מצר הנארוז הוא מצר המפריד בין הרבעים של סטטן איילנד וברוקלין בניו יורק. הוא מחבר את מפרץ ניו יורק העליון ומפרץ ניו יורק התחתון, ומהווה את הערוץ העיקרי שבאמצעותו נשפך נהר ההדסון לאוקיינוס האטלנטי[1]. הנארוז נחשב ל"שער" הימי לעיר ניו יורק, ומבחינה היסטורית ואסטרטגית, הוא היווה את אחת הכניסות החשובות ביותר לנמלים של ניו יורק וניו ג'רזי(אנ'), בהתאם הייתה רמת החשיבות של ההגנה עליו.
מצר ה-Narrows נוצר ככל הנראה לאחר שקיעת מורנת הרבור היל(אנ') כ-18,000 שנים לפני סוף עידן הקרח האחרון. בעבר, סטטן איילנד וברוקלין היו מחוברים ונהר ההדסון נשפך לאוקיינוס האטלנטי דרך נהר רריטאן(אנ'), במסלול מערבי יותר, דרך חלקים מצפון ניו ג'רזי של ימינו, לאורך הצד המזרחי של הרי הוואטצ'ונג(אנ') עד באונד ברוּק(אנ'), ניו. ג'רזי, ואז הלאה אל האוקיינוס האטלנטי דרך מפרץ רריטאן[א]. הצטברות מים במפרץ העליון אפשרה לנהר לפרוץ וליצור את ה-Narrows לפני פחות מ-12,000 עד 13,000 שנים, כפי שהוא קיים היום[2].
הכניסה האירופית המתועדת הראשונה למצר הייתה בשנת 1524 על ידי ג'ובאני דה וראצאנו, שעגן במיצר, וקיבל את פני קבוצת הילידים משבטי לנאפי, שחתרה לקראתו במיצר. הוא ומשלחתו לא נכנסו למפרץ ניו יורק העליון[3].
באוגוסט 1776, הכוחות הבריטיים בפיקודו של ויליאם האו שחנו בסטטן איילנד, ביצעו מבצע אמפיבי מעבר למצר, ונחתו בברוקלין, שם הכניעו את צבאו של ג'ורג' וושינגטון בקרב על לונג איילנד וכיבוש ניו יורק[4].
מאז תחילת ההתיישבות האירופאית באזור, הגנת נמלי ניו יורק ניו ג'רזי, או הגנת מפרץ ניו יורק העליון, הלכה בד בבד עם ההגנה על המצר, שהיווה נקודת מעבר הכרחית לכל תוקף או מגן. בשנת 1779, הבריטים ששלטו בעיר מאז סיום מלחמת אנגליה הולנד בשנת 1654, וביתר שאת לאחר כיבוש ניו יורק על ידי כוחותיו של ויליאם האו, ביצרו את המקום, והשתמשו בו להגנת נמל ניו יורק(אנ') והעיר, עד לסיום מלחמת העצמאות האמריקאית בשנת 1783[5][6].
מדינת ניו יורק החלה בתחילת המאה ה-19, לתכנן בניית ביצורים למיניהם, כדי לסייע בהגנה על המצר והנמלים. בשנת 1812, הכריזה ארצות הברית מלחמה על בריטניה הגדולה. נמל ניו יורק היה אחד הנמלים הגדולים של האומה החדשה, והיה זקוק לביצורים נוספים להגנתו[7].
על החוף הדרומי של ברוקלין, סמוך לכניסה למצר, הוקם פורט המילטון, על כלי נשקו הכבדים, ועמד על המשמר מהצד המזרחי של המצר. שטח המבצר משמש כיום כמחנה צבאי של מספר יחידות צבא[7][8].
ממולו, פורט וודסוורת', הגן עליו בצורה דומה מהצד המערבי של המצר, בסטטן איילנד. המבצר הפסיק להיות בשימוש צבאי עם סיום המלחמה הקרה. המבצר משמש כיום כאתר היסטורי, והשטח הסמוך לו כשכונת מגורים של אנשי צבא הקבע[7][6].
מכיוון שהמצר היווה את שער הכניסה לנמל, הצבא החליט להגביר את ההגנה עם מבצר נוסף, ממש ליד פורט המילטון. הם בחרו ב"שונית מחסום" ממש בצמוד לחוף ברוקלין, במה שהוא כיום סמוך לשכונת ביי רידג'(אנ'), ובנו עליה מבצר שנקרא בסופו של דבר פורט לאפייט(אנ')[7][ג]. לקראת סיום מלחמת העולם השנייה, המבצר הפסיק לשמש לצרכים צבאיים, ובשנת 1960 הרסו את המבצר, כדי לבנות עליו את המגדל המזרחי של גשר ורזאנו נרוז[9][ד].
בנוסף לשלושת המבצרים הללו, שהיו ממוקמים בצמוד למצר, נעשה שימוש במבצר נוסף, מרוחק יותר, מדרום למצר - פורט האנקוק - שמוקם בסנדי הוק(אנ') שבניו ג'רזי, ותותחיו ארוכי הטווח היו מכוונים לעבר המצר, וממילא גם למפרץ ניו יורק התחתון[10][ה].
מנהרת סטטן איילנד(אנ'), שאמורה הייתה לשאת את הרכבת התחתית של העיר ניו יורק מתחת למצר, נבנתה בחלקה במהלך שנות ה-20, אך מעולם לא הושלמה[11]. גשר ורזאנו נרוז הושלם מעל המצר בשנת 1964[12]. לעת ההיא הוא היה הגשר התלוי הארוך ביותר בעולם.