מערכת הכבישים המהירים הלאומית (ארצות הברית)

מפת ה-NHS. הכבישים הבין-מדינתיים מסומנים בכחול ושאר הכבישים המרכיבים את המערכת מסומנים באדום. בתחתית המפה מופיעים סימוני הכבישים בשטחים הלא-רציפים של ארצות הברית, מימין: פוארטו ריקו, במרכז: הוואי, משמאל: אלסקה.

מערכת הכבישים המהירים הלאומית (באנגלית: National Highway System ובקיצור NHS) היא רשת של כבישים מהירים אסטרטגיים בארצות הברית, הכוללת את מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, את רשת הכבישים המהירים האסטרטגיים וכבישים נוספים המחברים בין נמלים, תחנות רכבת ושדות תעופה ראשיים, וכן מסופי משא ונוסעים, מסופי נפט ומתקני תחבורה אסטרטגיים נוספים. מערכת זו, הכוללת 259,032 ק"מ, היא מערכת הכבישים המהירים הגדולה ביותר בעולם.[1]

חקיקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק ISTEA, ‏"Intermodal Surface Transportation Efficiency Act of 1991"‏[2], אשר נחתם על ידי הנשיא ג'ורג' בוש האב ב-18 בדצמבר 1991, הגדיר מחדש את תפקידיהם של הרשויות המקומיות, המדינתיות והפדרליות בנוגע לפיתוח תשתיות תחבורתיות. אך החלק החשוב ביותר בחוק זה היה ההחלטה על הקמת מערכת כבישים מהירים לאומית (NHS), שתהווה את עמוד השדרה של מערכת התחבורה הבין-מודלית (צורת תחבורה הכוללת שתיים או יותר דרכי תחבורה ומטרתה הראשית היא לשלב ביעילות ביניהם).[3]

מנהל הכבישים המהירים הפדרלי (FHWA) פעל עם מחלקות התחבורה המדינתיות השונות, עם ארגוני התכנון המטרופוליטניים (MPO) ועם מחלקת ההגנה על מנת להחליט על זהותם של הכבישים שיוכללו במערכת, כאשר המטרה הייתה להכין מפה סופית של הכבישים עד לתחילת 1993. מחלקות התחבורה המדינתיות פעלו עם פקידי התחבורה המקומיים בהכנת המלצות לעורקי התחבורה שעליהם להיכלל ב-NHS. במקביל פעל ה-FHWA להכנת רשימה של שדות תעופה, נמלים, תחנות רכבת ומתקני תעבורה יבשתיים וימיים ראשיים אשר להם חשיבות מספקת המצדיקה סלילת מַחְבָּרים מהם ל-NHS. מפת הכבישים המוכנה הוצגה בדצמבר 1993 לקונגרס ולנשיא ביל קלינטון.[3]

חוק ייעוד מערכת הכבישים המהירים הלאומית (Pub.L. 104–59) הוא חוק שעבר בקונגרס ארצות הברית ונחתם על ידי הנשיא ביל קלינטון ב-28 בנובמבר 1995. החוק ייעד 160,955 מיילים (259,032 ק"מ) של כבישים, בהם גם מערכת הכבישים הבין-מדינתיים, כחלק מה-NHS.

מלבד ייעוד הכבישים ל-NHS כלל החוק גם את השבת 5.4 מיליארדי דולרים למחלקות התחבורה המדינתיות, את הסמכת הקונגרס לתעדף פרויקטים של ה-NHS ואת ביטול חוק הגבלת המהירות הלאומית (שאסר נסיעה במהירות הגבוהה מ-89 קמ"ש).[4]

נוסף על כך, החוק יצר תוכנית פיילוט ל"בנק תשתיות מדינתי" (State Infrastructure Bank)‏. 10 מדינות נבחרו בשנת 1996 להצטרף לפיילוט חדשני זה שנועד למימון תחבורתי. בנקים אלו יועדו להלוות כספים כמו בנקים רגילים, כאשר המימון מגיע מהרשויות הפדרליות או מהמגזר הפרטי, וההלוואות משולמות מההכנסות מכבישי האגרה או ממיסים. ב-1997 ביקשו 27 מדינות נוספות להיות חלק מהתוכנית, ומדינת אוהיו הייתה למדינה הראשונה שהחלה בסלילת כביש (אפריל 1996) שמומן מהלוואה של בנק התשתיות המדינתי.[5]

מבנה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפת רשת הכבישים המהירים האסטרטגיים.

על פי מנהל הכבישים המהירים הפדרלי, 259,032 הקילומטרים המרכיבים את מערכת הכבישים המהירים הלאומית כוללים כבישים החיוניים לכלכלתה ולביטחונה של ארצות הברית, והחיוניים לניידות בין נקודות מפתח. המערכת מורכבת מ-5 החלקים הבאים:[6]

  1. מערכת הכבישים הבין-מדינתיים. אורכה 75,932 ק"מ והיא מרכיבה כ-30% מה-NHS.
  2. 21 מסדרונות תנועה שיועדו על ידי הקונגרס לעדיפות גבוהה, על פי חוק ISTEA (סעיף 1105), שאורכם הכולל הוא 7,200 ק"מ.
  3. רשת הכבישים המהירים האסטרטגיים (STRAHNET). החלק אשר אינו משתייך במקביל למערכת הכבישים הבין-מדינתיים כולל כ-25,000 ק"מ. ה-STRAHNET היא רשת של כבישים בעלי חשיבות אסטרטגית לביטחונה של ארצות הברית, אשר יוצרת יכולות גישה, רציפות ותעבורת חירום לאנשים ולציוד בעיתות שלום ומלחמה. מבצע סופת מדבר הוכיח כי היכולת לשנע ציוד וחיילים דרך הכבישים המהירים אל שדות התעופה, תחנות הרכבת והנמלים חיונית להתפרסות מהירה של הכוחות.[7]
  4. מַחְבָּרֵי תנועה ראשיים של רשת הכבישים המהירים האסטרטגיים. הללו כוללים למעלה מ-3,000 ק"מ[7] של כבישים המחברים למעלה מ-200 מתקנים ובסיסים צבאיים לרשת הכבישים המהירים האסטרטגיים.[8]
  5. עורקי תנועה המספקים גישה לנקודות מפתח תעבורתיות: ל-207 שדות תעופה, ל-198 נמלים, ל-190 מסופי משא ונוסעים (רכבת), ל-67 תחנות רכבת של אמטרק, ל-58 מסופי נפט, ל-62 מסופי אוטובוסים בין-עירוניים, ל-307 מסופי תחבורה ציבורית, ל-37 מסופי מעבורות ול-20 מסופי נוסעים רב תכליתיים. ארבעת החלקים הראשונים של ה-NHS כוללים כ-112,000 ק"מ או כ-43% מהמערכת כולה, ואילו חלק זה של עורקי הגישה כולל את היתר, כ-148,000 ק"מ.[7]

מערכת הכבישים המהירים הלאומית כוללת רק 4% מכבישי ארצות הברית, אך במערכת זו עוברים יותר מ-40% מתנועת הרכבים בכבישים המהירים, 75% מתנועת הרכבים הכבדים ו-90% מהתנועה התיירותית בארצות הברית.[7] כל המרכזים העירוניים שאוכלוסייתם מונה למעלה מ-50,000 נפש וקרוב ל-90% מאוכלוסיית ארצות הברית נמצאים במרחק של עד 8 ק"מ מה-NHS,[7] שהיא מערכת הכבישים הגדולה ביותר בעולם.[1]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מערכת הכבישים המהירים הלאומית בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Cox, Wendell (January 22, 2011). "China Expressway System to Exceed US Interstates". New Geography. Retrieved July 9, 201
  2. ^ Pub. L. 102-240)
  3. ^ 1 2 Weingroff, Richard F. "Backbone: Creation Of The National Highway System".
  4. ^ Staff. "Intermodal Surface Transportation Efficiency Act of 1991". National Transportation Library. Retrieved April 2, 2013.
  5. ^ Schienberg, Phyllis (March 6, 1997). "Statement of Phyllis Schienberg, Prospects for Innovation Through Research, Intelligent Transportation Systems, State Infrastructure Banks, and Design-Build Contracting". US Senate Committee on Environment and Public Works. Retrieved July 9, 2012.
  6. ^ Staff (June 20, 2012). "What is the National Highway System?". National Highway System. Federal Highway Administration. Retrieved July 9, 2012.
  7. ^ 1 2 3 4 5 Slater, Rodney E. (Spring 1996). "The National Highway System: A Commitment to America's Future". Public Roads (Washington, DC: Federal Highway Administration) 59 (4). ISSN 0033-3735. Retrieved July 9, 2012.
  8. ^ Strategic Highway Network (STRAHNET), globalsecurity.org.