מרידת מאריץ
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 15 בספטמבר 1914 – 4 בפברואר 1915 (143 ימים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דרום אפריקה | |||||||||||||||||||||
| קואורדינטות |
25°43′00″S 28°14′00″E / 25.7166666667°S 28.2333333333°E | |||||||||||||||||||||
| עילה | הכרזת המורדים על עצמאות המדינות המרכיבות את איחוד דרום אפריקה, ועל שחרורן משליטה בריטית | |||||||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון לכוחות הממשלה. המרד מדוכא ודרום אפריקה מצטרפת למלחמה באופן פעיל לצידה של בריטניה | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||||||
  | ||||||||||||||||||||||
מרידת מאריץ הייתה מרד אפריקאנרי כנגד ממשלת איחוד דרום אפריקה אשר התרחש בשנים 1914–1915 על רקע הצטרפותה של האחרונה למלחמת העולם הראשונה. יוזם המרד היה מאני מאריץ, מפקד קומנדו לשעבר מימי מלחמת הבורים השנייה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה העמידה עצמה דרום אפריקה, בהנהגת לואי בותה, כחלק מן המדינות הכפופות לכתר הבריטי, לצד מדינות ההסכמה. חלק מן האפריקאנרים, שנלחמו בבריטניה במלחמת הבורים השנייה, לא ראו בעין יפה מלחמה של ארצם לצד הבריטים, ואף ראו במלחמת העולם הזדמנות לחדש את עצמאות הרפובליקות הבוריות (בורים: כינוי לאפריקאנרים), וזאת הפעם, בסיוע גרמני פעיל. עם זאת, תנאי השלום הנדיבים שיזמה בריטניה בסיום מלחמת הבורים השנייה נשאו פירותיהם. מסה קריטית של מנהיגים וחיילים אפריקאנרים נותרה נאמנה לממשלה שצידדה בבריטים, שזכו לשמור על בעלת ברית חשובה במלחמה קשה. וכך, המרידה דוכאה בתוך מספר חודשים, בסוף 1914 ובתחילת 1915. מנהיגי המורדים, פרט לאחד שהוצא להורג, בדרך כלל נאסרו ונקנסו, במידה שנלכדו, אך בסופו של דבר זכו ליחס רך יחסית, ועונשי המאסר אף הם לא בוצעו במלואם. הם הניחו את היסודות להצלחתה לימים של המפלגה הלאומנית שזכתה בשלטון ב-1948.
המרידה נקראה גם "מרידת חמשת השילינג", שם שטבע שר ההגנה דאז יאן סמאטס (Smuts). מקור השם בכך שעם פרוץ המרד נכנס אחד מראשי המורדים, כריסטיאן רודולף דה וט (de Wet), לעיר רייץ (Reitz), וטען כנגד השופט המקומי, שדן אותו לחמישה שילינג קנס על שהלקה אדם שחור, כדוגמה ל"עוולות" שהביאו עמם הבריטים, בהופכם את סדרי העולם להם היה מורגל.
תחילת המחאה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עם הצטרפות דרום אפריקה לצד בריטניה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, לא מעטים, בייחוד באוכלוסייה האפריקאנרית, שלחמה בבריטים שנים מספר קודם לכן, היו המתנגדים לצעד זה. בייחוד ניכר חלקם של חברי המפלגה הלאומית (דרום אפריקה), שנוסדה ב-1914, מעט לפני פרוץ המלחמה, ושחוגים קיצוניים בה שאפו להפטר מן הקשר עם בריטניה. בין המתנגדים היו בכירים בחוגי השלטון והצבא, והיו בהם שאף תמכו במדינות המרכז.
כך, למשל, מפקד צבא המילואים, כריסטיאן באיירס (Beyers), התפטר במחאה עם קבלת ההחלטה על הצטרפות למאבקה של בריטניה, והסנטור חקובוס הרקולאס ("קוס") דה לה ריי (de la Rey), מפקד קומנדו לשעבר, מגיבורי מלחמת הבורים השנייה, תמך בנייטרליות. שני האישים האמורים נפגשו ב-15 בספטמבר 1914, במטרה לפגוש את המייג'ור (רב-סרן) יאן קמפ (Kemp) בפוצ'פסטרום (Potchefstroom) שבטרנסוואל. לא ברור אם מטרת הפגישה הייתה תיאום התפטרות סימולטנית של מפקדים בצבא, במחאה כנגד מדיניות הממשלה, או שמטרתה הייתה תכנון מרד, כשבין כאלפיים חייליו של קמפ היו רבים שנחשבו כמועמדים להצטרף. הפגישה לא התקיימה כמתוכנן, שכן דה לה ריי נהרג ביריות שוטר בדרכו אליה, כאשר השניים התעלמו בדרכם ממחסומי משטרה, שהוצבו למטרה אחרת. הן ההתעלמות מן המחסומים, הן הצטרפותם אחר כך של קמפ ובאיירס למרד, מרמזות על כוונה לקשר כמטרת הפגישה, אך אין לכך ראיות מוצקות. מן הצד השני של המתרס, רבים האמינו (ומאמינים) שמותו של דה לה ריי היה תוצאה של התנקשות מתוכננת. על כל פנים, לתסיסה שנגרמה עקב ההתנקשות לכאורה הייתה חשיבות באשר להלהטת האווירה הציבורית בקרב רבים מן האפריקאנרים, כנגד הממשלה.
תחילת המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]הראשון להניף את נס המרד היה אחד ממפקדי הכוחות הדרום אפריקנים על הגבול עם דרום-מערב אפריקה הגרמנית: לייטננט קולונל סלומון חרהרדוס ("מאני" או "חריט") מאריץ (Maritz), אף הוא מפקד לשעבר במלחמת הבורים השנייה, ולאומן אפריקאנרי קיצוני. הממשלה, שבצדק חששה לנאמנותו העתידית, ביקשה להחליף את מאני מאריץ, אלא שהוא במקום זאת הכריז על תמיכתו בגרמניה ועל הקמת "ממשלה זמנית" בדומיננטיות של מפקדי הקומנדו הבורי ממלחמת הבורים השנייה כמו מאריץ, דה וט, קמפ ובאיירס, שלאחר היסוסים הצטרף לבסוף למורדים. כן הכריז על עצמאות המדינות המרכיבות את איחוד דרום אפריקה, ועל שחרורן משליטה בריטית. הוא פנה לכל תושב "לבן" באותן מדינות, התומך ברעיונות אלה, לאחוז בנשק, ומצד שני איים שכל תושב שחור או "צבעוני" שיפנה כנגד המורדים, דינו מוות. רוב חייליו של מאריץ אכן הלכו אחריו, והמורדים בראשות מאריץ, בתיאום עם הגרמנים, תפסו את הכפר קיימוס (Keimoes) שבאזור אפינגטון (Upington), בצפון מושבת הכף.
קריאתו של מאריץ נענתה גם מחוץ למעגל החיילים שבפיקודו, כאשר מספר המורדים הגיע בשיאו לכ-12,000, לעומת כ-32,000 שעמדו לרשות הממשלה, שלנוכח המרידה הכריזה על מצב צבאי ב-14 באוקטובר. מבין אלה האחרונים, כ-20,000 היו אפריקאנרים ששמרו על נאמנותם לממשלה, אשר, במידת מה, הפעילה אותם במתכוון כדי שדיכוי המרד לא ייראה כמאבק בין דוברי האנגלית לאפריקאנרים. יתרה מזו, חלק ממפקדי הקומנדו הבורי במלחמת הבורים השנייה היו בין ראשי צבא הממשלה, כמו יאן סמאטס, בותה עצמו, יאקוב ון דבנטר (Van Deventer), דניס רייץ ואחרים. הן מפקדי המורדים, הן מפקדי צבא הממשלה, הסתמכו רבות על הנאמנות של חייליהם לשעבר ובהווה, עת פנו אליהם בכוונה לגייסם למאבק. וכך, חיילים שלחמו ביחד בעבר פנו כעת זה כנגד זה.
מהלך המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מספר ימים לאחר הכרזת המצב הצבאי, כוחותיו של דה וט תפסו את היילברון (Heilbron) שבמדינת אורנג' החופשית, במרכזה של דרום אפריקה, מקום בו הצטרפו אליו תומכים רבים, כך שכוחותיו הגיעו לכדי 3,000 איש, והם לכדו רכבת, ציוד ותחמושת של הממשלה. כן השתלטו המורדים על שטח ניכר באותו אזור, כולל העיר האריסמית (Harrismith) שבמזרח אורנג'. גם באיירס גייס תומכים רבים באזור מחליסברג (Magaliesberg), ממערב לפרטוריה, בטרנסוואל.
כוחות הממשלה, עם בותה, שלמרות תפקידו פקד על כוחותיו בשדה, וסמאטס כשר ההגנה, דיכאו את המרד תוך מספר חודשים. כוח בראשות ון דבנטר התגבר על המורדים שבראשות מאריץ באזור אפינגטון באוקטובר, ואלה נמלטו לדרום-מערב אפריקה הגרמנית. באיירס הובס בידי כוחות הממשלה ב-28 באוקטובר בקומישנרס דריפט (Commissioners Drift).
לאחר תבוסתו חבר באיירס לקמפ, ובראש כ-800 מורדים, עשו אלה את דרכם לדרום-מערב אפריקה הגרמנית כדי לאזור כוחות מחדש. את האודיסיאה בת כ-1,100 ק"מ מפרכים, שרדו כ-500 איש. כוח מורדים אחר, בראשותו של יאפי פורי (Fourie) המשיך בהתנגדות, עד שפורי נלכד, לאחר קרב עז, ב-15 בדצמבר, ליד נויטחדכט (Nooitgedacht). כיוון שפורי היה קצין בצבא הממשלה בעודו מורד, הוא הוצא להורג ביריה ב-20 בדצמבר. באיירס עצמו טבע בנהר הוואל בשמיני לדצמבר, בניסיון לחמוק מרודפיו, וכך דעך המרד בטרנסוול. דה וט, שהכוחות שאסף החלו להתערער בהיתקלויות עם כוחות הממשלה, חמק, ולבסוף נתפס בשני לדצמבר בשטח בצ'ואנאלנד (כיום בוטסואנה), לאחר שנכנע עת צידתו כמעט אזלה, בניסיון לחבור עם הכוחות שבדרום-מערב אפריקה הגרמנית.
הנמלטים עם קמפ לשטח שבשליטת גרמניה חזרו ופלשו לצפונה של מושבת הכף ב-15 בינואר 1915 ותפסו את לוצבורג (Lutzburg), רק כדי להווכח במו עיניהם בדעיכת המרד, שאישו כבתה סופית בתחילת 1915. אלה נכנעו לון דבנטר ברביעי לפברואר 1915.
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרידת מאריץ גרמה לאיחור ניכר בהצטרפותם של כוחות דרום אפריקניים לצבאות האימפריה הבריטית ולסיוע למדינות ההסכמה במלחמה.
לאחר דיכוי המרד מאריץ נמלט לאירופה, וחזר למולדתו ב-1923, אז עמד בראש מפלגה לאומנית קיצונית, בעלת אופי פשיסטי, ואנטישמית. מנהיגי המרד האחרים נידונו לעונשי מאסר של מספר שנים ולקנסות כבדים. כשנתיים לאחר תום המרד הם שוחררו, כחלק ממדיניות פיוס לאומי שנקט בותה. מאז הם פעלו ברובם בתוך המסגרת החוקתית, הקימו את המפלגה הלאומית שזכתה בבחירות של 1948, והחלה מאז בהנהגת מדיניות האפרטהייד.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Brian Bunting. The Rise of the South African Reich, (1969), Chapter 1: The Birth of the Nationalist Party on the ANC website and says "The following books were written by or about ANC members and are provided here in full"
- Sol Plaatje. Native Life in South Africa: Chapter XXIII — The Boer Rebellion .Correlated by J.G. Orford
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- האגודה הדרום אפריקאית להיסטוריה צבאית, מרידת מאריץ, מאי 1999
- ביוגרפיה של סמאטס
