מרד והפרעות התנהגות בגיל ההתבגרות

גיל ההתבגרות הוא שלב פגיע במיוחד המאופיין בשינויים עמוקים מבחינה רגשית, קוגניטיבית והתנהגותית. השינויים עשויים להביא את המתבגר למרוד בדמויות הסמכות הסובבות אותו, לעיתים המרידה חורגת מהתחום הנורמלי ומבטאת בעיית התנהגות.

מרד בגיל ההתבגרות

עם הופעתה של הבגרות המינית והמעבר לתקופת הבגרות המוקדמת, תמה תקופת הילדות "הנאותה". לנוכח התפתחות הגוף וקצב הבשילה של האיברים הגניטליים, מתעוררות שאלות הנוגעות לזהותו של המתבגר^[1]. אריק אריקסון התייחס לתפקיד המתבגר בשלב זה, והדגיש כי שלב "המורטוריום" בהתפתחותו של המתבגר נחוץ על מנת להכיל ולשלב את מרכיבי הזהות בשלב הילדות המוקדמת לתוך זהותם המתפתחת בהווה.

Hall^[2], טען לפני כמאה שנה, כי גיל ההתבגרות הוא אינהרנטית (מטבעו), תקופה של סערה ומתח. מרבית הפסיכולוגים בני-זמננו, אינם מכירים בכך שתופעה זו בלתי נמנעת. עם זאת, הם סבורים, כי הסערה והמתח מתעוררים בעת המעבר לעיסוק בנושאים אחרים.

מחקרים עכשוויים שבדקו סערה ומתח בגיל ההתבגרות, התמקדו למשל בקונפליקט עם ההורים, באי יציבות רגשית, והתנהגות סיכונית. בסוג אחר של מחקר דיווחו החוקרים כי סטודנטים והורים למתבגרים צעירים צפו שמתבגרים, יותר מאשר ילדים בבית ספר יסודי, ייטו ללקות בסימפטומים המאפיינים הפרעות נפשיות (כגון: חרדה, חוסר ביטחון ודיכאון) ולקיחת סיכון / מרדנות (כגון: פזיזות, אימפולסיביות וגסות רוח). במחקר אחר נמצא כי הורים ומורים רואים את גיל ההתבגרות כתקופה קשה יותר מכל תקופה אחרת עבור המתבגרים, ועבור הורים ומורים. הרעיון של תקופה קשה למתבגרים כולל שלושה מרכיבי מפתח:

1. קונפליקט עם ההורים – מתבגרים ניחנו בנטייה למרדנות ולהתנגדות לסמכות הורית.
2. נטייה למצבי רוח דיכאוניים – מתבגרים נוטים למצבי רוח הפכפכים ולטלטול מצב הרוח, ואף נוטים יותר לחוות אפיזודות דיכאוניות.
3. התנהגות סיכונית – מתבגרים נוטים להתנהגות פזיזה, להפרת נורמות, להתנהגות אנטי-חברתית ולהתנהגות שיש בה פוטנציאל לפגיעה עצמית ופגיעה באנשים הסובבים אותם.

ישנה שונות בקרב מתבגרים לגבי מצבי רוח דיכאוניים שהם חווים. גורמים שונים עשויים להביא למצבי רוח קשים אלה, בינם: יכולת אקדמית נמוכה, מעמד חברתי נמוך מקבוצת השווים, קשיים משפחתיים- סכסוכים בין ההורים, וגירושים^[3]).

הסערה שעובר המתבגר עשויה להביא למרד. סיבות המרד עשויות להיות שונות ומגוונות, הן מושפעות ממאפיינים אישיים וסביבתיים.

מרד והפרעות התנהגות

המרד בנוי מעימות עם הסדר הקיים המיוצג על ידי הורים, מורים ונורמות חברתיות, והוא ממשיך עם התגובה של הסמכות בה מורדים^[4]. כאשר המרידה מופיעה בצורה חלשה זהו מצב נורמטיבי, אך כאשר ההתנהגות המרדנית חזקה ומתמשכת היא נחשבת לאנטי חברתית ומוגדרת כהפרעת התנהגות. יחד עם זאת יש לזכור כי ההגדרות של מרדנות והפרעות התנהגות הן תלויות חברה ותרבות. התנהגות מסוימת עשויה להיתפס במשפחה מסוימת כנורמלית, בעוד במשפחה אחרת היא תיתפס כסטייה^[5] . בהקשר זה ישנה חשיבות לתגובת הסמכות למרד, העשויה להשפיע על התעצמות המרד. התגובה למרד יכולה להיות קשה ולכלול ענישה, אך היא גם יכולה להיות סלחנית ומאפשרת.

בעיות התפתחות של הילדות כהפרעת ליקוי קשב ופעלתנות יתר, הפרעת דיכאון, אוטיזם וכמה הפרעות נוספות עם תסמינים מיוחדים, הן בחלקן פחות יציבות וניתנות לטיפול. בלא טיפול בבעיות התפתחות של הילדות מתמזגת לעיתים, כמעט שלא במורגש, בהפרעות חמורות וכרוניות יותר כאשר הילד נכנס לתקופת הבגרות. ההפרעות בגיל ההתבגרות מלוות פעמים רבות במרד, המלווה תקופה זו גם אצל מתבגר נורמטיבי ואף יותר אצל המתבגר בעל הפרעת ההתנהגות.

הפרעות התנהגות אופייניות לגיל ההתבגרות

מאז ראשית המאה העשרים, עם התפתחות התנועה לבריאות הנפש ועם זמינותם של שירותי הייעוץ לילדים, נעשו צעדים גדולים בהערכה, בטיפול והבנה של דפוסי התנהגות לא מסתגלת אצל ילדים ומתבגרים. ההשקפה שרווחה אז, ראתה בילדים "מבוגרים בזעיר אנפין" ולא נתנה דעתה על בעיות ייחודיות, כגון אלה הקשורות בשינויי ההתפתחות הנורמליים המתחוללים אצל הילד או המתבגר. מאוחר יותר חלה הבנה שאין כל אפשרות להבין את הפרעות הילדות בלי להביא בחשבון תהליכי התפתחות אלה. התחום מכונה בדרך כלל פסיכופתולוגיה התפתחותית (developmental psychopathology).

הפרעות התנהגות

ערך מורחב – הפרעת התנהגות

(CD- Conduct Disorder) מדגישה את יחסיו של הילד או המתבגר עם נורמות חברתיות ועל כללי התנהגות, אשר המוקד הוא התנהגות תוקפנית או אנטי-חברתית. בהפרעות אלה חשוב להבחין בין מעשים אנטי-חברתיים מתמידים, בהם נרמסות זכויותיהם של האחרים, לבין מעשי קונדס חמורים פחות שמעוללים לעיתים קרובות ילדים ומתבגרים "נורמליים". תסמיניה העיקריים של ההפרעה הם הפרה מתמדת, חוזרת ונשנית של כללים וזלזול בזכויות הזולת. התנהגותם של הלוקים בהפרעת זו היא עוינת, מרדנית, תוקפנית באופן פיזי או מילולי. כמו כן הם נוטים למריבות תכופות, להתנהגות נקמנית והרסנית, שקרים, גנבות, פרצי זעם שכיחים, ולהיעדר עכבות מיניות ולתוקפנות מינית. כאשר חלקם אף עוסקים בהצתות, השחתת רכוש, שוד ומעשי רצח. הקטגוריה השנייה של תופעת האלימות היא התנהגות מתנגדת OPD- Oppositional Defiant) Disorder), המתאפיינת ב: אובדן שליטה, ויכוחים מתמשכים, התנגדות לשיתוף פעולה, הצקות, האשמה של האחרים, כעס, עוינות, והתעסקות טורדנית בהתנהגות האחר (APA, 1994). הפרעה זו נחשבת פחות קשה מהפרעת התנהגות – CD.

הפרעת התנהגות מתפתחת לרוב בקרב 25% מילדים לאחר גיל 9. כאשר מבחינה התפתחותית, קדמה להופעתה, הפרעת התרסה-התנגדות האופיינית לילדים בני 6-9. שכיחותה גבוהה יותר בקרב בנים, ועם זאת בשנים האחרונות ניכרת עלייה בשכיחותה בקרב בנות, המבטאות אלימות בדרך עקיפה וכן באמצעות עוינות^[6]. אצל רוב הילדים האלימות יורדת בהדרגה עד גיל ההתבגרות, ואז מופיעה עלייה מחודשת בשכיחותה. נראה כי גורמי סיכון להתפתחות התנהגות אלימה קשורים לגיל, ובעיקר למצבי מעבר (גילאי ארבע, גילאי חטיבת הביניים, מעבר לתיכון), לקשרים לקויים בתוך המשפחה המונעים מהילד לפתח מיומנויות תקשורת נכונות או מציגים לפניו לקויים של תקשורת, ולהיעדר סביבה חברתית תומכת, המאפשרת לפתח התנהגות חברתית, ומושפעת בקרב מתבגרים משלושה גורמי סיכון: היעדר מסוגלות עצמית בתחום האקדמי, היעדר מסוגלות עצמית בתחום החברתי (העדר מקום משמעותי בחברה), והעדר מסוגלות עצמית בתחום האישי (קושי בפיתוח מיומנויות שליטה עצמית)^[7]. נראה כי ביטויי התוקפנות והעדר מיומנויות חברתיות, גורמת לדחייתם על ידי בני קבוצת השווים, אשר עלולה להביא ל"רצף לולייני של פעילות גומלין חברתיות עם בני קבוצת השווים", המחריף את הנטייה להתנהגות אנטי חברתית. מלבד זאת, הורים ומורים עלולים להגיב כלפי ילדים תוקפניים ברגש שלילי חזק, כגון זעם ולדחותם. צירוף דחייתם על ידי ההורים, המורים ובני קבוצת השווים, גורם למתבגרים אלה לחוש בודדים ומנוכרים. ולכן אין זה פלא שהם מרבים לפנות לקבוצות שווים עברייניות וסוטות בחיפוש אחר חברה^[6].

הפרעות ליקוי קשב ופעלתנות יתר

ערך מורחב – הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות

הפרעת קשב, ריכוז והיפראקטיביות, מאופיינת בקשיים המשבשים התנהגות יעילה המכוונת למטלה, במיוחד אימפולסיביות, פעילות מוטוריות עודפת, וקשיים בשמירה על קשב, נפוצה ביותר בקרב בנים לפני גיל ההתבגרות. הלוקים בהיפראקטיביות, נוטים להיסח הדעת, לעיתים קרובות אינם ממלאים הוראות או נענים לדרישות המוצבות להם. הם נוטים לאימפולסיביות וסיבולת נמוכה לתסכול. מאחר שהם אינם בשלים מהבחינה החברתית, לרוב הם מתקשים להסתדר עם הוריהם ואינם מצייתים לכללים. בנוסף בעיות ההתנהגות שלהם מביאות אף ליחס שלילי מצד בני קבוצת השווים.

בגיל ההתבגרות נראות השפעות שרדיות כגון קשיי קשב. מחקרים הוכיחו כי ילדים היפראקטיביים נשארים כאלה גם בתקופת הבגרות המוקדמת, או לוקים בבעיות פסיכולוגיות אחרות בשנות העשרה המאוחרות ובתקופת הבגרות המוקדמת. למשל, במחקר מעקב של 16 שנים עם ילדים הלוקים בהפרעות ליקוי קשב-פעלתנות יתר נמצא כי כ- 25% לא סיימו מעולם את בית הספר התיכון, לעומת 2% בלבד בקבוצת הביקורת^[8] .

עבריינות נוער (juvenile delinquency)

ערך מורחב – עבריינות נוער

המונח עבריינות נוער הוא מונח משפטי, שפרושו מעשים לא חוקיים שעושים בני אדם שגילם פחות מ-16-18 (בהתאם לחוק המדינה). התנהגות זו כוללת מעשים כגון השחתת רכוש, אלימות כלפי בני אדם אחרים, והתנהגויות שונות המנוגדות לצרכים ולזכויות של הזולת המפרות את חוקי החברה. מקרב שני מיליון צעירים העוברים דרך בתי משפט לנוער בכל שנה בארצות הברית, כמחצית מגיעים בגלל פעולות כגון בריחות מן הבית. אף שהפשיעה בקרב בני נוער נעשית בידי נערים, בשל עבירות רכוש, אונס ומעשי רצח. גם שיעור הנערות עולה בהתמדה. נערות עברייניות נעצרות בדרך כלל בשל שימוש בסמים, עבירות מין, בריחה מהבית ועל "חוסר תקנה", אך גם על עבירות רכוש, כגון גנבה. אמנם, על חלק גדול מהפשיעה בקרב בני נוער אחראיים בני נוער ממעמדות נמוכים, אך הבעיות קיימות בכל הרבדים החברתיים.

לתנאים החברתיים-תרבותיים יש נטייה ליצור או לעודד עבריינות. גורמים בעלי חשיבות מכרעת, הקשורים זה בזה, הם ניכור, מרד, דחייה חברתית, ותמיכה פסיכולוגית שמעניקה ההשתייכות לכנופיית עבריינים. תחושת ניכור ומרד משותפת לבני נוער רבים מרבדים חברתיים-כלכליים רחבים. בני נוער מנוכרים עשויים להיכנע כלפי חוץ בפסיביות לדרישות מבוגרים, או לסרב בגלוי לציית לסמכות ההורים ומבוגרים אחרים, ולגרום לעצמם ולמשפחותיהם בעיות רבות. הניכור מהמשפחה ומהחברה חושף אותם ל"נפילה בשביה" של קבוצת השווים שלהם, אליה הם עשויים לפנות לקבלת ייעוץ ואישור. אצל מתבגרים המצטרפים לכנופיות אין מדובר בהכרח בפסיכופתולוגיה אישית, אלא בעיקר בפתולוגיה קבוצתית מאורגנת, הכרוכה במרד נגד הנורמות החברתיות, כדבריו של ג'נקינס: "העבריין המחוברת אינו משקף כישלון בחברות אלא מגבלה של נאמנות לקבוצת שווים של טורפים, פחות או יותר. היכולת הבסיסית ליחסים חברתיים הושגה. מה שחסר הוא שילוב יעיל בחברה הרחבה יותר כחבר תורם"^[9].

דיכאון

ערך מורחב – דיכאון

דיכאון בא לידי ביטוי במישורים שונים:

• במישור הרגשי - הוא מתבטא במצב רוח מדוכא או עצוב.
• במישור הקוגניטיבי - ניכרות בקרב האדם תפיסות שליליות של העולם, של עצמו ועתידו.
• במישור הבין אישי - יופיעו קשיים ביצירת קשרים ושמירה עליהם.
• במישור ההתנהגותי - תהיה הימנעות מפעילויות שהאדם עסק בהן בעבר.
• במישור הפיזי - יזוהו שינויים בדפוסי אכילה ושינה.

האיגוד האמריקני לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר קבע שדיכאון קשור גם לשיעורים גבוהים של התנהגויות אובדניות, שימוש בחומרים ממכרים, לבעיות עם החוק, לחשיפה לאירועי חיים שליליים ולהריון בגיל ההתבגרות. אצל מתבגרים נוסף למצב הדיכאוני סיכוי גבוהה לתחלואה נלווית כהפרעות חרדה, שימוש בחומרים ממכרים, התנהגות אובדנית, התנהגויות סיכוניות והתנהגות אנטי-חברתית כוונדליזם, התנהגות מינית לא בטוחה ועוד. בהתפתחות דיכאון אצל ילדים ומתבגרים יש משקל רב לסביבה המשפחתית. מידת המצוקה של ההורים משפיעה מאוד על המתח המשפחתי ועל התפקוד ההורי, ונמצא כי דיכאון או חרדה אצל ההורה פוגעים ביכולתו של המתבגר המדוכא להחלים באופן מלא.

לדיכאון מג'ורי שכיחות של 15%-20% בקרב מתבגרים, כאשר נערות סובלות פי שניים מדיכאון מאשר נערים. האופן שבו הדיכאון נחווה תלוי בחלקו ברמה ההתפתחותית הפיזיולוגית והחברתית של האדם. התפתחות החשיבה המופשטת ויכולת להסתכל על העתיד יוצרת בגיל ההתבגרות ביטויים של דיכאון כ- תחושת אשמה, חוסר אונים וחוסר תקווה. יתרה מזו, התפתחות מושג העצמי והשוואה חברתית מביאות לחוויה של דימוי עצמי נמוך^[7].

ראו גם

• סוגי מרד
• מרד בגיל שנתיים
• הפרעת התנגדות

הערות שוליים

1. Kroger, J. (2007). Identity Development: Adolescence through Adulthood. P. 38
2. Hall, G. S. (1904). Adolescence: Its psychology and its relation to physiology, anthropology, sociology, sex, crime, religion, and education Vols. I & II. Englewood Cliffs, NJ: Prentice-Ha
3. Arnett, J. J., (1999). Adolescent Storm and Stress Reconsidered. American Psychological Association. Vol. 54:5
4. Bukobza, G. (2009). Relations between rebelliousness, risk-taking behavior, and identity status during Emerging Adulthood. Identity: An International Journal of Theory and Research, 9(2), 159-177
5. Donald E, G. Helen D, P. Dilip R, P. Mark A, S. (1997) THE REBELLIOUS ADOLESCENT Evaluation and Management of Oppositional and Conduct Disorders. Pediatric Clinics 44: 6
6. קרסון, ר', בוצר, ג' ומינקה, ס' (1998). פסיכופתולוגיה והחיים המודרניים. כרך ב', האוניברסיטה הפתוחה
7. מור, נ', מאיירס, י', מרום, צ' וגלבוע-שכטמן, א' (2011). טיפול קוגניטיבי התנהגותי בילדים: עקרונות טיפוליים. הוצאת דיונון מבית פרובוק בע"מ
8. שם (1998)
9. שם (1998)