מנסיאס

מְנַַסֵיאַס[1] (Mnaseas, ביוונית: Μνασέας) איש פַּאטַרַה שבליקיה (באסיה הקטנה), היה סופר יווני שחי ופעל בסביבות שנת 200 לפנה"ס לערך.

אזכורו במקורות עתיקים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנסיאס נזכר בסודא,[2] הלקסיקון הביזנטי מהמאה ה-10, כתלמידו של ארטוסתנס, מנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה (או של אריסטרכוס מסאמוס).[3] הזכרת מנסיאס בראש רשימת התלמידים של ארטוסתנס, יחד עם עוד שני תלמידים בלבד, יכולה להעיד על היותו אחד התלמידים הבולטים ביותר, אם לא הבולט ביותר. נובע מכך שמנסיאס שהה תקופת זמן כלשהי באלכסנדריה והושפע עמוקות מהמלומדים הפעילים בספרייה ועל ידי ארטוסתנס בפרט.[4] מלבד אזכורו בערך על ארטוסתנס, מנסיאס נזכר במקומות נוספים בסודא.[5]

יוסף בן מתתיהו מזכיר סופר בשם "מנסיאס" שלוש פעמים בכתביו והגיוני להניח שבכולן התכוון לאותו סופר.[6] בספרו "קדמוניות היהודים", מונה יוספוס את מנסיאס כאחד הסופרים שהתייחסו בכתביהם לפרשת המבול[7] ובספרו "נגד אפיון", הוא כולל את שמו ברשימת סופרים שכתבו על היהודים[8] ובמקום אחר מביא את הסיפור הנוגע לפולחן החמור היהודי, שאפיון טען שמנסיאס הוא מקורו.[9]

הסופר המצרי-יווני אתנאיוס (סביבות 200 לספירה) מצטט את מנסיאס מספר פעמים בספרו "החכמים במשתה"[10] וגם האפולוגטיקן הנוצרי ארנוביוס (אנ') (סביב 300 לספירה) מצטט את מנסיאס, שטען כי המוזות הן בנותיהם של האלה טלוס והאל קאלוס (אנ') מהמיתולוגיה הרומית.[11]

חיבוריו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנסיאס כתב שני חיבורים:

  • "על הנבואות" (On Oracles) - אוסף נבואות שניתנו למבקשים בדלפי.[4] נראה כי החיבור הכיל קטלוג של תשובות אורקליות בליווי פרשנות.[12] שרדו ממנו עדויות מעטות בלבד.[13]
  • לקסיקון מיתולוגי-גאוגרפי - אוסף מעשיות מיתולוגיות, מסודרות בסדר גאוגרפי, שכלל מידע וסיפורי נפלאות (thaumasia) על מקומות יישוב. מחיבור זה הגיעו לידינו 44 עדויות ופרגמנט אחד.[14]

ספריו של מנסיאס אבדו ורק קטעים בודדים מכתביו שרדו, כאשר חלקם הוכנסו כהערות שוליים (סכוליה) או ציטוטים בחיבורים אחרים, לרוב ככל הנראה, בשל הפרשנות יוצאת הדופן שהם כוללים.

רוב הקטעים נאספו על ידי מוּלר (Müller) ב-FHG III.149-58 ומאוחר יותר פורסמו בהוצאה חדשה על ידי פּייטרוֹ קפּלטוֹ (Pietro Cappelletto). רובם עוסקים בנושאים מיתולוגיים, או בגנאלוגיות ופלאות מקומיות.

גישתו של מנסיאס לחומר היא לעיתים קרובות שכלתנית: הוא מזהה את המלך הנורא אכטוס (אנ') הנזכר באודיסיאה[15] כדמות היסטורית של טיראן סיציליאני, מסביר שהדקטילים האידאיים (הר אידה, Idaean Dactyls) (אנ') קיבלו את שמם מאביהם "דקטילוס" ואמם "אידה", וטוען שגנימדס נחטף בעצם על ידי טנטלוס ולא זאוס ונקבר במקדש האל לאחר שנהרג בתאונת ציד.[12]

הלקסיקון המיתולוגי-גאוגרפי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסדרה שהייתה ערוכה כנראה לפי ארצות וחלקי תבל, מנסיאס תיאר את פלאיה ואגדותיה של כל ארץ על פי שיטתו הרציונליסטית של אוהמרוס.[3]

ידועים לנו שמותיהם של 3 חלקים מהסדרה, אחד לכל יבשת הסמוכה לים התיכון: "על אסיה", שכלל לפחות 2 ספרים, "על אירופה", שכלל לפחות 8 ספרים, ו"על ליביה" (לוב = אפריקה), שכלל כנראה יותר מספר אחד.[4]

שני מקורות, אתנאיוס ופוטיוס, ובעקבותיהם גם הסודא, תיארו את החיבור כולו, בהקדמה לציטוט ממנו, בשם "פריפלוס" ("שיט מסביב", הקפת כדור הארץ באנייה) - שם שניתן בדרך כלל לספרי הדרכה לספנים - והתיאור התקבל על ידי המלומדים כשמו של החיבור. סטפאנוס מביזנטיון מציין את הספר השלישי מ"מדריכי המסע" (periēgēseis) של מנסיאס, אולם לא נראה כי זה היה שמו של החיבור, מאחר שלא מעט מהציטוטים ממנו נוגעים למקומות התיישבות השוכנים הרחק מהחוף (וכך גם הסיפור על אפולו והחמור, המתרחש בין ארץ אדום לירושלים).[16]

על פי הפרגמנט היחיד ששרד מהחיבור (אתנאיוס ח, 346ד), נראה כי מנסיאס כתב את החיבור בפרוזה ולא בשירה כמו חיבורים דומים שנכתבו במאה ה-3 לפנה"ס. נראה כי החיבור על כל חלקיו היה לקסיקון שכלל ערכים על כל אחד ממקומות היישוב ומטרתו הייתה להציג לקורא את הפולקלור המיתולוגי והחצי-מיתולוגי בצורה נגישה על פי מיקום גאוגרפי.[17] החומר לא היה אמור להיות ידוע לקורא הממוצע, אך היה מהסוג שיעורר הקשרים אסוציאטיביים לספרות היוונית ולמסורת המיתולוגית. בהתאם לכך, מקומות היישוב שנבחרו היו בעיקר קטנים או כמעט בלתי-ידועים. רוב החומר נלקח ממקורות יווניים, איזוטריים, עתיקים ולרוב נשכחים, או ממסורות בעל פה.[18]

כל ערך בלקסיקון כלל סיפורים, אנקדוטות או התבטאות לגבי הנושאים הבאים: ייסוד העיר, מנהגיה, טקסים ואירועים ציבוריים, תופעות טבע יוצאות-דופן בסביבותיה ואישים – מייסדים, ממציאים, מגלים וחלוצים במעשה מפורסם כלשהו. הסיפורים נבעו לעיתים קרובות מהסברים אטימולוגיים לשמו של היישוב, של העם או של אישים מקומיים.[19] ניתן להסיק מכך, שמנסיאס לא כתב למען ימאים, סוחרים או תיירים, אלא למען קוראים שביקשו לאתר במהירות מידע מעניין וסיפורים מבדרים על מקום יישוב מרוחק ששמו עלה במקרה, או בשביל "תיירי כורסא" שרצו לטייל ללא מאמץ בארצות רחוקות בחיפוש אחר השונה והמוזר והיו מעוניינים בסיפורים שיציתו את דמיונם. מנסיאס סיפק לקוראיו סיפורים חדשים ומעניינים או כאלה שהיה קשה למצוא בחיבוריהם של הסופרים שקדמו לו. קוראיו יכלו לרפרף בספרו בזמנם הפנוי, מאחר שלא הייתה המשכיות של תוכן בין הערכים בלקסיקון.[20]

בתאוותו למשוך ולבדר קוראים, מנסיאס הדגיש את כל מה ששונה, מוזר ומדהים. כך למשל, הסיפור על הדג המדבר בנהר בארקאדיה, שהופיע בחלק על אירופה. סיפור אחר באותו החלק, מספר על תרנגולי-מקדש בשירות הראקלס ותרנגולות-מקדש בשירות אשתו הבה. רק תעלה הפרידה בין שני המקדשים, אבל שתי הקבוצות באו במגע רק בעונת הרבייה וצאצאיהם הופרדו בבוא הזמן על פי מינם. מנסיאס לא נרתע מלספר סיפורים כאלה, אפילו כאשר חלק מקוראיו יכולים לבדוק את מהימנותם. הדגש המכוון על פלאות מטשטש את ההבחנה בין היסטוריה למיתולוגיה ובין עולם האלים לעולם האדם. אלים של יוון הקלאסית ואלים "ברברים" מקומיים הולכים בין בני תמותה ואפילו חולקים איתם עצי משפחה.[21] תוכנו של כל סיפור דווח בצורתו התמימה, ללא הסתייגות או ביקורת. בכך הלך מנסיאס בעקבות מורו רב ההשפעה ארטוסתנס, שהצהיר כי מטרת המשורר היא לענג ולא לחנך. אולם ארטוסתנס עשה הבחנה ברורה בין כתביו המדעיים, שנועדו לחנך, לבין הפואטיים, שנועדו לבדר.[22] עם זאת, מנסיאס לא המציא סיפורים, אלא רק שימר ועיבד סיפורים שמצא במקומות אחרים.[23]

עלילת פולחן החמור של היהודים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרו האפולוגטי "נגד אפיון", מצטט יוסף בן מתתיהו את הסופר המצרי-יווני אפיון (המחצית הראשונה של המאה ה-1 לספירה), שטען שבבית המקדש בירושלים היה מוצב פסל זהב של ראש חמור, שהיהודים היו "נותנים לו כבוד אלהים ומרוממים אותו באמונה רבה".[24] לעלילה זו על פולחן החמור, הוסיף אפיון סיפור שהתרחש כביכול לפני שוד המקדש על ידי אנטיוכוס אפיפנס, וטען שהמקור לסיפור הוא מנסיאס:

בימי המלחמה הממושכת של היהודים נגד האדומים, הגיע אל היהודים מהעיר דורא (אדוריים)[25] שבאדום איש בשם זַבּידוס, העובד את אפולו אלוהי האור (כפילו היווני של קוס, האל הלאומי של האדומים), והבטיח להם שימסור לידיהם את אפולו – האל של אנשי דורא, כי האל הזה יבוא אל בית המקדש בירושלים אם כל היהודים יתרחקו ממנו. והמון היהודים האמין לדבריו. זבידוס בנה מכונת עץ עם 3 שורות של נרות ונכנס לתוכה. הוא התהלך איתה כך, עד שנראה בעיני העומדים מרחוק כמו כוכב שנע על הארץ. היהודים ראו את המראה הזה ונבהלו מאוד, ובינתיים נכנס זבידוס ללא הפרעה לתוך ההיכל, הסיר את ראש הזהב של החמור ונמלט עמו במהירות לדורא.[9]

מנסיאס הוא הסופר הראשון הידוע לנו שהזכיר את פולחן החמור של היהודים.[6] הסיפור שהועבר על ידי יוספוס, כפי שהתברר מדבריו שלו, התבסס על גרסת אפיון.[26] הסיפור נלקח בוודאי מחיבורו של מנסיאס על מקומות היישוב ומכיוון שהוא מתרחש בארץ אדום, נכלל מן הסתם בחלק "על אסיה"[16] (ידוע למשל שמנסיאס עסק באשקלון בשני מבין ספריו על אסיה[27]). לדעת בצלאל בר כוכבא, הסיפור הופיע בערך שהוקדש לעיר דורא.[28] הבדיה מבוססת על הרעיון שעיר שאיבדה את האל שלה, שהוא פטרונה, נחרץ גורלה. השימוש במונח "מכונה" (machina) רומז למוטיב הספרותי של "אל מתוך מכונה". כוונת המחבר הייתה גם להציג את היהודים כשוטים ופתאים, דבר המשתלב עם ספרות השטנה ההלניסטית – היהודים מאמינים בהבל, באמונות טפלות.[29] העלילה שפסל של חמור היה מוצב בבית המקדש בירושלים נחשבת בעיני החוקרים לאחת משלוש ההאשמות המבזות ביותר שהופנו כנגד היהודים בעת העתיקה (שתי האחרות היו עלילת המצורעים ועלילת הדם).[30]

קשה להניח שמנסיאס המציא את האגדה המקורית או את הקשרה לתנאים בארץ ישראל. הוא כנראה קיבל אותה כך ממקורותיו.[31] ידוע שהיחסים בין האדומים והיהודים היו מתוחים מאוד גם בתקופה שקדמה למרד החשמונאים, עוד מתקופת גלות בבל.[27] הסיפור הבסיסי על גנבת הפסל היה אדומי, שכנראה התפתח דרך מסורת בעל פה,[32] וגם האגדה על פולחן חמור יהודי שולבה כבר בזמן מוקדם עם סיפור המאבק היהודי-אדומי. אולם נראה כי האגדה של מנסיאס נולדה במצרים ההלניסטית, באווירה עוינת כלפי היהודים. מאחר שישנן עדויות על אדומים שחיו במצרים כבר במאה ה-3 לפנה"ס (שהופכות נרחבות יותר במאה ה-2 לפנה"ס), ניתן לשער שהמאבק המשיך על אדמת מצרים ונראה כי המהגרים היהודים והאדומים במצרים המשיכו את העוינות ההדדית הארוכה ביניהם.[31] יש להניח שהחיכוך הזה גרם לכמה וכמה אירועים בין העמים השכנים והאווירה העוינת גרמה לאדומים המתגוררים בארצם או לאלה שהיגרו למצרים ליצור סיפור מעין זה.[27] מאחר שמנסיאס התגורר במצרים סביב שנת 200 לפנה"ס, ניתן להניח כי שמע את הסיפור ממהגרים אדומים במצרים.[32]

אין מקום להניח שמנסיאס היה המקור לסופרים המאוחרים יותר (דיודורוס, אפיון, דמוקריטוס, טקיטוס, פלוטרכוס ואפיפניוס) שקישרו את היהודים עם פולחן-חמור.[31]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Smith, Dictionary of Greek and Roman Biography and Mythology, Mnaseas, volume 2, p. 1104, p.1105, The Ancient Library
  • Pietro Cappelletto (ed.), I frammenti di Mnasea: Introduzione testo e commento. (Milan: Edizioni Universitarie di Lettere Economia Diritto) 2003. (Bryn Mawr Classical Review)
  • Menahem Stern (מנחם שטרן), Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I, XV. Mnaseas of Patara, pp. 97-101
  • Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, University of California Press 2010, Part I, 6. The Diachronic Libels and Accusations (A): Mnaseas of Patara and the Origins and Development of the Ass Libel, pp. 206-249
  • בצלאל בר-כוכבא, "לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה: על העיר האדומית אדורים וגנבת ראש החמור מן המקדש בירושלים", תרביץ, כרך עג, חוברת ד, תמוז אלול תשס"ד, עמ' 517–554.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מנסיאס בתרגום יעקב נפתלי שמחוני ל"נגד אפיון" ואצל מנחם שטרן (בספרו "מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני", עמ' 524); מנאסיאס בתרגום אברהם שליט ל"קדמוניות היהודים" ובתרגום אריה כשר ל"נגד אפיון".
  2. ^ סודא, ארטוסתנס – Suidas, s.v. Ἐρατοσθένης
  3. ^ 1 2 אברהם שליט, יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, כרך ב, הערות וציונים לספר ראשון, עמ' יז, הערה 78.
  4. ^ 1 2 3 Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 210
  5. ^ Suidas, s.v. Πραξιδίκη; Suidas, s.v. Πυθοῦ Χελιδόνος; Suidas, s.v. Σάβοι; Suidas, s.v. Ὑμεῖς, ὦ Μεγαρεῖς, οὔτε τρίτοι οὔτε τέταρτοι; Suidas, s.v. Ζάμολξις
  6. ^ 1 2 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, XV. Mnaseas of Patara, p. 97
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ראשון, פרק ג, פסקה ו, סעיף 94.
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כג.
  9. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ט.
  10. ^ Athenaeus, Deipnosophistae, Book IV (Part 3), 158D ; Book VII (Part 4); Book VIII (Part 1); Book VIII (Part 2); Book XII (p. 849)
  11. ^ Arnobius, Adversus Nationes, Book III, 37
  12. ^ 1 2 S. Douglas Olson, Pietro Cappelletto (ed.), I frammenti di Mnasea – ביקורת באתר Bryn Mawr Classical Review, 13.2.2005
  13. ^ בצלאל בר-כוכבא, "לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה", עמ' 521 [5].
  14. ^ בצלאל בר-כוכבא, "לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה", עמ' 522 [6].
  15. ^ הומרוס, אודיסיה, ספר 18 (בתרגום שאול טשרניחובסקי).
  16. ^ 1 2 Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 211
  17. ^ בצלאל בר-כוכבא, "לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה", עמ' 523 [7].
  18. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, pp. 212-213
  19. ^ בצלאל בר-כוכבא, "לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה", עמ' 524 [8].
  20. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, pp. 213-214
  21. ^ בצלאל בר-כוכבא, "לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה", עמ' 525 [9].
  22. ^ בצלאל בר-כוכבא, "לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה", עמ' 525–526 [9–10].
  23. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, pp. 214-216
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ז.
  25. ^ בתרגום שמחוני: העיר "דאר".
  26. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 209
  27. ^ 1 2 3 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, XV. Mnaseas of Patara, p. 100
  28. ^ בצלאל בר-כוכבא, "לקסיקון היישובים של מנסאס איש פטרה", עמ' 530 [14].
  29. ^ אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך שני, פירוש לספר שני, פרק ט, עמ' 408.
  30. ^ Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 206
  31. ^ 1 2 3 Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, XV. Mnaseas of Patara, p. 98
  32. ^ 1 2 Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 217