סבל של חיות בר הוא הסבל שחווים בעלי החיים בטבע, מחוץ לשליטה אנושית ישירה. הוא נגרם מנזקים כגון מחלות, פציעות, טפילות, רעב ותת תזונה, התייבשות, תנאי מזג אוויר, אסונות טבע ותקיפות על ידי בעלי חיים אחרים,[1][2] כמו גם מתח פסיכולוגי.[3] ישנן הערכות לפיהן סבל הוא המצב הנפוץ עבור רוב חיות הבר.[4]
על פי חוקרים בתחום, סבל בכמות עצומה הוא תוצאה בלתי נמנעת של תהליך האבולוציה,[5] ובפרט של אסטרטגיית רבייה-r: אסטרטגיית רבייה שמעדיפה כמות גדולה של צאצאים עם כמות קטנה מאוד של טיפול הורי, ועם שיעור הישרדות נמוך מאוד של הצאצאים. רוב המינים בטבע פועלים באסטרטגיית רבייה זו, ופירוש הדבר הוא שכמעט כל הצאצאים שלהם מתים לפני הגיעם לבגרות מינית, למשל כתוצאה מרעב, מחלה, טריפה או אסון טבע. עובדה זו הובילה חוקרים לטעון שכמות הסבל בטבע גוברת באופן משמעותי על כמות האושר.[1][6][7]
החל מהמאה ה-19 נושא הסבל של חיות הבר נידון בהקשר המוסרי המעשי, סביב שאלת התערבותם של בני האדם בטבע, כלומר האם עלינו (והאם באפשרותנו) להתערב בטבע על מנת להפחית את הסבל שקיים בו.
המתנגדים להתערבות זו טוענים שהיא לא מעשית[8] או שיש להעדיף את שימור המצב הקיים על פני רווחת בעלי-החיים.[9][10] מנגד, התומכים בהתערבות זו מצביעים על מגוון של פעולות שכבר נעשות עבור רווחת חיות הבר ומדגימות את היתכנותה של התערבות זו.[11] הם טוענים גם שטובת בעלי-החיים קודמת לשימור המצב הקיים. לדבריהם, כל-עוד אנחנו עוזרים לבני אדם להתמודד עם הסבל שבטבע, הרי שעלינו לסייע גם לבעלי-חיים אחרים באופן דומה, או לכל הפחות לא להתנגד לסיוע כזה, אחרת אנחנו לוקים בסוגנות, דהיינו אפליה על רקע השתייכות ביולוגית.[2]
כמו כן, תומכים רבים בהתערבות למען בעלי-החיים בטבע מציינים את ההשפעה הרחבה של האדם על הטבע שכבר קיימת ממילא. הם טוענים שכל עוד האדם משנה את הטבע ללא הרף, הוא לא יכול להשתמש בשימור המצב הקיים כתירוץ להימנעות מסיוע לחיות הבר. במקום זאת, מוטב כבר שישנה את הטבע למצב שמיטיב יותר עם כלל בעלי-החיים.[12] חלק מהתומכים אף מציינים את החלק של האדם בהגברת הסבל הקיים בטבע, ומכאן מסיקים את חובתו המוסרית לצמצם את הסבל הזה.[13]
החוקרים שעוסקים באפשרות להתערב למען צמצום הסבל בטבע מדגישים את הצורך במחקר נוסף בתחום. הם מסכימים שהידע והיכולות שיש לאנושות היום לא מספיקים כדי להפחית את הסבל בצורה נרחבת, אך מחקר מעמיק יוכל להניב ידע וכלים שיאפשרו לנו בעתיד להפחית את הסבל בטבע בצורה יעילה ובטוחה.[14][15] כדי שהמחקר בתחום יוכל להיות עשיר ונרחב, הם מדגישים גם את הצורך בהעלאת מודעות לנושא והפצת הרעיון לפיו על בני האדם לסייע לחיות הבר.[6][12]
בעלי-החיים בטבע יכולים לסבול ממחלות שעוברות מאחד לשני בדומה להצטננות ושפעת בקרב בני אדם, כמו גם מאפיזואוטיקות (אנ'), המקבילות למגפות אנושיות. אפיזואוטיקות לא נחקרו הרבה בספרות המדעית,[16] אך ידוע שמספרן גבוה וחלקן קשות במיוחד ומסבות סבל רב.
כמה דוגמאות לאפיזואוטיקות שנחקרו היטב כוללות Chronic wasting disease בקרב איילים וצבאים, תסמונת האף הלבן של עטלפים, מחלת גידולי פנים שטניים (אנ') בקרב שדים טסמניים ומחלת ניוקאסל בציפורים.[16] דוגמאות למחלות אחרות כוללות מיקסומטוזיס ומחלת דימום ויראלית (אנ') בארנבות,[17] גזזת ופיברומה עורית בצבאים,[18] וכיטרידיומיקוסיס בקרב דו-חיים.[19] ישנה סברה שסקביאס היא אחת המחלות הקשות ביותר של בעלי-חיים בטבע.[20]
מחלות, בשילוב עם טפילות, "עשויות לגרום לתשישות, רעד, כיבים, דלקת ריאות, רעב, התנהגות אלימה או תסמינים מבעיתים אחרים במהלך ימים או שבועות עד למוות."[1]
בריאות לקויה עלולה לחשוף חיות בר לסיכון מוגבר לזיהום, אשר בתורו מפחית את בריאות החיה, ומגביר עוד יותר את הסיכון לזיהום.[21] בהיעדר הכלים שיש לבני אדם, ובכלל האפשרות לנוח ולהתגונן, המחלות הרבה יותר קשות עבור חיות הבר מאשר עבור בני האדם, וגם מחלות או פציעות קלות יחסית יכולות להיות קטלניות עבורן.
חיות בר יכולות להיפצע או להיפגע ממגוון סיבות כמו טריפה; תחרות תוך מינית; תאונות, שעלולות לגרום לשברים, פציעות ריסוק, פציעות עיניים וקרעים בכנפיים; קטיעה עצמית (למשל כדי להיחלץ מסכנה); השלה; תנאי מזג אוויר קיצוניים כגון סופות, חום קיצוני או מזג אוויר קר; ואסונות טבע. פציעות כאלה עשויות להיות כואבות ביותר, מה שעלול להוביל להתנהגויות שמשפיעות לרעה עוד יותר על רווחתה של החיה הפגועה.
פציעות יכולות גם לגרום לבעלי-חיים להיות רגישים למחלות ופציעות אחרות, כמו גם לזיהומים טפיליים. בנוסף, החיה הפגועה עשויה להתקשות יותר לאכול ולשתות ולהתגונן מפני התקפות של טורפים ושל בני מינם.[22]
חיות בר רבות, במיוחד הגדולות שבהן, נמצאו נגועות בטפיל אחד לפחות. טפילים יכולים להשפיע לרעה על רווחתו של הפונדקאי שלהם על ידי הפניית משאבי הפונדקאי שלהם לעצמם, הרס רקמת הפונדקאי והגברת רגישותו לטריפה.[16] כתוצאה מכך, טפילים עשויים להפחית את התנועה, ההתרבות וההישרדות של הפונדקאים שלהם.[23] טפילים יכולים לשנות את הפנוטיפ של הפונדקאים שלהם; מומים בגפיים בדו-חיים שנגרמו על ידי Ribeiroia ondatrae הם דוגמה לכך.[24] לחלק מהטפילים יש יכולת לתמרן את התפקוד הקוגניטיבי של הפונדקאי, כמו תולעים שגורמות לצרצרים להטביע את עצמם במים, לצורך רבייתן של התולעים בסביבה מימית. דוגמה אחרת היא זחלים המשתמשים בהפרשות דופמין כדי לתמרן נמלים לפעול כשומרי ראש עבור הזחל מפני טפילים.[25] טפילים יכולים להגביר את הסיכוי למוות של הפונדקאי שלהם בעקיפין.[16] מחקר מטא-אנליטי מצא כי התמותה הייתה גבוהה פי 2.65 בקרב בעלי-חיים נגועים בטפילים, לעומת אלו שלא נגועים.[26]
ישנם טפילים - בהם מינים של תולעים, צרעות, חיפושיות וזבובים – אשר הורגים באופן ישיר את הפונדקאים שלהם, שהם בדרך כלל חסרי חוליות אחרים.[27] לרוב הם מתמחים בתקיפת מין מסוים אחד. טפילים משתמשים בשיטות שונות ומגוונות כדי להדביק את הפונדקאי. לדוגמה, חלק מהטפילים עוקצים את הפונדקאי ומשתקים אותו, ואז מטילים ביצים עליו או לידו.[27] הזחלים של הטפילים גדלים על ידי האכלה מהאיברים הפנימיים ומנוזלי הגוף של הפונדקאי,[28] מה שמוביל בסופו של דבר למותו כאשר איבריו מפסיקים לתפקד, או כשהוא מאבד את כל נוזלי הגוף שלו.[27] טפילות-על היא תופעה בה מינים רבים של טפילים שונים מדביקים בו-זמנית את אותו הפונדקאי.[29]
רעב ותת תזונה משפיעים במיוחד על בעלי חיים צעירים, זקנים, חולים וחלשים, ויכולים להיגרם מפציעות, מחלות, שיניים לקויות ותנאים סביבתיים, כאשר החורף קשור במיוחד לסיכון מוגבר.[30]
ההערכה היא שמכיוון שזמינות המזון מגבילה את גודלן של אוכלוסיות חיות הבר, מספר עצום של פרטים מתים כתוצאה מרעב. הביולוג והאתולוג ריצ'רד דוקינס (Clinton Richard Dawkins) מסיק מכך שרעב הוא חלק מהמצב הרווח בטבע.[31]
מקרי מוות כאלה מתוארים כממושכים ומאופיינים במצוקה קיצונית וסבל רב, כאשר תפקודי הגוף של החיה קורסים בזה אחר זה.[32]
בתוך ימים ספורים מהבקיעה, פגיות הדגים עלולות לחוות רעב הידרודינמי, שנובע מכך שזרימת המים בסביבתם מגבילה את יכולתם להיזון. רעב זה יכול להוביל לתמותה של יותר מ-99%.[33]
אפילו בקרב מינים שמתרבים באסטרטגיית-k, כלומר עם טיפול הורי, לעיתים קרובות הצאצאים מאבדים את הוריהם. במקרים כאלו, הוולדות לרוב לא ימצאו מספיק מזון כדי לשרוד.
התייבשות גורמת לתמותה רבה בקרב חיות בר. בצורת עלולה לגרום לבעלי חיים רבים באוכלוסיות גדולות למות מצמא.
צמא יכול גם לחשוף בעלי חיים לסיכון מוגבר להיטרף. החיה עשויה להישאר במקום מסתור זמן רב ולהימנע משתייה אם ישנו טורף בסביבה, אך בסופו של דבר הצמא יאלץ אותה לצאת ממחבואה כדי לשתות. בשלב זה היא כבר תהיה חלשה, ולכן מטרה קלה עבור הטורף.
במקרים אחרים החיה הצמאה תאבד את היכולת לזוז בעקבות ההתייבשות, ותישאר במקומה עד שהיא תמות מצמא. אם בנוסף לכך היא סובלת מרעב, תהליך ההתייבשות יכול להיות מואץ.[34] ישנן מחלות, כגון כיטרידיומיקוסיס, שיכולות גם הן להגביר את הסיכון להתייבשות.[35]
למזג האוויר יש השפעה חזקה על הבריאות וההישרדות של חיות הבר. תופעות מזג אוויר כמו שלג כבד, שיטפונות ובצורת עלולות לפגוע ישירות בבעלי-חיים,[36] וגם לפגוע בהם בעקיפין על ידי הגדלת הסיכונים של צורות סבל אחרות, כגון רעב ומחלות.[36]
מזג אוויר קיצוני עלול לגרום למותם של בעלי-חיים על ידי הרס בתי הגידול שלהם והרג ישיר של בעלי חיים.[37] נמצא, לדוגמה, שסופות ברד הורגות אלפי ציפורים, מפגיעות ישירות או בעקיפין.[38][39]
תנאי מזג אוויר מסוימים עשויים דווקא להגדיל את מספר פרטים של חלק מהמינים לאורך דורות רבים. תנאים כאלה, אף על פי שהם תורמים להישרדות, עדיין עלולים להסב סבל לבעלי-החיים, למשל בעקבות התפרצות מין.
מוות של מספר רב של בעלי חיים - במיוחד בעלי דם קר כגון דו-חיים, זוחלים, דגים וחסרי חוליות - יכולים להתרחש כתוצאה מתנודות טמפרטורה. בעלי חיים צעירים רגישים במיוחד לתנודות אלה. בחלקים מסוימים של השנה הטמפרטורה לרוב לא תהווה בעיה, אבל היא יכולה להוות בעיה בקיץ חם במיוחד או בחורפים קרים.[36]
חום קיצוני והיעדר גשמים, למעט הסבל הישיר שהם גורמים לו, קשורים גם בעקיפין לסבל ולתמותה מוגברים. זאת למשל על-ידי הגברת הרגישות למחלות והתייבשות של צמחייה שחרקים ובעלי-חיים אחרים מסתמכים עליה. התייבשות זו יכולה גם לגרום לבעלי-חיים המסתמכים על צמחים כמקומות מסתור להיות רגישים יותר לטריפה.
דו-חיים המסתמכים על לחות כדי לנשום ולהישאר קרירים עלולים למות כאשר מקורות מים מתייבשים.[40] טמפרטורות חמות עלולות לגרום לדגים למות מפני שהן מקשות עליהם לנשום.[41] שינויי האקלים, יחד עם ההתחממות והייבוש הנלווים להם, הופכים בתי גידול מסוימים לבלתי נסבלים עבור בעלי-חיים מסוימים בשל מצוקת חום והפחתת מקורות המים הזמינים.[42]
תמותה המונית קשורה במיוחד למזג האוויר החורפי עקב טמפרטורות נמוכות, מחסור במזון ועקב קפיאה של גופי מים שמאכלסים חיות בר, כגון צפרדעים.[43] מחקר על ארנבוני יער מצביע על כך שרק 32% מהם שורדים את החורף.[44] חורף קר גורם גם לתמותה מוגברת בעקיפין, באמצעות השפעה על תנאי הסביבה.[45] בקרב עכברים, על פי הערכות, בחורפים קשים רק 5% מהאוכלוסייה ישרדו. השאר ימותו מהקור ומתנאי הסביבה.[46]
שריפות, התפרצויות געשיות, רעידות אדמה, צונאמי, סופות הוריקן, סערות, שיטפונות ואסונות טבע אחרים – כל אלו מקורות לפגיעה נרחבת בטווח הקצר והארוך בחיות בר. הם גורמים למוות, פציעות ופגיעות פיזיות, מחלות, תת-תזונה והרעלה בעקבות זיהום מקורות מזון ושתייה.[47]
אסונות טבע יכולים גם לשנות את הסביבה הפיזית של בעלי-חיים אינדיבידואלים בדרכים שמזיקות להם.[48] שריפות והתפרצויות געשיות גדולות עלולות להשפיע על מזג האוויר, ובעלי-חיים ימיים עלולים למות עקב אסונות שמשפיעים על טמפרטורת המים ועל מליחותם.[47]
הלהבות והעשן של שריפות הורגים את רוב בעלי החיים בדרכן, כולל בעלי חיים בתוך מחילות שקרובות מדי לפני הקרקע. במקרים אלו בעלי-החיים נשרפים בתוך המחילות, שמתפקדות כמו תנור.
הפילוסוף ג'ף מקמאהן (אנ') טוען כי: "בכל מקום בו יש בעלי-חיים, ישנם טורפים אשר עוקבים, רודפים, לוכדים, הורגים וזוללים את טרפם. סבל מייסר ומוות אלים נמצאים בכל מקום ובכל זמן."[49]
החיות הנטרפות מתות במגוון דרכים, כאשר הזמן שלוקח למותן, שיכול להיות ארוך, תלוי בשיטה שבה משתמשת החיה הטורפת. פעמים רבות בעלי-חיים נבלעים ומתעכלים בעודם בחיים.[50] במקרים אחרים החיות הנטרפות משותקות בארס לפני אכילתן. לפעמים הארס עצמו מתחיל לעכל את החיה.[51]
מלבד טריפה, בעלי-חיים עלולים להיהרג על ידי בני מינם עקב סכסוכים טריטוריאליים, תחרות על בני זוג ומעמד חברתי, כמו גם קניבליזם, הרג ולדות והרג בני זוג.[52] מאבקים על טריטוריה בתוך אותו מין מסתיימים לרוב כשהחלש נכנע, אך יכולים גם להימשך עד המוות או עד פציעה.
מאחר שהבאת צאצאים דורשת אנרגיה רבה מהנקבות, למשל במקרה של הטלת ביצים או ייצור חלב, אך לא מהזכרים – פעמים רבות הזכרים בטבע כופים הזדווגות על הנקבות באלימות. לפעמים הכפייה מאוד אכזרית ומסוכנת, ופוגעת קשות בגוף של הנקבה.
על-פי ההערכות, בעלי-חיים בטבע אינם מאושרים יותר מחיות בית. זאת על פי ממצאים שלפרטים אלו יש רמות גבוהות יותר של קורטיזול ותגובות מתח מוגברות ביחס לחיות בית. בנוסף, בשונה מחיות בית, חיות בר לא זוכות לסיפוק צרכיהן על-ידי מטפלים אנושיים.[3] מקורות הלחץ עבור חיות אלו כוללים מחלות וזיהום, התגוננות מפני טריפה, מתח תזונתי ואינטראקציות חברתיות. גורמי לחץ אלו יכולים להתחיל לפני הלידה ולהמשיך ככל שהפרט מתפתח.[53]
מסגרת מחקרית, שידועה בשם אקולוגיה של הפחד (אנ'), שואפת להמשיג ולחקור את ההשפעה הפסיכולוגית שיכולה להיות לפחד מבעלי-חיים טורפים על הפרטים שהם טורפים. דוגמאות להשפעות כאלו הן שינוי התנהגות והפחתת סיכויי ההישרדות של החיות המאוימות.[54][55] אינטראקציות מעוררות פחד עם טורפים עלולות לגרום להשפעות מתמשכות על התנהגות ושינויים דמויי הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) במוחם של בעלי-חיים בטבע.[56] אינטראקציות אלו יכולות גם לגרום לעלייה בהורמוני סטרס, כגון קורטיזול, אשר יכול להגביר את הסיכון למוות הן של הפרט והן של צאצאיו.[57]
קיימות היום מספר דרכים לסייע לבעלי-חיים שסובלים בטבע. בהן: חילוץ בעלי-חיים לכודים, טיפול בבעלי-חיים שנפגעו מאסונות טבע, הענקת טיפול רפואי לבעלי-חיים חולים ופצועים, חיסון בעלי-חיים למניעת מחלות, טיפול בבעלי-חיים יתומים, טיפול בצרכיהם של בעלי-חיים מורעבים או מיובשים, ומתן מחסה לבעלי-חיים שסובלים מתנאי מזג האוויר.[58] אל אלו נוספות גם פעילויות פרטיות להימנעות מפגיעה בבעלי-החיים בסביבה העירונית.
חילוץ חיות בר כולל מקרים של חיות שנתקעו בחופים, בקרח, בשלג ובמצבים רבים אחרים.[59] בהם יונקים גדולים אשר נתקעו באגם קפוא כשניסו לחצות אותו, בעלי חיים ששקעו בבוץ ונתקעו בו, וחיות ימיות כדוגמת דולפינים ולווייתנים אשר נסחפו אל החוף.
בקורס מקוון של ארגון Animal Ethics (אנ') בנושא הסבל של חיות הבר, מתארים פעולות שונות שהחלו לבצע לאחרונה עבור בעלי-החיים בעת אסונות טבע.[60] אחת הדוגמאות לכך היא הצלה של קואלות בשריפות הענק באוסטרליה. לפעמים יש דרכי סיוע פשוטות בזמן השריפה. למשל, בזמן השריפות באוסטרליה ארגון wildcare Australia, שעוסק בהצלת חיות בר, עודד אנשים שגרים קרוב להשאיר למענן קערות מים בחוץ.
דוגמה נוספת שמוצגת בקורס היא הצלת בעלי-חיים בזמן שיטפונות. הן כללות גם הצלות ישירות וגם בנייה של אזורים מוגבהים באזורים המועדים לשיטפונות.
דוגמאות נוספות להצלות שמתרחשות היום כוללות טיפול בבעלי-חיים שנשארו יתומים אחרי שיטפונות, טיפול בבעלי-חיים שהתייתמו או נפגעו בדרכים אחרות מהוריקן שהתחולל בדרום קרוליינה, החזרת צבי ים אל המים אחרי צונאמי, ופינוי בעלי-חיים בעת התפרצות געשית בפיליפינים.
כדוגמה אנקדוטלית, מסופר בקורס על שני אחים שבאופן עצמאי יצאו עם סירה לשטחי השדות ליד ביתם והצילו יונקים קטנים מהשיטפון.
בתחום הבריאות, קיימות היום התערבויות מוצלחות לטיפול במחלות ומניעתן בקרב חיות בר.[61] ישנם תכשירים לא פולשניים לטיפול בסקביאס בקרב וומבטים, טיפול במחלת האף הלבן בקרב עטלפים, ובזיהומים שונים בקרב דו-חיים, נחשים, דגים ודבורים. כל אלו מדגימים את הפוטנציאל של טיפול פרוביוטי בחיות בר, אשר יוכל להתרחב ולהשתפר בעתיד.
בקנה מידה גדול יותר, תוכניות סיוע רחבות, כדוגמת תוכניות חיסונים ותוכניות האכלה של חיות בר, מבוצעות במדינות שונות.[62][63] הן מצילות מספר עצום של בעלי-חיים מסבל ומוות עקב מחלות. כדי שהתרומה שלהן תהיה חיובית בסך-הכול במאזן הרווחה, תוכניות מעין אלו צריכות להתבצע בצורה מדודה ומתוכננת היטב, שתמנע התרבות יתר או כל הפרה אחרת של המאזן האקולוגי. אוסקר הורטה (אנ') (Oscar Horta) מזכיר גם את פעילותם של מקלטים למען בעלי-חיים יתומים או פגועים, כדוגמה להפחתת הסבל בטבע.[64] ברחבי העולם פועלים מקלטים רבים שמעניקים טיפולים רפואיים לחיות הבר.
לצד הסיוע הרחב בסביבה הטבעית, הסופר והעיתונאי בריאן קטמן (אנ') (Brian Kateman) מציע, עבור האדם הפרטי, להתחיל בצעדים פשוטים שימנעו הוספת סבל לבעלי-החיים בסביבה העירונית.[65] הוא מזכיר, לדוגמה, את השימוש במתקני האכלה לציפורים, שיכול אמנם לסייע לציפורים להתמודד עם תקפות רעב, אך בשימוש לא נכון וללא ניקיון מתאים יכול לגרום להפצת מחלת בין הציפורים, מפני שהוא גורם להן להתקבץ באזור קטן, ולבוא במגע זו עם זו ועם הלשלשת זו של זו. לכן החוקרים בתחום מציעים מספר כללים היגייניים להימנעות מהפצת מחלות בקרב ציפורי חצר, בהם ניקיון קבוע של מתקני ההאכלה, פיצולם למספר תחנות האכלה מרוחקות והחלפה של מיקום המתקנים לעיתים קרובות.[66] דוגמה נוספת שקטמן מציע היא שימוש במלכודות עכברים הומאניות.
אך מעבר לרמה הפרטית בתחומי העיר, גם קטמן מודע לצורך לסייע לחיות הבר בהיקף נרחב, ומזכיר את תוכניות החיסונים של חיות בר כדוגמה לכך.[65]
הפעילה מישל גרהם (Michelle Graham) מתארת פעולות נוספות שמבוצעות היום למען חיות הבר. בהן מאבק בסחר לא חוקי בחיות בר, פעילותה של תנועת One Health (אנ'), וקידום חקיקה להגנה על חיות הבר.[67]
סוג נוסף של התערבות לצמצום הסבל של בעלי-החיים הוא שימוש באמצעי מניעה עבור חיות בר, במטרה לווסת את גודל האוכלוסייה.[68] שיטות אלו כוללות גם עיקור בהליך כירורגי, בדומה לעיקור וסירוס של חתולי רחוב וכלבי רחוב, אך גם שיטות מתקדמות יותר ופחות פוגעניות, כמו באמצעות חיסונים או תכשירים הורמונליים.[69]
אמצעי מניעה משמשים, בין השאר, לוויסות של אוכלוסיות יונים וחולדות בערים. בעלי-חיים אלו מתרבים יתר על המידה בסביבה העירונית, וכך נגרם להם סבל רב בעקבות תחרות על משאבים, העברת מחלות, קרבות ועוד, לצד סיכון תברואתי לבני האדם.
מלבד חיות עירוניות, נבדק השימוש באמצעי מניעה גם עבור חיות בר בבתי גידול פראיים, בעיקר עבור יונקים גדולים, במקרים בהם ריבוי יתר פגע ברווחה של חיות הבר. עד היום הם נבדקו בהצלחה עבור 85 מינים של בעלי חיים, והעבודה על צורות שונות של אמצעי מניעה לחיות בר עוד נמשכת.[70] לדוגמה, אמצעי מניעה לחיות בר שימשו כדי לצמצם ולייצב אוכלוסיות של סוס בר, אייל לבן-זנב, ביזון אמריקאי ופיל אפריקאי.[68][71]
חשיבות נוספת של אמצעי מניעה לחיות בר, בהקשר של צמצום הסבל, טמונה בפוטנציאל שלהם להחליף אמצעי ויסות לא הומניים, שמתבצעים מסיבות אנתרופוצנטריות. כך, בערים בהן מדללים חיות עירוניות שנחשבות למזיקות לאדם, כמו יונים ומכרסמים, ישנה קריאה להפסיק את השיטות הרווחות היום, שכוללות ציד ורעל, ובמקומן להשתמש בשיטות להגבלת הרבייה.[72]
החוקרים בתחום קוראים להמשך מחקר זהיר ובטוח, שיבחן את כל ההשלכות האפשריות של אמצעי מניעה לחיות בר, לרבות השפעות אקולוגיות והשפעות פסיכולוגיות.[69]
בשנת 1988, ממשלות ארצות הברית וברית-המועצות שיתפו פעולה במבצע שנקרא מבצע פריצת-דרך (אנ'), כדי לשחרר שלושה לווייתנים אפורים שנלכדו בקרח סחף מול חופי אלסקה.[73]
בשנת 2018, צוות של יוצרי סרטי BBC חפר רמפה בשלג כדי לאפשר לקבוצת פינגווינים להיחלץ משטח צר באנטארקטיקה.[74]
בשנת 2019, כ-2,000 פלמינגואים צעירים חולצו במהלך בצורת בדרום אפריקה.[75]
במהלך עונת השריפות האוסטרלית 2019-20, חולצו מספר חיות בר מהשריפות.[76]
בשנת 2020, חולצו בסרי לנקה 120 דולפינים מהסוג נתב שנסחפו לחוף.[77]
בשנת 2021, חולצו בדרום אפריקה 1,700 אפרוחי קורמורן כף שננטשו על ידי הוריהם.[78] באותה שנה, חולצו כמעט 5,000 צבי ים שסבלו מהלם קור בטקסס.[79]
צורה נוספת של התערבות, שנויה יותר במחלוקת, היא המתת חסד של חיות בר. היא מבוצעת כאשר בעלי-החיים שרויים במצב אנוש וצפויים למות, ומטרת ההמתה היא להעניק להם מוות מהיר במקום המוות האיטי והמייסר שצפוי להם. בשנת 2002, אישרה ממשלת אוסטרליה הרג של 15,000 מתוך 100,000 קנגורואים שנלכדו בבסיס צבאי לאומי מגודר וסבלו ממחלות, פציעות ורעב.[80] בשנת 2016, 350 היפופוטמים ותאואים מורעבים בפארק הלאומי קרוגר הומתו על ידי שומרי הפארק. אחד המניעים לפעולה היה מניעת סבל במותם.[81]
דוגמאות היסטוריות נוספות הן תוכניות למניעת כלבת ושחפת בקרב חיות בר, אשר יושמו בהצלחה.[82]
קיימת הסכמה גורפת בקרב העוסקים בתחום שהידע שקיים היום לא מספיק כדי לבצע התערבויות רחבות, ויש צורך במחקר נוסף.
התחום רק בחיתוליו, וחשוב לקדם אותו הן בציבור הרחב והן בקהילה המדעית. רוב העוסקים בו מסכימים שקידום התחום הוא המשימה החשובה ביותר כרגע, ויש להשקיע בה את עיקר המאמצים. נכון להיום, כמות זעומה של אנשים עוסקים בתחום, וכמות קטנה של משאבים מושקעים בו. החוקרת פרסיס אסקנדר (Persis Eskander) תיארה בריאיון את הצורך בשילוב בתחום של חוקרים ממגוון דיסציפלינות.[83]
החוקר אוסקר הורטה ניסח 5 משימות עיקריות למטרה זו:[64]
הורטה מדגיש שהפצת העניין הציבורי ברווחת חיות הבר והדאגה לסבלן חשובה לא פחות מהתקדמות המחקר בתחום.[59]
ארגון Animal Ethics מונה מספר דרכים בהן האדם הפרטי יכול לסייע להתפתחות התחום:[72]
בנוסף, הארגון מציע דרכים בהן גופים ארגוניים יכולים לסייע. בין דרכים אלו הם מונים הזדמנויות שונות לדבר על נושא הסבל של חיות הבר, כמו גם חוקים שהגופים הארגוניים יכולים לקדם, שיטות לסיוע אקטיבי לבעלי-החיים ונושאים שאפשר לחקור.[72]
החוקרים Darimont ו-Paquet טוענים שחסר היום בסיס אתי מקובל ויישומי שמתייחס לרווחת חיות הבר, והם מציעים התחלה רעיונית לבסיס זה.[84] לטענתם, נושא רווחת חיות הבר נעדר גם מהשיח של זכויות בעלי-חיים וגם מהשיח של אקולוגיית שימור: "אתיקה של רווחה צריכה להיות מושרשת בחייהם ובמוחם של הפעילים, כדי שהיא תוכל להצליח בטווח הארוך".
בעתיד יצטבר ידע מחקרי נוסף, הן על תחומי המדע הרלוונטיים כמו ביוטכנולוגיה ואקולוגיה, והן על היכולת להתערב בטבע בלי להגביר את הסבל הכולל. על בסיס התקדמות זו ניתן יהיה להשתמש בצורות קיימות של סיוע לחיות הבר בקנה מידה גדול יותר כדי להפחית את הסבל.[85][86] הצעות טכנולוגיות כוללות הנדסה גנטית, ובפרט שימוש ב-CRISPR או בדחף גנטי (אנ'), במטרה להפחית את הסבל של מינים שמתרבים באסטרטגיית-r.[87] שימוש בדחף גנטי נחשב לכיוון מבטיח מפני שהתערבות כזו היא גם עמידה בטווח הרחוק אך גם הפיכה, כלומר ניתנת לתיקון וביטול במקרה הצורך.[88] הצעות נוספות כוללות שימוש בביוטכנולוגיה כדי למגר את הסבל של חיות הבר.[89][89]
אוסקר הורטה מציע לבצע מחקרים על הקשר בין תנאים אקולוגיים לבין רווחה. לדוגמה, סביר להניח שבעלי-חיים שמתרבים באסטרטגיית-r סובלים בממוצע הרבה יותר מבעלי-חיים שמתרבים באסטרטגיית-k. לכן, ובהתחשב בכמות המוגבלת של משאבים בטבע, שימור של אוכלי עשב מהסוג השני יפחית את מספרם של בעלי-החיים מהסוג הראשון, וכנראה ישפר את מאזן הרווחה בטבע. לכן הוא סבור ששימור של אוכלי עשב גדולים ישפר את הרווחה בטבע.[64] כמו כן, הוא סבור שמתן עדיפות למערכות אקולוגיות עם שרשראות טרופיות קצרות יותר, כלומר עם מעט רמות של טריפה, עשויה גם היא לשפר את הרווחה הכללית בטבע. באופן דומה הוא מציע לחקור תנאים אקולוגיים נוספים ואת ההשפעה שלהם על הרווחה, ועל פיה לקבוע הן סדרי עדיפויות לשימור, והן רעיונות של שינוי בתי הגידול.[59] דוגמה לכך היא העדפה של בתי גידול צחיחים על פני בתי גידול שופעי צמחייה, מפני שבבתי הגידול הצחיחים יש פחות בעלי-חיים ולכן פחות סבל. זאת על-פי ההערכה שחיות הבר חוות בחייהן יותר סבל מאשר אושר בממוצע.
כמה מחברים, בהם החוקר בריאן טומאסיק (Brian Tomasik), טוענים שמנקודת מבט תוצאתית, בעקבות המסקנה שרוב חיות הבר חיות חיים שליליים (כלומר, חיים בהם סך הסבל גבוה מסך האושר), יש לעודד אובדן של בתי גידול, במקום למנוע אותו. טיילר ג'ון (Tyler M. John) וג'ף סבו (אנ') (Jeff Sebo) מתחו ביקורת על עמדה זו,[90] והחוקרים בראונינג (Heather Browning) ווייט (Walter Veit) מתחו ביקורת על ההערכה שהסבל בטבע גבוה מהאושר, וטענו שגם האפשרות ההפוכה סבירה.[91] טומאסיק עצמו מודה שלא ניתן להיות בטוחים בהערכת הרווחה השלילית, אך על פי הראיות הקיימות זו האפשרות הסבירה.[92] לכן, לכל הפחות כדאי בינתיים להימנע משימור בתי הגידול ומהרחבתם.
בעתיד הקרוב, חלק מהחוקרים ממליצים על שימוש בטכנולוגיות קיימות לשיפור ההתערבויות בטבע. לדוגמה, ישנה הצעה להשתמש במל"טים כדי לאתר בעלי-חיים שזקוקים לחילוץ בעת שריפה.[93]
כיוון נוסף שהוצע הוא פיתוח של קוטלי חרקים הומאניים, שיהרגו את החרקים באופן מהיר ונטול סבל. מטרתם היא להחליף את קוטלי החרקים הקיימים היום.[94]
ביולוגיית רווחה (welfare biology) היא תחום המחקר של רווחת בעלי-החיים, תוך התמקדות מיוחדת ביחסיהם עם מערכות אקולוגיות טבעיות.[95] היא הוצעה לראשונה בשנת 1995 על ידי Yew-Kwang Ng (אנ'), שהגדיר אותו כ"מחקר של יצורים חיים וסביבתם בהתייחס לרווחתם (אשר מוגדר כאושר-נטו, או הנאה פחות סבל)".[96] מחקר כזה נועד לקדם דאגה לסבל של בעלי-החיים בטבע, ולבסס פעולות יעילות שניתן לנקוט כדי לסייע להם בעתיד.[97][98]
מספר חוקרים ועמותות העלו חשש שהציוויליזציה האנושית תרחיב את הסבל אל מחוץ לכדור הארץ: בתי גידול פראיים עשויים להיווצר בעתיד הרחוק במושבות שהחברה האנושית תקים מחוץ לכדור הארץ, על כוכבי לכת אחרים.[99][100] הפצת חיות הבר אל מחוץ לכדור הארץ עלולה להוביל לעלייה עצומה בכמות הסבל הכולל של חיות הבר.[101] חשש אחר שהועלה הוא תסריט בו בני האדם מייצאים חיידקים לכוכבי לכת אחרים, ואוכלוסיית החיידקים מתפתחת בסופו של דבר לאורגניזמים בעלי רגשות, אשר אין ביכולתנו לחזות את כמות הסבל הצפוי להם.[102][103][104]
שתי העמותות העיקריות שמקדישות את פעילותן לצמצום הסבל של חיות הבר הן יוזמת חיות הבר (אנ'), ו-Animal Ethics (אנ').
יוזמת חיות הבר (Wild Animal Initiative): עיקר פעילותם מתמקדת במחקר המדעי בתחום. בפרט, הם מעניקים מימון וסיוע לפרויקטים מחקריים יישומיים ולמחקרי עלות-תועלת ותיעדוף תחומי עשייה.[105]
Animal Ethics: מקדמים התחשבות בבעלי-חיים לא אנושיים באמצעות הסברה, מחקר וחינוך. עיקר פעילותם היא תמיכה בהתערבויות למען חיות הבר וחקר של התערבויות אלו, כגון חיסונים וסיוע לבעלי חיים בעת אסונות טבע. בנוסף, הם חוקרים את ההשפעות האפשריות של טכנולוגיות עתידיות וכיצד יהיה ניתן להשתמש בהן כדי להפחית סבל קיצוני.[106] הם עוסקים גם בהסברה באקדמיה, במטרה להטמיע את התחום של ביולוגיית רווחה כדיסציפלינה מדעית.
Faunalytics (אנ'): ארגון שעוסק בצמצום הסבל של בעלי-החיים בכלל, גם חיות הבר וגם חיות המשק בתעשייה החקלאית, אך בשנים האחרונות נוטה יותר לכיוון חיות הבר.[107] עיקר פעילותם מתמקדת בעריכת מחקרים, ובפרט במחקרים על דרכי המוות השונות בטבע וכן על הסברה אסטרטגית. הם מתחזקים מאגר ידע מדעי רחב, מקוון ונגיש לכולם, ותומכים בעורכי-דין ובארגונים שפועלים למען בעלי-החיים.[108]
Invincible Wellbeing: עוסקים במחקר שמטרתו לסלק את הסבל הקיצוני מהעולם, הן של חיות הבר, הן של חיות בשבי והן של בני האדם, באמצעות הנדסה גנטית.[109]
Born Free (אנ'): עוסקים בשימור מבוסס חמלה (אנ') (Compassionate Conservation). בין השאר, עוסקים בהצלה ושיקום של חיות בר, פעילויות חברתיות להפסקת הסבל של חיות בשבי, מאבק לוביסטי בסחר וציד לא חוקיים של חיות בר, וחינוך להגנה על בעלי-חיים.[110]
Rethink Priorities: עוסקים במחקר תיעדוף תחומי עשייה. במחקריהם הם מתייחסים לכלל הנושאים הדחופים, הן עבור חיות הבר, הן עבור החיות בשבי והן עבור האנושות, במטרה להתוות כיווני מחקר ועשייה חשובים.[111]