מנאנדרוס רטור (יוונית: Μένανδρος Ῥήτωρ) מלאודיקי על הליקוס (אנ')[1] היה רטוריקן ומבאר יווני מסוף המאה ה-3 לספירה.
שתי מסות לא שלמות על נאומים טקסיים נשמרו תחת שמו של מנאנדרוס, אולם הסברה היא שהם אינם יכולים להיות מאת אותו מחבר. הפילולוג הגרמני קונראד בורסיאן (אנ') משייך את הראשונה למנאנדרוס, שאותו מיקם במאה ה-4 לספירה, ואת השנייה לרטוריקן אנונימי מאלכסנדריה טוראס (אנ'), שייתכן שחי בזמנו של הקיסר דיוקלטיאנוס. אחרים, מכותרת כתב היד של פאריס, משייכים את הראשונה לרטוריקן היווני גנתליוס (אנ') מפטרה (המחצית השנייה של המאה ה-3).
בהתאם למסורת הכללית העתיקה, ששתי המסות היו פרי עטו של מנאנדרוס, ייתכן שהמחבר של השנייה לא היה זהה למנאנדרוס הנזכר בסודא,[1] מאחר שהשם מופיע לעיתים תכופות בספרות היוונית המאוחרת. המסה הראשונה, ששמה "חלוקת סגנונות הנאום הטקסי" (Division of Epideictic Styles, Διαίρεσις τῶν Ἐπιδεικτικῶν), עוסקת בסוגים השונים של נאומים טקסיים. במסה השנייה, "על נאומים טקסיים" (On Epideictic Speeches, Περὶ Ἐπιδεικτικῶν), יש שמות מיוחדים לכל פרק.
מנאנדרוס מאפיין בחיבורו (Epidictica) את החגים ההמוניים, ומביא כדוגמה את החגים היהודיים: "פאר החג מתעצם כאשר אלה המכריזים על ההתכנסות הם עצמם שמם הולך לפניהם, כמו גם כאשר אלה המתכנסים הם או עצומים במספר או בעלי מוניטין. דוגמה לסוג האחרון הם אלה ההולכים לאולימפיה, לאספה הידועה יותר שם; בזמן שאת המוני העם הגדולים ביותר ניתן למצוא בחג העברים החיים בסוריה פלשתינה, כאשר הם מתאספים במספרים גדולים מאד מרוב הארצות". תיאור זה משקף בוודאי מצב שכבר לא היה קיים בזמנו של מנאנדרוס - כאשר בית המקדש השני עמד על תלו בשיא הדרו בתקופת בית שני, והמוני עולי רגל מכל ארצות התפוצה היהודית היו באים לירושלים לחגוג את שלוש הרגלים.[2]