ניגודיות בינארית (נקראת גם אופוזיציה בינארית) היא מערכת הכוללת שני מצבים או מושגים המוגדרים כמנוגדים זה לזה, כך שמצד אחד לא ניתן להימצא בשניהם בעת ובעונה אחת, ומצד שני אין אפשרות שלא להיות באחד מהם[1][2]. ניגודיות בינארית היא מושג מפתח בסטרוקטורליזם - תאוריה לפיה כל תופעה או אובייקט מהווים יחידה בתוך מערכת או מבנה כולל וניתן להבינם רק באמצעות היחסים שלהם עם חלקי המערכת האחרים. השיטה הבסיסית ביותר להבחנה בין יחידות במבנה היא באמצעות ניגודיויות בינאריות - ניתן להבין את משמעותה של כל יחידה רק על רקע היחידה האחרת ממנה היא נבדלת, ולהפך. ההגדרה של שתי היחידות מותנית בהנגדתם, כאשר קיים תיחום ברור ביניהן[3].
הניגודיויות הבינאריות מאפיינות ומשמשות להסבר תופעות בתחומי הטבע והמדע. הניגודיות הבינארית הבסיסית בעולם התכנות והמחשוב מתייחסת למצבי "0" או "1" של יחידות החומרה הבסיסיות, אשר המעברים ביניהם יוצרים את תוכנות המחשב השונות. ניגודיויות בינאריות נוספות הן הקטבים המגנטיים, כיווני כוח המשיכה (משיכה-דחייה), סימטריה - אסימטריה ועוד. ניגודיויות בינאריות המיושמות בתחומי התרבות האנושית נוטות להיות פחות חד-משמעיות, אך עדיין תורמות להסבר תופעות אנושיות[2].
חקר הלשון היה אחד מהתחומים הראשונים בהם יושמה התפיסה של ניגודיות בינארית. תפיסה זו הייתה מרכזית בחשיבה שהתפתחה באסכולת פראג(אנ') שפעלה בשנים 1928–1939 ועסקה בפונולוגיה - ענף בבלשנות העוסק בחקר היחסים בין ההגאים, תפקודם, וצירופם זה לזה בשפה נתונה. רומן יעקובסון, אחד מהוגי אסכולת פראג, דיבר על אופייה הדו-צדדי של הלשון וטען כי כל סימן לשוני מתארגן בשני אופנים של ארגון: צירוף וברירה[4]. פרדיננד דה-סוסיר, מנקודת המבט של הלשון כמערכת של ייצוג וסימון, יצר את הניגודיות הבינארית הבסיסית עולם-לשון, וראה בכל מילה כמכילה את צמד המושגים - 'מסמן' (המילה השרירותית שנבחרה לייצג משהו בעולם), ו'מסומן' - האובייקט או המושג אותם היא מסמלת. מושגים בינאריים נוספים שדה-סוסיר טבע בהקשר למערכת הלשונית הם סינכרוני-דיאכרוני, שפה-דיבור[5]. ככלל, במסגרת התפיסה סטרוקטורליסטית, המערכת הלשונית בנויה מצמדים של ניגודים (יום/לילה, טוב/רע וכו'), וניתן להבין כל מושג רק על רקע ההבדל שלו מניגודו[6]. בהמשך, המבנה של ניגודיות בינארית יושם ושימש להסבר תופעות אנושיות וחברתיות בתחומי דעת שונים.
דקארט טען לשתיים מהניגודיויות הבסיסיות בתרבות המערבית - הניגודיות סובייקט-אובייקט (אנ') והדואליזם גוף-נפש. הסובייקט הוא אדם החושב והפועל, והאובייקט הוא הדבר שחושבים עליו או פועלים עליו. כל אדם מורכב משני העצמים גוף ונפש, הפועלים עצמאית ללא תלות ביניהם[7].
התאוריה הלשונית של דה-סוסיר הביאה את קלוד לוי-שטראוס, אנתרופולוג-סטרוקטורליסט שפעל במהלך המאה ה-20, לזהות את אופן התפקוד של התרבות לדומה לשפה, ובעקבות רומן יעקובסון ראה את המוח האנושי כמאורגן בצורה של צמדי ניגודים בינאריים. לוי-שטראוס סימן סדרה של ניגודים בסיסיים כאלה אשר ניתן להבין כל תרבות במונחיהם[8]. לוי-שטראוס שחקר מיתוסים של עמים שונים, טען כי המיתוס מציית לחוקי פעולה בינאריים ובאמצעותם תיאר סדרה של דיכוטומיות, כשאחת המרכזיות היא הדיכוטומיה בין טבע לתרבות. הוא ראה במיתוס מודל לוגי שנועד ליישב ולהתמודד עם סתירות הנוגעות לשאלות יסוד של הקיום האנושי, כאשר הפשרה בין שני הקטבים מושגת על ידי גורם מתווך שמסייע להתמודד עם אזור הביניים המאיים[9].
ויקטור טרנר, אנתרופולוג בריטי, חקר את אופיים של טקסי מעבר בחברות שונות וטען לקיומם של שני סוגי מבנים חברתיים. הראשון הוא מצב של 'מערכת הסטטוס' שהוא המצב היציב של הסדר החברתי, ולעומתו המצב הלימינלי בו מתבצעים טקסי המעבר - ה'קומיוניטס'. ההבדלים בין תכונותיהם של שני מצבים אלה מתוארים על ידי טרנר באמצעות סדרה של ניגודיויות בינאריות, כגון מבנה יציב מול מאפיינים של מעבר ותנועה, שוויון-אי שוויון, היעדר רכוש-בעלות על רכוש, קדושה-חולין ועוד. החיים החברתיים, הן של פרטים והן של קבוצות, נעים בין שני מצבים אלה - שני קטבים המכוננים זה את זה ובלתי ניתנים להפרדה[10].
מרי דאגלס, אנתרופולוגית וסוציולוגית בריטית, מנסה בעקבות לוי-שטראוס להבנות את העולם הנחקר באמצעות מיון וקטגוריזציה. דאגלס חקרה את חוקי הטהרה והטומאה בדתות פרימיטיביות, וראתה בהם סמלים שמגדירים את גבולות החברה. היא קישרה בין הניגודיות טהור-טמא למערכות יחסים חברתיות בסיסיות נוספות, כגון היחס בין סדר לאי-סדר, קיום-אי קיום, צורה-חוסר צורה, חיים ומוות[11].
תרבות מרכז מול תרבות שוליים - תרבות המרכז מייצגת את הנורמות והערכים של הקהילה שבדרך כלל מחזיקה גם את העמדה ההגמונית בחברה. תרבות המרכז רואה עצמה כאוניברסלית וכמתקדמת יותר, ומנסה להשליט את ערכיה על החברה כולה. תרבות השוליים, בדרך כלל בגלל סיבות היסטוריות וכלכליות, היא בעלת יכולת מוגבלת להתנגד לתהליכים אלה ולהמשיך לאחוז במאפייני הזהות שלה. כדי לבדל את עצמה, תרבות המרכז מייצרת מערכת של אבחנות בינאריות המגדירות את קו הגבול, והיחס מרכז-שוליים הופך להיות אנלוגי ליחסים נוספים, כגון תרבותי-פראי, שחור-לבן, תבוני-רגשני ועוד. מערכת ניגודיויות מסוג זה עמדה בבסיס הקולוניאליזם המערבי[12][13].
בתחום התרבות ניתן למצוא תפיסה של חלוקה בינארית בין תרבות גבוהה לתרבות פופולרית או תרבות ההמונים. התרבות הגבוהה מאופיינת כבעלת עידון, מקוריות, גיוון ויצירתיות, בעוד שהתרבות הפופולרית מתקשרת לוולגריות, קיטש, הומוגניות וסטנדריזציה[14].
הפוסט-סטרוקטורליסטים מערערים על התפיסה הסטרוקטורליסטית לפיה הניגודיויות הבינאריות הן מאפיין מהותי של אופן החשיבה של הסובייקט ושל המערכות התרבותיות. לטענתם, ניגודיויות בינאריות הן דוגמה לאופן בו הלשון מייצרת היררכיה ומתקשרת לכוח ושליטה. בכל אחד מצמדי הניגודים השונים האחד מקבל מעמד מרכזי והשני משמש אך ורק כרקע להגדרת הראשון, והופך לנחות, או אפילו ללא לגיטימי ביחס אליו. הטענה היא שתהליך זה מנוצל על ידי בעלי הכוח ליצירת העדפה של ערכים המחזקים את המבנה החברתי הקיים ומנציח את מעמדם בו[6]. כדוגמאות לתהליך זה ניתן לראות את הצמדים גבר-אישה, מזרח-מערב, טבע-תרבות ועוד.
ביקורת נוספת מתייחסת לעובדה שארגון המציאות באמצעות ניגודיויות בינאריות מוחק את כל מופעי הביניים, ההופכים להיות במידה מסוימת בלתי לגיטימיים. הגישה הפוסט-סטרוקטורליסטית מצביעה על קיומן של קטגוריות היברידיות שונות המשלבות את שתי האפשרויות הבינאריות ומאפשרות את קיומן של אופציות רבות נוספות[15].
ז'אק דרידה טען שבחינה קפדנית של עקרונות שנראים בסיסיים לכאורה, תראה שתמיד אפשר לפרק אותם מאחר שהם תוצר של מערכת משמעות מסוימת. עקרונות אלה, שאחד המרכזיים בהם הוא המערך של ניגודיויות בינאריות, מוגדרים על ידי הדרה - כדוגמה, בחברה הפטריארכלית הגבר הוא הצד הראשוני, המרכזי, והאשה היא הניגוד המודר, הצד השלילי המוגדר על ידי היעדר התכונות הגבריות בה. אולם על פי דרידה, ההגדרה של הגבר אינה יכולה להתקיים ללא קיומה של האשה, הנושאת את כל מה ש"אינו גבר". התלות הזו וההדגשה של הגבול והשוני בין שני הצדדים של הניגודיות רומזים על האפשרות שייתכן שהגבול אינו כל כך בלתי חדיר כפי שהצד האחד מציג אותו.
באופן זה המבנה של ניגודיויות בינאריות משמש את האידאולוגיות המעדיפות לייצר גבולות נוקשים בין מותר לאסור, בין אמיתי לשקרי ועוד. פירוק של ניגודיויות אלה ואחרות מערער גבולות אלה ומראה כי כל צד כולל גם משהו מהקצה השני, וכי על מנת לתחזק ניגודיויות אלה יש למחוק או לדחוק לשוליים כל מה שאינו מציית לחלוקה זו[16].