משפחת אמאטי (באיטלקית: Amati) הוא שמה של משפחת בוני כינורות איטלקים, שפעלה ושגשגה בקרמונה משנת 1549 עד 1740.
אנדראה אמאטי (1505-1510 בערך - 1578 בערך) היה בונה הכינורות המוקדם ביותר, שכליו שרדו עד ימינו. למעשה, אפשר לראות בו, פחות או יותר, את האחראי לפרופיל הסופי של משפחת הכינור המודרנית. מספר קטן מן הכלים שבנה עודם קיימים כיום, מתוארכים בין 1564 ו-1574 ורובם נושאים את שלט האצולה של שארל התשיעי, מלך צרפת.
יורשיו וממשיכי דרכו של אנדראה אמאטי היו בניו, אנטוניו אמאטי (נולד בסביבות 1550) וג'ירולאמו אמאטי (1551-1635). השניים, שנודעו בשם "האחים אמאטי", הכניסו חידושים מרחיקי-לכת בעיצוב הכלי, ביניהם שכלול צורתם של פתחי ה-f. הסברה היא, שהאחים היו חלוצי מתכונת האלט המודרנית של הויולה, בניגוד לוויולות הטנור, הוותיקות יותר.
ניקולו אמאטי (נולד ב-3 בדצמבר 1596 - 12 באפריל 1684) היה בנו של ג'ירולאמו אמאטי ובעל המוניטין הרבים ביותר בבני המשפחה. ניקולו אמאטי שיפר את הדגם שאימצו יתר בני אמאטי ויצר כלים, שהיו מסוגלים להפיק צליל גדול יותר. התבנית שלו הייתה קטנה מן הרגיל, אך הוא בנה גם דגם רחב יותר, הידוע כיום כ"גראנד אמאטי", ואלה היו לכינורות המבוקשים ביותר שלו.
מבין תלמידיו, המפורסמים ביותר היו אנטוניו סטרדיווארי ואנדראה גוארנרי, הראשון במשפחת בוני הכינורות גוארנרי. (יש מחלוקת ניכרת בנושא חניכותו של אנטוניו סטרדיווארי. אף כי הכינור הראשון הידוע של סטרדיווארי קובע כי היה תלמידו של אמאטי, תקיפות הקביעה מוטלת בספק.)
בונה הכינורות האחרון במשפחה היה בנו של ניקולו, ג'ירולאמו אמאטי, שנודע בשם הירונימוס השני (26 בפברואר 1649 - 21 בפברואר 1740). הוא שיפר אומנם את הקשתות של אביו, אך בסך הכל הכלים שבנה נופלים מאלה של גדול בוני הכינורות בתקופתו, אנטוניו סטרדיווארי.
באתר הרשת NMM אין רשימה מרוכזת של כלי אמאטי באוסף שלהם, על כן הקישור אליהם נעשה אינדיבידואלית.
כלי אמאטי במוזיאון המוזיקה הלאומי:
ערך זה בוויקיפדיה האנגלית עובד ממהדורת 1911 של האנציקלופדיה בריטניקה, ערך "אמאטי", שהוא כיום נחלת הציבור.