נזירות בודהיסטית

נזירים טיבטים גולים מחוץ למנזר ראטו בקרנאטקה, הודו.

הנזירוּת הבודהיסטית היא אחת הצורות העתיקות ביותר של נזירות בהיסטוריה האנושית ואחד מעמודי התווך של הבודהיזם. נזירים ונזירות בודהיסטים אחראים על שימורה והפצתה של חכמת הבודהה ועל הכוונה של מעמד "בעלי הבתים", כך מכונים בודהיסטים שלא לקחו על עצמם נדרי נזירות.

נזירים בודהיסטים מכונים בפאלי "בְּהיקְהוּ" ונזירות מכונות "בְּהִיקְהוּני". המשמעות המילולית של המונח היא "קבצן", מפני שנזירים בודהיסטים מסתמכים על צדקה ולרוב אסורה עליהם החזקת רכוש.

לעיתים משמש המושג סָנְגַהה (מפאלי: קהילה, חברותא) לתיאור מעמד הנזירים, אך למושג שימושים נוספים. יש שהוא מתייחס לכלל הקהל הבודהיסטי, נזירים ובעלי בתים כאחד (כפי שמופיע בשלוש אבני החן) ובצירוף אַרְיאסנגהה (מפאלי: הקהילה האצילית) המושג מתייחס לאלו שהשיגו אחד או יותר מארבעת שלבי ההארה, בין אם לקחו על עצמם נדרי נזיר ובין אם לאו.

היסטוריה והתפתחות

מוסד הנזירות הבודהיסטית נוסד על ידי גאוטמה בודהה בימי חייו במאות הרביעית והחמישית לפני הספירה. אורח החיים הנזירי בבודהיזם צמח מתוך אורח החיים של כתות קדומות של נזירים נוודים, הנקראים סאניאסינים (מסנסקריט "סָניַאסַה", דוונגארי: संन्यास, מילולית: חיי פרישות) במסורת ההודית. אך בניגוד לסניאסינים איתם חי ולמד, הבודהה דחה את הסיגוף והבידול שאפיין את הסניאסינים ובמקומם כונן את "דרך האמצע", הדורשת מהנזיר לעמוד על מתח בין הסגפנות לבין חיי "בעל הבית" המחפש להפוך את חייו לנוחים. דבריו מוצגים כך בדְהַמַצַ'קַפַּוַוטַּנַה סוּטַּה, הדרשה הראשונה אותה נשא לאחר שהתעורר לקבוצת הסניאסינים איתה חי ביער:^[1]

בשני קטבים אלה אל לו לפורש מחיי הבית לעסוק; מה הם שני קטבים אלה? ישנן הכמיהה והדבקות בחיפוש אחר הנאות החושים הנחותות, הנמוכות וההמוניות, אלה שאינן נאצלות ושלהן אין מטרה, וישנן הכמיהה והדבקות בסיגופים, שגוררים עמם כאב, שאין בהם דבר נאצל ושתכלית להם אין.

— דְהַמַצַ'קַפַּוַוטַּנַה סוּטַּה, סַמְיוּטַה ניקאיהַ 56.11

מראשית הבודהיזם חיי הנזירות לא היו אורח חיים בדלני או מתבודד: מעמד הנזירים, המכונה גם סנגהה, נשען על קהילת "בעלי הבתים" למילוי צרכים בסיסיים כמו מזון וביגוד, ובתמורה חברי הסנגהה מספקים הנחיה בדרך הדהרמה. בתקופת הבודהה נזירים נדדו ביחידים או בקבוצות קטנות - מורה ותלמידיו, או מספר נזירים שחברו יחדיו וחיו בפאתי כפרים וערים ותרגלו מדיטציה ביערות ^[^{דרוש מקור]}. נזירים ונזירות היו אמורים להחזיק מעט רכוש אם בכלל, שכולו נתרם מרצון על ידי בעלי הבתים. בעלי הבתים גם תרמו את המזון עליו התקיימו הנזירים וסיפקו מקומות לינה עבור הנזירים כאשר אלו נזקקו להם. מספר אסכולות בודהיסטיות טוענות כי בתקופתו של הבודהה מבנים וגנים רבים נתרמו על ידי אזרחים עשירים לנזירים ונזירות לאירוח בעונה הגשומה, אם כי אין עדויות ארכאולוגיות התומכות בטענה זו, וממחקר היסטורי עולה שמתחמי נזירים הופיעו לראשונה מאוחר יותר.

לאחר מותו של גאוטמה בודהה, פיתחה הנזירות הבודהיסטית מנהגי קוינוביון. הפרקטיקה של חיים שיתופיים בקהילה במהלך עונת הגשמים, כפי שהורה הבודהה, הלכה והתרחבה בהדרגה והפכה ממנהג עונתי לצורת חיים שסובבת חיי קהילה בודהיסטים, וחיי הנדודים נזנחו כליל. רוב כללי המשמעת המודרניים לפיהם חיים נזירים ונזירות בודהיסטיים מתייחסים לחיים שיתופיים במנזר, ומסדירים לפרטים את צורות השיתוף והשיטות לחיות בקהילת נזירות. מספר הכללים הנהוגים משתנה לפי מסדר, ולרוב מספר הכללים המחייבים נזירות גבוה מהכללים המחייבים נזירים.

החיים במנזר

נזיר בודהיסטי אינו כומר, ואינו פועל כמתווך בין האדם לבודהה, וגם לא לאל כלשהו. תפקידו המרכזי הוא שימור התורה הבודהיסטית, חקר הדהרמה, ותיווך שלה למעמד בעלי הבתים, ולעיתים לערוך טקסים עבור בעלי הבתים בנקודות ציון חשובות, כמו לידות, לוויות וכו'.

תקנות המשמעת של הנזירים והנזירות נועדו ליצור חיים פשוטים וממוקדים ולא חיי סגפנות, בשונה מהנזירות הנוצרית. התנזרות ממין מהווה עיקרון מרכזי במשמעת הנזירית ומטרתה להפריד בין אורח החיים של מעמד הנזירים לזה של מעמד בעלי הבתים^[2]. היום יום הנזירי מורכב מלימוד הדהרמה ומדיטציה, אם כי יש מחלוקת בין הזרמים השונים בנוגע למידת החשיבות היחסית של שניהם.

אופן האכילה משתנה ממסורת למסורת וקפדנות ההשגחה משתנה ממנזר למנזר, לרוב נזיר רשאי לאכול ארוחה אחת ביום שנתרמה לו ישירות מתומכים, או ממטבח המנזר שמצויד (ולעיתים מאויש) בידי תומכים ממעמד בעלי הבתים.

הבודהה לא מינה יורש ולא קבע חוקים המחייבים ציות למוסד מרכזי, וברוב האסכולות הבודהיסטיות הנזירים לא נדרשים לציית לסמכות היררכית, בניגוד לנזירים הנוצריים. עם זאת, נהוג לכבד חברים ותיקים יותר בסנגהה. קבוצות של נזירים נוהגים לקבל החלטות משותפות כקהילה באספות, שבהן גם דנים בהפרות של כללי המנזר ואופני השימוש ברכוש המשותף. ניתן להבחין ביחסי מורה/תלמיד או בכיר/זוטר בחלק מהמנזרים, אך אין תפקידים רשמיים או סמכות לתת פקודות לנזירים זוטרים ברוב הזרמי הבודהיזם (יוצא דופן לכלל זה הוא זרם הוג'ריאנה, בו נהוגה חניכה). אב מנזר, לרוב נזיר ותיק אך פעיל, ממונה מקרב הנזירים, לעיתים על ידי הסנגהה עצמה בהחלטה משותפת ולעיתים (בבודהיזם התאילנדי בעיקר) על ידי הצבעה בקהילת בעלי הבתים אותה המנזר משרת.

הבדלים גאוגרפיים

אופני הנזירות משתנים באופן ניכר ממדינה למדינה ומזרם לזרם. בין השאר, ניתן לייחס זאת להבדלים במסורות הכתובות והדוקטרינות שהתקבעו בחלקים שונים של העולם הבודהיסטי. בנוסף נעשו התאמות מקומיות בשל תנאים חברתיים ואקלימיים על ידי מסדרי הנזירות על מנת לאפשר לבודהיזם להשתלב בתרבויות שונות ולהבטיח חיים בריאים וטובים לנזירים. בהרי ההימלאיה למשל, נזירים מחזיקים ולובשים ביגוד שאינו מוזכר בכתבים כדי להתמודד עם האקלים ומורשים לאכול בשר, בגלל הקושי להתקיים מדיאטה צמחונית באזור זה. באזורים בהם קיבוץ נדבות בלתי אפשרי (בגלל קושי לנוע, גאוגרפיה, חוסר הענות מצד קהילת "בעלי הבתים" או עוינות מצד השלטון), נזירים נוהגים להחזיק צוות מטבח המורכב מנזירים או מתנדבים האחראים על מתן ארוחות לקהילה.

אף על פי שבעבר היו מספר רב של מסורות וינאיה (כללי נזירות) שונות, רק שלושה נוסחים שרדו עד ימינו: הטהרוואדה, הדְהַארְמַגוּפְּטַקָה (המזוהה עם המהאיאנה), והמוּלאסַרְוַסְטיוַדָה (המזוהה עם הבודהיזם הטיבטי).

טיבט

ערך מורחב – בודהיזם טיבטי

ערב הפלישה הסינית לטיבט בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, קהילת הנזירים היוותה יותר ממחצית מהגברים במדינה^[^{דרוש מקור]}, אך כיום אסור לתרגל בודהיזם טיבטי בתוך המדינה. הנזירים הטיבטים שייכים למסורת המהאיאנה או הוג'ריאנה (שנחשבת לעיתים זרם בתוך המהאיאנה), הדוגלת בצמחונות כביטוי לחמלה, אך בגלל קושי כלכלי לקיים דיאטה צמחית בהרי ההימלאיה הקרים והסלעיים נזירים טיבטים נוטים לאכול מוצרי חלב ואף בשר. טנזין גיאטסו, הדלאי לאמה הנוכחי, הביע תמיכה רבה בעקרון הצמחונות ועודנו מעודד את כל מי שמסוגל בריאותית להתקיים מדיאטה צמחית לעשות זאת, והוא עצמו נהג כך עד שבריאותו התדרדרה.

ישנה הבדלה בטיבט בין שני סוגים של אנשי דת בודהיסטים. הראשון הוא הנזירים מושבעים (אלו שלקחו על עצמם את נדרי הנזיר במלואם) והשני הוא מעמד המורים המכונים "לאמה" הדומה למעמד הגורו בהודו. אין מניעה שנזיר יהיה לאמה, והלאמות הבכירות ביותר אף מחויבות בנדרי נזירות (לדוגמה הדלאי לאמה). אסכולות שונות מאפשרות בשורותיהן יחס שונה של נזירים ולא-נזירים (המכונים נְגַאגְפּא, טיבטית: སྔགས་པ་), ואין זה יוצא דופן לראות לאמות שאינם נזירים לבושים גלימות נזירים^[3].

בישראל קיים מנזר בודהיסטי אחד הפועל לפי עקרונות הבודהיזם הטיבטי. המנזר הוקם ופועל כחלק מרכז אוום הממוקם בדרום הערבה.

מזרח אסיה

ערכים מורחבים – מהאיאנה, זן (בודהיזם), בודהיזם ביפן

בארצות מזרח אסיה נהוגה המהאיאנה, והיא מקום היווסדו של הזן. הנזירים חיים בריחוק מסוים מקהילת בעלי הבתים, לפחות ביחס למדינות הטהרוואדה. תנאים אקלימיים וגאוגרפיים מקשים לקבץ נדבות במדינות אלו, ומכיוון שקבצנות נראית בעין שלילית בסין ושכנותיה, נדיר לראות נזירים מקבצים נדבות בסין, וייטנאם וקוריאה. ביפן נהוג לקבץ נדבות, אך אין זה מראה שכיח כמו בדרום-מזרח אסיה. במקום, המנזרים מקבלים תרומות תקופתיות של חומרי גלם למזון בכמויות סיטונאיות. את תפקידי המטבח מאיישים לרוב בעלי בתים, אך לעיתים גם נזירים שמונו לכך על ידי אב המנזר. רוב הנזירים בחלק זה של העולם אוכלים ארוחה אחת ביום, אחרי הצהריים.

נזירי זן מורשים גם לעסוק בחקלאות ועושים זאת במיוחד בסין, דבר שאיפשר למנזרי זן מסוימים לכלכל את עצמם ללא תלות בקהילת בעלי הבתים. באזורים מסוימים בסין ניתן לראות מנזרים מעורבבים מגדרית. בנוסף לחקלאות, נזירים במדינות אלו אימצו גם תרגול באומניות לחימה על מנת להגן על עצמם ועל מנזריהם. חלק ממסדרים אלה אף אימצו אופי צבאי והיוו כוח פוליטי חשוב בהיסטוריה המקומית, לדוגמה נזירי הסוֹהֵיי (אנ') ביפן וצבא הצדיקים (אנ') הקוריאני שהורכב והתפרק מספר פעמים בהיסטוריה על מנת לגרש כובשים זרים. מסדר הנזירים הצבאי הידוע ביותר כיום הוא מסדר השאולין הסיני.

מסדרי הנזירים היפנים יוצאי דופן ביחסם לנישואים- בהגעה לדרגה מסוימת מותר לביקהו או ביקהוני לשאת אישה או איש. מקור המנהג במייסד אסכולת טנדאי שחליט להשביע את נזיריו בשבועת הבודהיסטווה, המתירה נישואין, במקום בשבועת הוינאיה המסורתית במאה ה-9 לספירה. עם זאת, נישואי נזירים נעשו מנהג של ממש רק עם רסטורציית מייג'י, במהלכה הועבר חוק שאפשר לנזירים ונזירות ביפן מכל האסכולות והזרמים לשאת אישה או איש.

דרום-מזרח אסיה

ערך מורחב – טהרוואדה

בדרום מזרח אסיה נהוג זרם הטהרוואדה. בתאילנד, סרי לנקה, קמבודיה ולאוס נהוגה הסמכה זמנית לנזירות לצד הסמכה מלאה. הרבה בני נוער ומבוגרים צעירים מבלים חלק מחופשת הקיץ שלהם מבית הספר או מהאוניברסיטה בנזירות, בין אם כדי ללמוד עוד על הבודהיזם, להרוויח נקודות זכות ללימודים או למצוא חן בעיני קבוצת השווים שלהם. ברוב המדינות תקופה זו של הסמכה זמנית לנזירות קורת בזמן הוואסה (אנ'), תקופה בת שלושה חודשים (יולי עד אוקטובר) בעונה הגשומה בה נהוג בקרב מאמיני הטהרוואדה להגדיל את המאמצים הרוחניים.

בתאילנד פותחה בתחילת המאה ה-20 מסורת נזירית המנסה להתחקות אחרי אופי הנזירות בבודהיזם המוקדם. מסורת זו, הנקראת "מסורת נזירי היער של תאילנד". החלה עם אג'האן מוּן, נזיר ומורה מואר. המסורת שמה דגש על הישמעות מחמירה לוינאיה, הקוד האתי של הנזירות הבודהיסטית, ובתוכה על כלכלה המסתמכת אך ורק על קיבוץ מזון ועל תרגול מדיטציה במטרה להגיע לנירוואנה, ומעדיפה את התרגול והחוויה כדרך להארה על למידת הסוטרות וטקסטים מקודשים אחרים, במיוחד אלו המאוחרים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נזירות בודהיסטית בוויקישיתוף

תמר מרקוביץ', במנזר בודהיסטי קטן בדרום קליפורניה, באתר הארץ, 6 בדצמבר 2018

הערות שוליים

^ יובל אידו טל, בודהיזם: מבוא קצר, ישראל
^ The Buddhist World: Lay Buddhist's Guide to the Monk's Rules, www.buddhanet.net
^ "宁玛派寺院的分布及影响". People's Daily. אורכב מ-המקור ב-16 בספטמבר 2011. נבדק ב-2011-11-29. {{cite web}}: (עזרה)

[1] יובל אידו טל, בודהיזם: מבוא קצר, ישראל

[2] The Buddhist World: Lay Buddhist's Guide to the Monk's Rules, www.buddhanet.net

[3] "宁玛派寺院的分布及影响". People's Daily. אורכב מ-המקור ב-16 בספטמבר 2011. נבדק ב-2011-11-29. {{cite web}}: (עזרה)

[1]

[2]

[3]

	ערך מחפש מקורות
	רובו של ערך זה אינו כולל מקורות או הערות שוליים, וככל הנראה, הקיימים אינם מספקים. אנא עזרו לשפר את אמינות הערך באמצעות הבאת מקורות לדברים ושילובם בגוף הערך בצורת קישורים חיצוניים והערות שוליים. אם אתם סבורים כי ניתן להסיר את התבנית, ניתן לציין זאת בדף השיחה.