מסורת הכנסייה
המסורה הקדושה (לטינית: Sacra Traditio, יוונית: Ιερά Παράδοση) היא גוף הנוהגים, התקדימים וההחלטות שהועברו בכנסייה הנוצרית מדור לדור, בנוסף ובחפיפה לכתבי הקודש עצמם. המסורה נחשבת מקור עליון לסמכות ולהתוויית דרכה של הדת, ולפי טיעון האוחזים בה היא המסגרת וההקשר המאפשרים פרשנות נכונה של הבשורות וסוגיות השעה. עיקרים נוצריים רבים, כגון השילוש הקדוש עצמו והגדרות הכריסטולוגיה, התקבלו במסורה ואינם מפורשים בברית החדשה. הכנסייה הקתולית, הכנסייה האורתודוקסית והכנסיות האוריינטליות מחזיקות כל אחת בתפישה משלה למסורה, בעוד שהפרוטסטנטים דוחים בעקרון את המושג ומדגישים את היות "כתבי הקודש לבדם" (Sola scriptura) משען, אם כי יש להם מקבילות משלהם.
מהותה של המסורה הקדושה היא שלא רק הכתבים מכילים אמיתות מוחלטות שהן פרי התגלות אלוהית. לצד אלה אלא נתקבלו גם הנחיות ואמרות השראה מפי ישו או באמצעות רוח הקודש לשליחים, שביססו עליהן חלקים רבים בדת הנוצרית וגם העבירון הלאה; אבות הכנסייה ניסחו עיקרים אלה בכתביהם בפירוט רב ומתוך צורכי זמנם, ואסיפות התאולוגים שבאו לאחר מכן המשיכו בכך, תוך שהם מבהירים מהן האמונות והטקסים הנכונים ומה נחשב למינות ולחטא. הלגיטימציה שמעניקה המסורה היא מפתח לסמכות המוסדות הכנסייתיים לפרש ולקבוע את המדיניות הדתית (מגיסטריום). המסורה איננה גוף קבוע ותָּחוּם, אלא מתבטאת בממסד הנוצרי הקיים, כשכל דור של מנהיגים מוסיף עליה את קביעותיו והחלטותיו בשלשלת הנמשכת ללא הרף: האמונה בשלמותה ובאמיתותה של זו, ובכך שכופרים וטועים הוקעו החוצה ותורותיהם סולקו, היא אבן יסוד. אמרות רבות מהברית החדשה משמשות כביסוס לתקפות הרעיון, בין היתר דבריו של פאולוס באיגרת הראשונה אל הקורינתים, י"א כ"ג: ”כִּי־כֵן קִבַּלְתִּי אֲנִי מִן־הָאָדוֹן וּמָסַרְתִּי לָכֶם”, ובאיגרת השנייה אל התסלוניקים ב' ט"ו: ”לָכֵן אַחַי עִמְדוּ וְהַחֲזִיקוּ בַקַּבָּלוֹת אֲשֶׁר לֻמַּדְתֶּם אִם בִּדְבָרֵנוּ אִם בְּאִגַּרְתֵּנוּ”. בנוסף, בייחוד בימי הרפורמציה, תקפו הוגים קתולים את המערערים על המסורה בטיעון שאפילו האמונה בשלמות כתבי הקודש שאובה מכך שהדבר מקובל ואין לכך הוכחה חיצונית, מה גם שמסגרת פרשנית כלשהי הכרחית כדי ללמוד מן הטקסט מה נדרש. אלמלא כן יקומו אינספור אסכולות סותרות שיעשו כל אחת כפי ראותה, ובוודאי שאף אחת לא תוכל לטעון להשגת האמת.
דוגמאות בולטות לפריטים השאובים מן המסורת שאינם מוזכרים בברית החדשה הן קביעת יום המנוחה ביום ראשון, ולא בשבת; ההיתר לנדור ולהישבע, שנאסר לכאורה בדברי ישו "לֹא תִּשָׁבְעוּ כָּל־שְׁבוּעָה" במתי ה' ל"ד; והאפשרות להטביל עוללים וילדים או להטביל באמצעות התזת מים בלבד, ולא בטבילה של בוגרים; חלק ניכר (משתנה לפי פרשנות) של הסקרמנטים כמו קונפירמציה, משחה אחרונה וכולי; ועוד רבים אחרים. בקרב הפרוטסטנטים אכן היו כתות ששבו לשמור שבת, שאסרו את השבועה או שתבעו טבילת מבוגרים. גם בכנסיות הדוגלות בה הייתה המסורה מושא למחלוקות עזות ורבות, בשל אפשרויות הפרשנות השונות. תאולוגים התווכחו במשך מאות שנים בשאלות כמו ההתעברות ללא חטא של הבתולה הקדושה. אף הסוגיה מה היחס בין המסגרת המבארת לכתבי הקודש הייתה טעונה מאוד ועניין לדקויות רבות, אך ההנחה הכללית היא שהברית החדשה עצמה מגלמת אמת נעלה יותר מהקבלה בעל-פה סביבה.
הכנסייה האורתודוקסית מדגישה את היות המסורה גוף סגור וחתום, שהתקבל בשלמותו בימי השליחים ונשמר ככזה, אם כי טעון כמובן פירוש ויישום לכל תקופה. הקתולים אימצו גישה מחמירה פחות, וטוענים שבהשראת רוח הקודש מתגלות בכל דור אמיתות שהיו צפונות במסורה קודם, בהתאם לצורך ובכח הלימוד של הגופים המוסמכים. נקודת אי-הסכמה פרוזאית יותר בין שתי הכנסיות היא כמובן סמכות המוסדות שכל אחת מכירה בהן בקביעת המסורה, למן הסכיזמה הגדולה. בוועידת הוותיקן השנייה אימצה הקתולית ניסוח שהתקרב קמעא להבנה הפרוטסטנטית, לפיו המסורת וכתבי הקודש אינם מהווים שני מקורות מובחנים אלא הם "דבר האל האחד", ביחד. בכנסייה האנגליקנית, המקיימת דרך ביניים בין הרפורמציה לדוקטרינה הרומית, נהוג לייחס למסורה משקל רק כשניתן לקשרה לכתובים, לאבות הכנסייה או לוועידות האקומניות בראשית הנצרות, וגם זה רק בנושאים משניים יחסית.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פול אביס, Tradition, בתוך: The Oxford Companion to Christian Thought, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2000. עמ' 711-712.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Tradition and Living Magisterium, בתוך: האנציקלופדיה הקתולית.
- דבר האל: חוקה דוגמטית בשאלת ההתגלות, מסמך מוועידת ותיקן 2, 1965.