לידה |
25 בדצמבר 1947 (בן 76) פאר רוקאוויי, ארצות הברית |
---|---|
מקום לימודים | אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת פיטסבורג, מערכת האוניברסיטאות של אילינוי |
מוסדות |
|
תחומי עניין | פילוסופיה |
עיסוק | פילוסוף, מרצה באוניברסיטה |
מדינה | ארצות הברית |
פרסים והוקרה | מלגת גוגנהיים |
בן או בת זוג | Sally Banes |
אתר רשמי | |
נואל קרול (באנגלית: Noël Carroll ;נולד ב-25 בדצמבר 1947) הוא פילוסוף אמריקאי המתמחה בפילוסופיה של האמנות. קרול הוא בעל שני דוקטורטים, בקולנוע ובפילוסופיה, וידוע בעיקר בזכות עבודותיו בתחום הפילוסופיה של הקולנוע וכחסיד של אסתטיקה קוגניטיבית. נוסף לכך עסק בפילוסופיה של האמנות באופן כללי, בתאוריה של אמצעי תקשורת, בפילוסופיה של ההיסטוריה וכן פרסם גם מחוץ לכותלי האקדמיה בעיתונות, וכתב תסריטים לסרטים תיעודיים.[1] הוא מרצה באוניברסיטת העיר ניו יורק.
ב-1969 השלים תואר ראשון בפילוסופיה באוניברסיטת הופסטרה (אנ'). ב-1970 השלים תואר תואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת פיטסבורג. ב-1974 השלים תואר שני בלימודי קולנוע באוניברסיטת ניו יורק וב-1976 השלים תואר שני נוסף בפילוסופיה באוניברסיטת אילינוי שיקגו ובאותה שנה השלים דוקטורט בקולנוע באוניברסיטת ניו יורק תחת הנושא "ניתוח מעמיק של הגנרל של באסטר קיטון" ("An In-Depth Analysis of Buster Keaton's The General"). ב-1983 השלים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת אילינוי שיקגו.
בין השנים 1972–1988, הוא עבד כעיתונאי וכמבקר קולנוע, תיאטרון, ואמנות עבור Chicago Reader, Artforum, In These Times, Dance Magazine, SoHo Weekly News ו-The Village Voice. רבים מהמאמרים המוקדמים הללו נאספו בספרו "לחיות בעולם אמנות" (Living in an Artworld) מ-2011.[2]
במהלך הקריירה האקדמית שלו הוא לימד באוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון, אוניברסית טמפל, אוניברסיטת העיר ניו יורק וכיהן כנשיא האגודה האמריקאית לאסתטיקה (אנ').
ב-2002 קרול זכה במלגת גוגנהיים בשנת 2002 על מחקריו בפילוסופיה של המחול (אנ').[3][4]
ב-2016 הוא נבחר בדו"ח גורמה לפילוסופיה (Philosophical Gourmet Report) ברשימת "הפילוסופים האנגלופונים של האמנות הכי משפיעים מאז 1945" במקום השישי (אחרי: ארתור דנטו, נלסון גודמן, ריצ'רד וולהיים, סטנלי קאבל, קנדל וולטון).[5]
ב-1988 פורסם ספרו "מסטיפיקציית סרטים" (Mystifying Movies) ובו הוא כותב ביקורת על רעיונותיו של הפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן, ההמרקסיזם של לואי אלתוסר והסמיוטיקה של רולאן בארת, שכן בהשפעתם רווחת בתאוריה ההקולנועית באוניברסיטאות אמריקאיות מאז שנות ה-70 הדומיננטיות של ניתוח סרטים בגישה אותה כינה "פסיכו-מרקסיזם-סמיוטי" (psycho-semiotic Marxism).[6] כנגד גישה זו פיתח יחד עם דייוויד בורדוול את ה"פוסט-תאוריה" ואת הגישה הקוגניטיבית בקולנוע. יחד הם פרסמו את האנתולוגיה "פוסט-תיאוריה: רקוסטרוקציה של לימודי קולנוע" (Post-Theory: Reconstructing Film Studies) ב-1996.
ב-1990 פורסם ספרו "הפילוסופיה של האימה, או פרדוקסים של הלב" (The Philosophy of Horror, or, Paradoxes of the Heart). בספר זה בחן את האסתטיקה של סיפרות האימה באופן השוואתי במדיה שונות, ברומנים, בסיפור קצר, בתסכיתי רדיו ובסרטי אימה). בהקדמה לספר העיד כי כתב אותו בין השאר כדי לשכנע את הוריו שהקסמותו מסיפורת אימה לא הייתה לריק.