ברי נולדה בנאשוויל, טנסי,[2] השנייה מבין שלושת ילדיהם של ג'ורג' פורד ופרנסס ברי (שם נעורים סאות'אל). בשל תלאות כלכליות ונסיבות משפחתיות, היא ואחיה הגדול גדלו בבית יתומים במשך זמן מה.
ברי למדה בבתי הספר המופרדים שבנאשוויל.[3] בשנת 1956 סיימה את לימודיה בהצטיינות בתיכון פרל והמשיכה ללימודים באוניברסיטת פיסק, נאשוויל, שם תחומי העניין העיקריים שלה היו פילוסופיה, היסטוריה וכימיה. ברי עברה לאוניברסיטת הווארד, שם בשנת 1961 קיבלה תואר ראשון. בשנת 1962 קיבלה תואר שני מהווארד. בשנת 1966 קיבלה ברי דוקטורט בהיסטוריה חוקתית אמריקאית מאוניברסיטת מישיגן ובשנת 1970 היא השלימה גם דוקטורט.
ברי עבדה שש שנים באוניברסיטת מרילנד, ובסופו של דבר הפכה לפרובסטוס ביניים של החטיבה למדעי ההתנהגות והחברה. בשנת 1976 היא הפכה לקנצלרית של אוניברסיטת קולורדו בבולדר, קולורדו, האישה השחורה הראשונה שעמדה בראש אוניברסיטת מחקר גדולה.[4][5]
בשנת 1980 עזבה ברי את המחלקה לחינוך וחזרה לאוניברסיטת הווארד כפרופסור להיסטוריה ומשפט. קרטר מינה אותה לחברה בוועדה לזכויות האזרח של ארצות הברית[4] שם במהלך תקופת כהונתה הייתה מעורבת בקרבות משפטיים עם יורשו של קרטר, רונלד רייגן. כשרייגן ניסה להוציא אותה מהוועדה היא פנתה בהצלחה לבית המשפט כדי לשמור על מושבה.[6] ברי התנגשה לעיתים קרובות בוועדה עם יושב הראש והמינוי של רייגן, קלרנס מ. פנדלטון ג'וניור. פנדלטון ניסה להעביר בוועדה החלטות בהתאם לדעותיו של רייגן בנושאים של זכויות חברתיות ואזרחיות ועוררה את רגזם של הליברלים והפמיניסטים, הוא שירת משנת 1981 עד מותו הפתאומי בשנת 1988.[7]
בשנת 1984, ברי ייסד את תנועת דרום אפריקה החופשית, שהוקדשה לביטול האפרטהייד בדרום אפריקה. אחת משלושה אמריקאים בולטים שנעצרו בשגרירות דרום אפריקה בוושינגטון יום לפני חג ההודיה; תזמון שהיה מכוון כדי להבטיח חשיפה מרבית לחדשות.[4]
בשנת 1987 קיבלה ברי קביעות באוניברסיטת פנסילבניה בעודה ממשיכה לכהן בנציבות לזכויות האזרח.
בשנת 1993 ראה אור ספרה "הפוליטיקה של ההורות: טיפול בילדים, זכויות נשים ומיתוס האם הטובה". לורה ואן טויל בביקורת שפורסמה בעיתון נוצרי בנושא מדע אמרה כי"ברי מציגה היסטוריה נטולת פניות של תנועת הנשים מעונות היום וחיי הבית ומציגה את המכשולים המתמשכים מצד הכוח הכלכלי והפוליטי שהתעמתו עם נשים כתוצאה מהגדרתן בחברה כ"אמהות". הכרונולוגיה שלה מייחסת את כישלון תיקון שוויון הזכויות, דשדושה של תנועת הנשים בשנות ה-80, ושנים של ריבים לגבי חופשת הורים וחקיקה בנושא טיפול בילדים לחוסר נכונות לחשוב מחדש על תפקידי המגדר המסורתיים."[8]
בשנת 1993 מונתה ברי ליושבת ראש נציבות זכויות האזרח על ידי הנשיא ביל קלינטון, שמינה אותה גם לכהונה נוספת בשנת 1999.
בנוסף לעבודתה בנציבות לזכויות האזרח, מונתה ברי כיו"ר המועצה הלאומית של הקרן לרדיו, פסיפיקה, ביוני 1997. היא משכה אש ועוררה מחלוקת בין המאזינים, עורכי תוכניות ואנשי התחנות, לאחר שהיא וועדת המנהלים ניסו לשנות את לוח השידורים כדי למשוך קהל מגוון יותר. "היפים לבנים מעל גיל 50," כך למשל תיארה ברי את העורכים והקהל של KPFA בברקלי. שמועות על פעולות הכוללות מכירת תחנות דגל כמו KPFA הופצו באופן נרחב על ידי העורכים. (בניגוד לרוב תחנות השירות הציבוריות, התחנות של פסיפיקה מחזיקות ברישיונות יקרים לחשמל בוואטים בתדרים מסחריים בשווקים עירוניים גדולים שכוללים בין השאר את ניו יורק) בשנת 1999 היא ומנכ"ל פסיפיקה לין צ'אדוויק פיטרו את מנהל התחנה והוציאו צו איסור פרסום[9] שאיים לפטר כל מי שעבד בתחנה שדיבר על מעשיהם. ברי הורתה לאחר מכן על נעילת כל אנשי KPFA, בניגוד להסכמים עם תאגידים של עובדי התחנות. לאחר מכן היא המשיכה לדרוש הטלת העדפות גזעיות בכל רחבי ההנהלה של KPFA וסירבה להיפגש עם אנשי צוות המיעוטים בתחנה, שרובם לא הסכימו עם מעשיה.[10] פעולותיה של ברי בנושא של הקרן לרדיו, פסיפיקה עוררו מחאה מצד קבוצות שנלחמות למען חופש הדיבור כגון ה-ACLU.[11] בהמשך התפטרה מתפקידה בתור יושבת הראש.
ברי המשיכה לכהן כיו"ר הוועדה לזכויות האזרח. בשנת 1999, שכנע ברי את ממשל קלינטון למנות את ויקטוריה וילסון, העורכת שלה בהוצאת אלפרד א. קנופף במקומה.[12] בשנת 2001, היא וחברי ההנהלה הדמוקרטיים של הוועדה מנעו את מינויו של פיטר קירשנוב[13] על ידי הנשיא ג'ורג בוש, כדי להחליף את וילסון בוועדה. ברי והגוש הדמוקרטי טענו כי וילסון הייתה רשאית להשלים כהונה מלאה של שש שנים, אך ממשל בוש טען כי היא מונתה רק למשך השלמת כהונתו של חבר קודם. קירשנוב תבע וטען שכהונתו של וילסון פגה והוא מונה בתוקף. וילסון ניצחה בבית המשפט המחוזי הפדרלי אך בסופו של דבר הפסידה בערעור בשנת 2002 ובית המשפט הורה על המינוי של קירסנוב. המחלוקת קבעה לאיזו מפלגה פוליטית יהיה רוב בחברי ההנהלה. ברי עזבה את תפקידה לפני תום כהונתה בסוף 2004 והוחלפה על ידי ג'רלד א. ריינולדס.
בשנת 2009 ראה אור ספרה התשיעי, היסטוריה של נציבות זכויות האזרח. סמואל ג 'פרידמן כתב את סקירתו ב"ניו יורק טיימס", וכתב ש"סקירת ספר אינה סקירה של חיים. עבור שירותה הציבורי מטעם הצדק הגזעי, מרי פרנסס ברי ראויה לשבחים רבים. אבל על פי העדויות של 'וצדק לכולם', ייתכן שהיא הייתה האדם הלא נכון לספר סיפור שברור שחשוב לה באופן כל כך עמוק."[12]
Berry, Mary Frances (1966). The Negro Soldier Movement and the Adoption of National Conscription, 1652-1865 (PhD). University of Michigan. OCLC 68276654.
Devine Berry, Mary Frances (April 1967). The Dedications of John Dryden's Early Plays: A Study of Patronage from the Restoration to the Test Act (1660-1673) (M.A.). Tulane University of Louisiana. OCLC 15605482.