ואפורה, בן שבט המריקופה, 1899 | |
אוכלוסייה | |
---|---|
800 (1990)[1] | |
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
ארצות הברית (אריזונה) | |
שפות | |
מריקופה ואנגלית | |
דת | |
ילידית | |
קבוצות אתניות קשורות | |
יומאן |
מריקופה (באנגלית: Maricopa) או בשמם הרשמי פייפאש (Piipaash) הם קבוצה אתנית של אינדיאנים בארצות הברית שתחום מחייתם ההיסטורי היה לאורך גדות הנהר קולורדו בדרום-מערב מדינת אריזונה בארצות הברית. בני השבט שוכנים יחד עם בני הפימה, שבט אינדיאני נוסף שבהיסטוריה שררו ביניהם יחסים טובים, בשתי שמורות באריזונה: קהיליית האינדיאנים של הנהר חילה (Gila River Indian Community) וקהיליית האינדיאנים פימה-מריקופה של הנהר סולט (Salt River Pima-Maricopa Indian Community ). בני המריקופה שבקהיליית האינדיאנים של הנהר חילה מרוכזים ביישוב מריקופה קולוני (Maricopa Colony), ובני המריקופה, בעיקר חסדום פייפאש (Xalychidom Piipaash), שבקהיליית האינדיאנים פימה-מריקופה של הנהר סולט, מרוכזים בליהיי (Lehi),[2] פרוור של העיר מסה.
שכניהם ובעלי בריתם לעתיד בני האקימל אודהאם, כינו אותם "קוקמאליקאופ" (Kokmalik'op – "אויבים בהרים הגדולים"), והספרדים תעתקו שם זה כ"מריקופה" (Maricopa). הם קוראים לעצמם "פייפא" (Piipaa), "פייפאש" (Piipaash) או "פי-פוש" (Pee-Posh - "אנשים"). צאצאים רבים של בני שבט ההלצ'ידהומה (Halchidhoma), שחיפשו מקלט בקרב המריקופה ב-1825, מזדהים כיום באנגלית כ"מריקופה", אף שהם עשויים לשמר את זהותם העצמית ולכן קוראים לעצמם "חסדום פייפא" (Xalychidom Piipaa) או "חסדום פייפאש" (Xalychidom Piipaash - "אנשים החיים כלפי הנהר").[א]
המריקופה היו בעברם קבוצות קטנות ששכנו לאורך גדות הנהר קולורדו במשך מאות בשנים. במאה ה-16 הם היגרו לאזור שסביב הנהר חילה, על מנת להתחמק מהתקפות בני שבטי המוהאבי והקווצ'אן (Quechan). במהלך שנות ה-40 של המאה ה-19 גבו מגפות מחיר מבני השבט. במאה ה-19 יצרו המריקופה קונפדרציה עם הפימה, וב-1857 הם הביסו את הקווצ'אן והמוהאבי בקרב פימה ביוט (Pima Butte) בסמוך למריקופה ולס (Maricopa Wells). הם הפכו לחקלאים מצליחים, וב-1870 הם גידלו 1,400 טון חיטה. עם זאת, בצורת והטיית מי הנהרות על ידי חקלאים לבנים גרמו אחר-כך ליבולים כושלים בקנה מידה נרחב.
במאה ה-19 וה-20 יישמה הלשכה לענייני אינדיאנים מדיניות של הטמעת המריקופה בחברה הכללית, והם שלחו מיסיונרים פרסביטריאניים לקהילות של המריקופה. ב-1914 חילק הממשל הפדרלי של ארצות הברית את אדמות השבט לחלקות פרטיות. המועצה המייעצת של הפימה (Pima Advisory Council) הוקמה על ידי הלשכה לענייני אינדיאנים ב-1926 על מנת שתדבר בשמן של קהיליות הפימה והמריקופה. ב-1934 הסכימו הפימה והמריקופה לקבל את החוק לארגון מחדש של האינדיאנים (Indian Reorganization Act) והקימו את קהיליית האינדיאנים של הנהר חילה שהשיבה להם מידה מסוימת של ממשל-עצמי.[1]
בשנות ה-30 של המאה ה-20 גרמו מפעלי ההטיה של הנהר חילה להפסקה מוחלטת של זרימת המים בנהר, והשבט סבל מאובדן המים. הפתרון של הלשכה לענייני אינדיאנים היה לחייב את בני השבט להשתמש במי בארות מליחים, שלא ניתן היה להשתמש בהם על מנת לגדל יבולי מזון והשבט עבר לגדל כותנה.
אחרי מלחמת העולם השנייה עזבו רבים מבני השבט בעידודה של הלשכה לענייני אינדיאנים את השמורה, ובמשך שנים רבות האמינו רבים כי מסורת המריקופה נעלמה וכי הם נטמעו בפימה.[1]
השפה אותה מדברים בני המריקופה הוא מריקופה השייכת למשפחת השפות היומאניות (Yuman language).
המריקופה ידועים בקליעת סלים ובאריגה, אבל הם ידועים בייחוד בכלי החרס האדומים הממורקים מאוד שלהם. שיטות ייצור כלי החרס המסורתיות שלהם זכו לתחייה מ-1937 עד 1940. אליזבת הארט (Elizabeth Hart) שנשלחה מטעם הממשל הפדרלי עבדה יחד עם איידה רדבירד (Ida Redbird) והקימה את קואופרטיב הקדרות של המריקופה (Maricopa Pottery Cooperative). רדבירד שימשה כנשיאת הקואופרטיב שבו היו חברים 17 עד 19 אומנים. הארט עודדה את חברי הקואופרטיב לחתום על עבודותיהם. צלבי קרס היו מוטיב מסורתי נפוץ שנזנח בשנות ה-40 בשל השימוש שעשו הנאצים בסמל. המריקופה משתמשים בשיטת המשוט והסדן (paddle and anvil) ביצירת כלי החרס,[3] אבל בעוד שכלי חרס המשמשים לבישול הם מחוסמים, כלי החרס המקושטים אינם מחוסמים.[4]