מלחמת האזרחים האוגנדית
 | ||||||||||
| תאריכים | סתיו 1980 – 25 בינואר 1986 | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | אוגנדה | |||||||||
| תוצאה | ניצחון צבא ההתנגדות העממי | |||||||||
| ||||||||||
  | ||||||||||
מלחמת האזרחים האוגנדית, אשר נודעה גם בשמות מלחמת הסבך האוגנדית ומלחמת לוּוֵרוֹ, הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה באוגנדה בין צבא השחרור הלאומי של אוגנדה לבין מספר קבוצות מורדים, הגדולה שבהן היא צבא ההתנגדות הלאומי, בשנים 1980–1986. המלחמה הסתיימה בניצחון צבא ההתנגדות הלאומי ובכינונה של ממשלה חדשה בראשותו של יוורי מוסווני כנשיא אוגנדה.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1971 הודח נשיא אוגנדה, מילטון אובוטה, בהפיכה צבאית בהובלתו של אידי אמין. תחת משטרו של אובוטה, שהיה נשיא המדינה מקבלת עצמאותה ב-1962 מהממלכה המאוחדת, חלה הידרדרות בתנאי החיים במדינה, השחיתות פשתה ונרדפו מיעוטים אתניים. מהלכיו של אובוטה להצר את צעדי מתנגדיו, עד כדי תכנון טיהורים פוליטיים, הביאו את אמין לפעול ולתפוס את השלטון בעת שאובוטה שהה מחוץ למדינה. למרות האהדה שרכש בתחילת דרכו, עד מהרה אמין הפך לשליט עריץ, והוא ביסס במדינה דיקטטורה צבאית.
ההתנגדות הגוברת למשטרו, הפחד מחזרתו של אובוטה וחיכוכים שהתגלעו בינו לבין נשיא טנזניה, ג'וליוס נייררה, הובילו את אמין לפתוח במלחמת אוגנדה-טנזניה ולספח חלק מחבל קגרה. אלא שכוחותיו של אמין, בתמיכת שליט לוב, מועמר קדאפי, נוצחו בקרב על ידי צבא טנזניה וצבא השחרור הלאומי של אוגנדה. צבא השחרור הלאומי היה הזרוע הצבאית של חזית השחרור הלאומית של אוגנדה, קואליציה פוליטית שנוצרה על ידי גולים אוגנדים שהתנגדו לשלטונו של אמין, בהנהגתו של מילטון אובוטה. אמין הודח במהלך קרב נפילתה של קמפלה וברח מן המדינה. בשלטון הוצבו אנשי חזית השחרור הלאומית, ובראשם אובוטה, אשר שלטו זמנית במדינה מאפריל 1979 עד דצמבר 1980. תומכיו של אמין, שברחו לזאיר ולסודאן, התארגנו מחדש בזמן זה למלחמה להשבת השליטה באוגנדה.
מהלך המלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הלחימה פרצה כשצבא אוגנדה, שם כולל לכ-7,000 מתומכיו של אידי אמין, תקפו את כוחות ממשלת אוגנדה וחזית השחרור הלאומית של אוגנדה בסתיו 1980. עם נשק מועט פשט צבא אוגנדה על חבל מערב הנילוס בצפון-מערב המדינה בבואם מסודאן באוקטובר 1980. במהלך זה כבש מספר עיירות והסב אבדות רבות לחילות המשמר המקומיים של צבא השחרור הלאומי. מאחר שידעו כי לא יוכלו להחזיק בשטח שכבשו אל מול מתקפת-נגד מלאה של צבא השחרור הלאומי, נסוגו תומכי אמין לסודאן לאחר מספר ימים.
את מתקפתו הבאה ביצע צבא אוגנדה סמוך לבחירות הכלליות בדצמבר 1980. במתקפה זו שמר על השטחים שכבשו בחבל מערב הנילוס ואט אט הרחיב את אחיזתו. אלא שבשלב זה חלו בקיעים בתנועת המרד, כשחלק מכוחות צבא אוגנדה נשארו נאמנים לאידי אמין, בעוד אחרים, אשר רצו להרחיק עצמם ממנו, התפצלו והקימו את חזית ההצלה הלאומית של אוגנדה, בהנהגתו של מוזס עלי.
במקביל להתרחבות תנועת המרד ולפיצולה בחבל מערב הנילוס, גם בממשלת חזית השחרור הלאומית התגלעו מחלוקות. מפלגתו של מילטון אובוטה אמנם ניצחה באופן רשמי בבחירות בדצמבר 1980, דבר אשר העמיד אותו שוב בראש המדינה, אך מתמודדים אחרים הטילו דופי בתוצאות הבחירות. יוורי מוסווני, מנהיג התנועה הפטריוטית של אוגנדה ומפקד לשעבר בצבא השחרור הלאומי במלחמת אוגנדה-טנזניה, טען כי הבחירות זויפו והכריז על מרד חמוש נגד ממשלו של אובוטה. מוסווני ותומכיו נאספו בדרום-מערב המדינה והקימו את צבא ההתנגדות העממי, שלימים אוחד עם קבוצתו של הנשיא לשעבר יוסוף לול, לוחמי החופש של אוגנדה, ליצירת צבא ההתנגדות הלאומי כזרוע הצבאית של תנועת ההתנגדות הלאומית. גולים רואנדים רבים באוגנדה, לרבות פול קגאמה, חברו לצבא ההתנגדות הלאומי של מוסווני נגד אובוטה. קגאמה הוכשר בטנזניה כמרגל ומאוחר יותר הפך לראש המודיעין המסכל של מוסווני.
ב-6 בפברואר 1981 החלו עימותים בדרום עם התקפה של צבא ההתנגדות הלאומי על מוסדות צבאיים במחוז מובנדה. מוסווני, שהכיר לוחמת גרילה מלחימתו לצד חזית השחרור המוזמביקית במוזמביק וכן כחלק מחזית ההצלה הלאומית במאבק במשטרו של אידי אמין, המשיך לפעול באזורים כפריים שהתנגדו לממשל אובוטה, בעיקר במרכז בוגנדה ובמערבה ובחבלים המערביים אנקולה ובוניורו. רוב הקרבות כללו יחידות ניידות קטנות מסדר גודל של פלוגה תחת פיקודם של פרד רואיגיימה ואחיו של מוסווני, סלים סאלח.
עם התגברות עוצמת המרד בדרום, החלו חזית ההתנגדות הלאומית וצבא אוגנדה לשעבר (תומכי אידי אמין) להילחם זה בזה במערב הנילוס. ידה של חזית ההתנגדות הלאומית הייתה על העליונה, אולם מאבק זה בין המורדים הביא להיחלשות תנועת המרד במערב הנילוס. כך הובסה ברובה חזית ההתנגדות הלאומית במתקפה של כוחות נאמנים לשלטון בדצמבר 1982. במהלך מתקפה זו של חזית השחרור הלאומית בוצעו מעשי טבח המוניים ונהרסו במידה ניכרת תשתיות המורדים. כ-260 אלף אנשים ברחו מהאזור לזאיר ולסודאן.
בשנת 1983 יצא ממשל אובוטה במבצע בוננזה, מבצע צבאי נרחב של כוחות צבא השחרור הלאומי, אשר הביא למותם של עשרות אלפי אנשים והפך רבים מהאוכלוסייה לפליטים. האשמה על מעשי הטבח הוטלה על האנשים בצפון אוגנדה בתואנה שתמכו בפעולות צבא ההתנגדות הלאומי, דבר אשר הגביר את המתחים בין חבלי המדינה.
ביולי 1985 הדיחו מפקדי צבא השחרור הלאומי, הגנרל טיטו אוקלו והלוטננט גנרל בזיליו אולרה-אוקלו, את מילטון אובוטה מהנשיאות בהפיכה משלהם. אובוטה ברח לקניה ואחר כך לזמביה. אוקלו כיהן כנשיא במשך שישה חודשים.
ב-22 בינואר 1986 החלו חיילים של הממשלה לנטוש את עמדותיהם בהמוניהם, עת המורדים הלכו והתקדמו בכיבושם מדרום ומדרום-מערב. ב-25 בינואר 1986 ניצח צבא ההתנגדות הלאומי את כוחות הממשלה, וב-29 בינואר הושבע יוורי מוסווני לנשיא. צבא ההתנגדות הלאומי הפך לצבאה הסדיר של אוגנדה, לימים צבא ההגנה העממי של אוגנדה.
תוצאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מעריכים כי 100–500 אלף אנשים, חיילים ואזרחים, איבדו את חייהם באוגנדה במהלך מלחמת האזרחים. מילטון אובוטה מעולם לא שב לאוגנדה לאחר הדחתו השנייה. הוא נפטר בדרום אפריקה באוקטובר 2005. טיטו אוקלו נשאר בגלות בקניה עד 1993, אז הוענקה לו חנינה, והוא שב לאוגנדה עד למותו בקמפלה ב-1996.
הפרות זכויות אדם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אף ששורותיו של צבא השחרור הלאומי כללו בני אצ'ולי ולנגו רבים, שהיו בעצמם קורבנות של טיהוריו של אידי אמין בצפון אוגנדה, ביצע צבא השחרור הלאומי פשעים רבים נגד אזרחים כנקמה על מעשי אמין. פשעים אלה כללו גירוש של 750 אלף איש מאזור מחוז לוורו למחנות פליטים בשליטת הצבא. אזרחים מחוץ למחנות אלה נחשבו לתומכי גרילה והיו נתונים למעשי התעללות מתמשכים. הצלב האדום מעריך כי משטרו של אובוטה היה אחראי למותם של למעלה מ-300 אלף אזרחים ברחבי אוגנדה עד ליולי 1985. צבא ההתנגדות הלאומי ביצע גם הוא מעשי זוועה, שכללו מוקשים נגד אזרחים ושימוש צבאי בילדים ובנערים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]