרדה בין עובדי עבודה זרה, צדוקים, או כתות יהודיות):

• תפילת שמונה עשרה - המינים היו מדלגים על ברכות: "ברכת המינים" כי דיברה עליהם ובה בקשה לאיבודם - נראה שכאן הכוונה לכל המינים ללא הפרדה. כמו כן, היו שכפרו בתחיית המתים ולכן דילגו על ברכת "מחיה המתים".
• אמונת ייחוד ה' - המינים היו מאמינים בחלקם שיש שתי רשויות בשמים, מלבד ה'. כמו כן, המינים היו מאמינים שיש מי שקדם לו בבריאת העולם או כל מיני סוגים אחרים של כפירה ביסוד מן היסודות הקשורים לייחוד ה' או עיקרים אחרים - נצרות וכופרים אחרים.
• היו גישות במינות שביטלו את כל תרי"ג מצוות, בכך טמון למעשה המפתח לרבים נוספים - נוצרים ודומיהם.
• הגדה של פסח - מי שלא היה אומר בנוסח ההגדה "עבדים היינו" ו"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", הוא מין וכופר, שכן הוא כופר בתורה שכתוב: "עבדים היינו" וזה מסרב להכיר בכך, ויש לנדותו (סדר רב עמרם גאון השלם, עמ' 206).
• מקום הנחת תפילין - הכתוב אומר: "והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים, ו) וממנו משמע בפשטות שמקום הנחת תפילין הוא על המצח ממש ואילו חכמים פירשו שמקום הנחת תפילין הוא מעל המצח (מגילה כד, ע"ב ורש"י על אתר). חכמים עצמם התייחסו לזה במקום אחר ושם כתבו שמי שחולק במקומות אלו על דברי חכמים הוא זקן ממרא ורק מי שאינו מודה בקיום התפילין הוא מין, לכן כתב הר"ן (מגילה, כד, ע"ב) שאינו מין ממש כי מכל מקום הוא מניחה על הקיבורת אך הוא קרוב להיות מין, הכופר בדברי חכמים.

בכל המקרים הללו היו נוקטים חכמים צעדים חריפים כנגד מי שאפילו נחשד כמין, כולל נידוי וחרם.

צעדים שננקטו כנגד המינים וסייגים שמשום מראית העין

• ספר תורה - ספר תורה שכתבו מין, יש בו חומרא יתרה מגוי - שדינו שיישרף ולא רק ייגנז (כדין ספר תורה שכתבו גוי). יש שכתבו שתפילין ייגנזו, שכן הם שונים מספר תורה בכך שנכתבו לשם ישראל, אך גם בזה יש שיטות רבות^[14].
• גרות - גר תושב שקיבל על עצמו למול טבל וכעבור 12 חודשים לא מל עדיין, הרי הוא כמין שבאומות (משנה תורה, הלכות מלכים, ח, י), כיוון שמוחזק ככופר ממש, שכן נראה שהכיר בתורה ולאחר מכן שב בו^[15].
• שחיטה - אין שוחטים לתוך גומה, שלא יחקה את המינים, שדרכם לאסוף הדם ולאכול לשם עבודה זרה, משום כך הותר לאסוף הדם לגומה שיש בה עפר, בה אין חשש שיאספו הדם ויעשו עמו משהו לשם עבודת כוכבים.^[16]

ברכת המינים

ערך מורחב – ברכת המינים

בתלמוד (ברכות, כח, ע"ב) מסופר כי לתפילת שמונה עשרה נוספה מאוחר יותר ברכה נוספת (התשע עשרה) שמתייחסת לנוצרים. ברכת המינים היא הברכה השתים עשרה בסדר תפילת שמונה עשרה הנהוג היום. היא נקבעה לאחר ברכת "השיבה שופטינו" מאחר שכיוון שנעשה דין ברשעים, כלים גם המינים (בזאת מתבטאת תפיסה ששורש כל הכפירה ה"אינטלקטואלית" שיש, מונח בכפירה המוסרית, אורות הקודש לראי"ה קוק).

הרקע לתיקון ברכת המינים

בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין בישראל, והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפיקורוסין.

— משנה תורה להרמב"ם, ספר אהבה, הלכות תפילה, פרק א.

כפי האמור, בתקופתו של רבן גמליאל, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, היו בקרב עם ישראל כתות שונות (פרושים, צדוקים, איסיים, תלמידי ישו ועוד). כשחלקן כופרים באחדים מעיקרי האמונה. רבן גמליאל וחכמי יבנה נתנו דעתם על הדבר, ולשם כך תיקנו ברכה נוספת על תפילת שמונה עשרה, היא "ברכת המינים", שבה נאמר: "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה" המונח "מינות" כולל במשמעותו סטיה מהזרם המרכזי ביהדות, לחימה כנגד שמירת המצוות. יש מי שמייחס את היוזמה לתיקון ברכת המינים לרבן גמליאל דיבנה, אך אחרים טוענים שתוקנה ביוזמת סבו, רבן גמליאל הזקן (ראו בערך שמואל הקטן#תקופתו). שליח ציבור שדילג על הברכה הזו, נחשד מיד שהוא מין.

תיקונה של הברכה

"שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה" (מגילה יז, ב).

רבן גמליאל הזקן רצה לסלק את המינים מבתי הכנסת ומהקהילה הפרושית, ולכן ביקש לתקן את ברכת המינים. נענה לבקשה שמואל הקטן ותיקן את הברכה. הברכה פעלה כך שהמינים שירדו לפני התיבה יימנעו מלומר את ברכת המינים, וכך ייחשפו ויתבקשו לחזור בתשובה או יגורשו.

מינות בימי הביניים

• שבתאות | פרנקיזם

ראו גם

• גנוסיס
• אפיקורוס (יהדות)
• כופר (אמונה דתית)

לקריאה נוספת

• מסכת עבודה זרה, דף יז, ע"א.
• רמב"ם, הלכות עבודה זרה והלכות תשובה (גרסאות לא מצונזרות).
• שיחות הרב צבי יהודה, חוברת "למינים אל תהי תקווה".
• "יהדות ונצרות", הרב שלמה אבינר.
• אנציקלופדיה תלמודית, ערכים: "אמונת ה'", "אפיקורוס", "ברכת המינים", "חכמות חיצוניות", "חשד, מראית העין" ,"חוקות הגויים", "אפיקורוס" ועוד.

• Yaakov Y. Teppler, Birkat haMinim: Jews and Christians in Conflict in the Ancient World, (Mohr-Siebeck, Tubingen 2007).

קישורים חיצוניים

• חן מלול, ארבעה כופרים חשובים בתולדות עמנו, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, ספטמבר 2020

הערות שוליים

1. כגון ביחס לתוספתא שבת פי"ג ה"ה, וכן ב"ב כה ע"א. ראו א"א אורבך, חז"ל – אמונות ודעות, עמ' 49–50, 349
2. ראו אורבך, שם, עמ' 109
3. ירושלמי, סנהדרין י, כט
4. Horsley, Richard A., Archaeology, History and Society in Galilee, Valley Forge, Pennsylvania: Trinity Press International, 1996. .
5. הלכות תשובה, ג, ז ופירוש המשנה לרמב"ם, סנהדרין, יא, ה
6. הלכות קריאת שמע, סימן ז
7. בראשית א כ"ו
8. פרשני:אגרות הראיה: אגרת קיג – ויקישיבה, באתר www.yeshiva.org.il
9. אבות דרבי נתן ב ובבלי עבודה זרה, ט"ז עמוד ב'
10. פרק ה', פסוק ח'
11. תוספתא, חולין, מהדורת צוקרמאנדל, פ"ב הכ"ד
12. ראו אורבך, שם, עמ' 97-96
13. עיינו טור, או"ח, סי' קכו בשם הירושלמי
14. (רמב"ם, תפילין, א, יג, וכן היא דעת הגר"א, דוד הלוי סגל בשו"ע, או"ח, סי' לט) שדינן גם כן בשריפה
15. וכן נראה בכמה מקומות, שמין הוא מי שיודע התורה וכופר בה, עי' למשל בתוספתא, סנהדרין, יג, ה
16. תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"א.