לידה |
24 בינואר 1947 (בת 77) ניוארק, ארצות הברית |
---|---|
מקום לימודים | אוניברסיטת סטוני ברוק, Weequahic High School |
מוסדות | אוניברסיטת קנטקי |
תחומי עניין | פילוסופיה, לימודי מגדר |
עיסוק | פילוסופית, מרצה באוניברסיטה |
מדינה | ארצות הברית |
פרסים והוקרה | עמיתת האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (2022) |
סוזן בורדו (באנגלית: Susan Bordo; 24 בינואר 1947) היא פרופסור לאנגלית וללימודי נשים באוניברסיטת קנטקי (University of Kentucky) בארצות הברית. נכון לשנת 2014 היא מחזיקת הקתדרה על שם אוטיס א. סינגלטרי (Otis A. Singletary[1]) למדעי הרוח באוניברסיטת קנטקי, שם היא מלמדת אנגלית ולימודי נשים. היא מתמחה בתרבות עכשווית והקשר שלה לגוף האדם, תוך התמקדות בהפרעות נשיות מודרניות כגון אנורקסיה ובולימיה, ניתוחים קוסמטיים, יופי ותאוריית האבולוציה. בנוסף היא עוסקת בקשר בין גזענות לגוף האדם, בגבריות ובהטרדה מינית.
בורדו קיבלה תואר דוקטור מאוניברסיטת סטוני ברוק ב-1982. היא מתגוררת בקנטקי עם בעלה, אדווארד לי, פסנתרן ופרופסור לספרות רוסית באוניברסיטת קנטקי. יש להם בת אחת, אותה אימצו בשנת 1999.
הכתיבה של בורדו תורמת למחקר הפמיניסטי-תרבותי ולימודי מגדר, בכך שהיא מקשרת תרבות צרכנית מודרנית ישירות להתהוות של גופים מגדריים. היא ידועה בעקבות פרסום ספרה משנת 1993, "משקל שלא ניתן לשאת אותו: פמיניזם, תרבות מערבית והגוף". הספר עוסק בהשפעה של תרבות פופולרית (כגון טלוויזיה, פרסום ומגזינים) על עיצוב הגוף הנשי, ועל הפרעות נשיות טיפוסיות כמו היסטריה, אגורפוביה, אנרוקסיה ובולמיה, אותן היא מתארת כ"התהוות מסובכת של התרבות".[2]
מחקר נוסף של בורדו שעורר עניין הוא "הגוף הגברי: מבט חדש על גברים בציבור ובפרטי" (1999), טקסט שבורדו מתארת כ"חקירה אישית/תרבותית של הגוף הגברי מנקודת מבט נשית".
בזמן שכתיבתה של בורדו מנסה "להגיע מחוץ לעולם האקדמי"[3] הפרוזה התאורטית שלה והביקורת על התרבות המודרנית ביחס להיווצרות סובייקט, גוף ומגדר, מעוגנים במסגרת עבודה תאורטית. העבודה של בורדו משקפת רקע בשיח פילוסופי שבו נושאים של רציונליות, אובייקטיביות ודואליזם קרטזני נחקרים ומשתמשים בהם למקם את הגוף בתוך ההיסטוריה התרבותית.[4] בורדו טוענת ש"מה שנשאר קבוע במהלך הווריאציה ההיסטורית היא ההבניה של הגוף כמשהו שונה מהעצמי (אם נתפס כנשמה, נפש, רוח, רצון, יצירתיות, חופש...) וככזו שחותרת תחת המאמצים הטובים ביותר של העצמי".[5] היא עוקבת אחר ה"גוף" כמושג וכחומר ששייך לאפלטון, אוגוסטין והתנ"ך וכך מתארת כיצד בצורה מסורתית הגוף נראה כ"חיה, רעבה כמו אסיר של הנפש שמבולבל על ידי הפרויקטים שלו".[6] היא גם עוקבת אחר הטבע הדואליסטי של הקשר נשמה-גוף על ידי בחינה של הפילוסופיות המוקדמות של אריסטו, הגל ודקרט, ומתארת כיצד בינאריות כמו רוח מול חומר ואקטיביות גברית מול פסיבית נשית עבדו כדי למצק מאפיינים מגדריים וקטגוריות. בורדו ממשיכה ומצביעה על כך שבזמן שגברים היו קשורים בצורה היסטורית עם אינטלקט ורוח, נשים היו קשורות לגוף, לכפוף, מונח שהוחדר בדיכוטומיית גוף-נפש.
בורדו טוענת ש"ידע הוא טבוע בגוף, מיוצר מנקודת מבט על ידי גוף שממוקם כישות חומרית בקרב הרבה ישויות חומריות".[4] לפיכך היא ממוקמת במסגרת עבודה חומרית, כפי שסוזן הקמן אומרת "הדגש של בורדו על החומריות של הגוף, מה שרובנו נקרא לו גוף 'אמיתי', הוא פונקציה של הטענה התאורטית המרכזית שלה".[7] המיקום של בורדו הוא בהקשר תאורטי חומרי ופמיניסטי; העבודה שלה לעיתים מושווית ומנוגדת לזו של ג'ודית באטלר (העוסקת ביצירת מגדר וגוף). על פי הקמן, יש שוני ודמיון בעבודות שתיהן: בזמן שבורדו לעיתים מרמזת שהגוף הוא טקסט שצריך לרשום ולפרש, היא גם מדגישה את החומריות והמיקום של גופים בחברה המערבית, ואילו באטלר עוסקת בגוף כמשקף יחס גדול יותר עם מחשבה פוסט מודרנית ב"להתייחס לגוף כטקסט טהור".[7] בורדו מאתגרת את הגוף הטקסטואלי הטהור כי "אם הגוף הוא טקסט טהור, אז הוא יכול להיות כנוע, עם אלמנטים לא מייצבים, אז אפשר להדגיש ולשחרר את ההגדרה העצמית. אבל האדם נשאר תוהה, האם יש גוף בטקסט?"[8] לבורדו זוהי "ההגדרה התרבותית של הגוף והחומריות שלו כפי שניתנים לנו", שצריך להתנגד להם לדבריה, ולפיכך גופים "אמיתיים" צריכים להיות המוקד של ניתוח פמיניסטי והתנגדות פמיניסטית."[9]
הביקורת של בורדו על גופים נשיים וממוגדרים, נובעת ממתודולוגיות של לימודי מגדר ופמיניזם. היא מבקרת, מעריכה מחדש, ומתאימה מחדש מתודולוגיות פמיניסטיות ישנות וחדשות. למשל, היא עוסקת בדיכוטומיות המוקדמות של מדכא ומדוכא, או תוקף וקורבן, אך גם בוחנת מחדש את היעילות והיישום שלהן לנושאים נשיים עכשוויים. לטענתה, הפמיניזם של סוף שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20 ראה את "הגוף הנשי כטריטוריה מעוצבת חברתית שעברה קולוניאליזציה".[10] השקפה כזו מתייחסת לגוף הנשי ולנשים כקורבן, שחיות בצורה מדוכאת וכנועה בחברה פטריארכלית, כמו טבולה רסה שמחכה לחריטה. כשמתקדמים מעבר להגדרה מגבילה זו, בורדו כתבה שפמיניסטיות חדשות הסתכלו יותר על "הבדלים מעמדיים, כלכליים וגזעיים בקרב נשים", בזמן שעיינו "בקנוניה של הנשים עם החברה הפטריארכלית והמאמצים התדירים להתנגדות".[11]
התאוריות של בורדו ממוקמות במסגרת תחום הפמיניזם ולימודי המגדר, אך הן נובעות גם מגישה של לימודי תרבות, היכן שהכוח של תופעות תרבותיות כמו טלוויזיה, פרסום ומגזינים, מנותח במונחים של דומיננטיות והתנגדות. חלק מהתאורטיקנים התרבותיים, למשל ג'ון פיסקה (שכתב ב-1990 את "תרבות הטלוויזיה"), רואים אלמנטים של תרבות כמו טלוויזיה כ"מדגימים את הקודים הייצוגים והטכניקות שמעצבות את התפיסה שלנו", אבל גם כאמצעים להתנגדות, שבהם הקהל יכול לפרש מסרים, ואנשים יכולים "לחשוב בצורה מתנגדת על חייהם"; לעומתם, בורדו רואה קידוד תרבותי ככוח יותר הרסני, מחייב וקושר. לטענתה, "חוקי הנשיות הפכו להיות מועברים בצורה תרבותית יותר ויותר דרך מעבר של דימויים חזותיים סטנדרטים". מעבירים תרבותיים כמו הטלוויזיה והמדיה הכתובה עובדים בעורמה כדי "לכפות מודלים של יופי גוף שמובנים כאפשרויות של בחירה חופשית על ידי הקורבנות".[12]
הרעיונות של תרבות, כוח ויצירת מגדר וסובייקט ששולטים בכתיבה של בורדו, צמחו במידה מסוימת מהמחשבה הפוסט-סטרוקטרליסטית. בדומה לתאורטיקיניות פמיניסטיות עכשוויות רבות, בורדו טוענת לשימוש סלקטיבי בתאוריות פוסט-מודרניות, ודרך אחת שבה העבודה שלה יכולה להיראות כפוסט סטרוקטורליסטית או פוסט מודרנית היא דרך השימוש במתודולוגיה של מישל פוקו.[7] בורדו משתמשת ברעיונות של פוקו בביקורת, ניתוח והוצאה לאור את ה"פרקטיקות הנשיות הנורמטיביות של התרבות שלנו".[13] לטענתה, פוקו ראה כוח לא כ"החזקה של יחידים או קבוצות", אלא כ"דינמיקה של רשתות של כוחות לא מרכזיים", ותיאור כזה של יחסי כוח הוא שימושי בביקורת על ויסות או יצירת מגדר. אם, במובן פוקואיני, הכוח עובד מלמטה, אז "צורות שכיחות של עצמי וסובייקטיביות (ביניהן מגדר) נשמרות, לא בהכרח דרך מגבלות וכפייה פיזית (על אף שקשרים חברתיים עשויים להכיל אלמנטים כאלו), אלא דרך מעקב אישי ותיקון עצמי של נורמות".[13] התאוריות של פוקו על כוח ומשמעת יחד עם תאוריות על מיניות, מאפשרות לפמיניסטיות עכשוויות לתאר כיצד פרקטיקות נורמטיביות תרבותיות, שמבוטאות דרך המדיה הפופולרית, עובדות כדי להשפיע על נשיות (וגופים ממוגדרים בכלל) לתוך הומוגניות, ובאותו זמן שנראית כנבחרת בחופשיות. "כמו פוקו, בורדו מתמקדת בשיח שבו החברה יוצרת, מבינה, מגדירה ומפרשת את הגוף הנשי".[14]
ספרה "הבריחה לאובייקטיביות מאמרים על קרטזים ותרבות" שיצא ב-1987, מייצג את מה שבורדו מגדירה כ"גישה חדשה" להרהורים של דקרט. היא מבקרת את הדעה היציבה של אובייקטיביות וידע כטבועים במחשבה הקטרזית, רעיונות שבחברה המודרנית הפכו למרוחקים בצורה ביקורתית עקב ה"מגבלות של מדע והאינטרסים, אפילו הטבע האידאולוגי של הרדיפה האנושית נראית כזיהוי שאינו ניתן למנוע".[15] לטענת בורדו, במקום לראות את דקרט כהשקפה של "הפשטה קוהרנטית או א-היסטורית", צריך לדון בטיעונים הפילוסופים שלו בתוך "הקשר של לחצים תרבותיים שהועלו".[16] סוזאן הקמן אמרה שהספר של בורדו, על אף שלא מתעסק ישירות עם תאוריה של גוף, אכן מצביע לעובדה שה"מקורות של הטקסט התרבותי לגוף, ובעיקר הגוף נשי, הם העבודה של דקרט".[17] החלוקה הקרטזית של גוף ונפש, כשהגוף הוא "אסיר שהנפש צריכה להיחלץ ממנו כדי להשיג ידע",[18] מדריך את הניתוח העתידי של בורדו בקשר לגופים שמושפעים תרבותית והעיצוב של גוף נשי בעיקר.
הספר "משקל שלא ניתן לשאת אותו: פמיניזם, תרבות מערבית וגוף" שיצא בשנת 1993, מציג אסופה של מאמרים שמתמקדים במיקום של הגוף וההבנייה שלו בחברה המערבית, ומציעים "גישה תרבותית לגוף". בורדו מסתכלת "בפרקטיקות גוף אובססיביות של התרבות העכשווית" וטוענת שהמטרה היא "לא להציג את האובססיות כביזאריות, או חריגות, אלא כהתגשמות הגיונית (וקיצונית) של חרדות ופנטזיות שפותחו על ידי תרבותנו".[19] פרקטיקות כמו ניתוח קוסמטי, דיאטה אובססיבית ואימון פיזי מייצגות לטענתה, כיצד ייצוגים תרבותיים מאחידים וכיצד הדימויים האחידים מנרמלים.[20] הספר גם עוקב אחר הקשר שבין הפרעות נשיות ותרבות; בורדו מדגישה שהפרעות כמו אנורקסיה ובולמיה לא יכולות להיות מוגדרות רק מנקודת מבט פסיכולוגית ורפואית, אלא גם מהקשר תרבותי, כ"התהוות מסובכת של התרבות". דרך הפרעות נשיות כאלו, נראה שהתנגדות למבנים אידאולוגיים דומיננטיים שחוקים, אבל התנגדות כזו חושפת את הכוח ההרסני של תרבות על הגוף הנשי העכשווי.
הספר "אזור הדמדומים: החיים הנסתרים של דימויים תרבותיים, מאפלטון לאו ג'יי" שיצא בשנת 1997, מציג את העיסוק והמחקר המתמשכים של דימויים תרבותיים והרוויה שלהם בתרבות עכשווית. בורדו משתמשת במשל המערה של אפלטון, שבו הדימויים מוקרנים על אחורי המערה ומציגים את האשליה של מציאות לתושביה, שמזהים ומקבלים אותם כמציאות, והיא טוענת שמטפורה כזו מייצגת דאגה עכשווית ייחודית. היא טוענת ש"בשבילנו, הסינוור על ידי הדימויים שנוצרים היא אינו מטפורה, זהו המצב האמיתי של חיינו".[21] בורדו מרמזת לדימויים המובנים של שלמות גופנית בתרבות הצרכנות הנוכחית, כמו הצגה של גופות פיזיים שנבנים מחדש במגזינים ובפרסומות, כמציגים אידיאלים שקריים לצופה שרוצה להזדהות עם דימויים כאלו ולהשתמש בהם כסטנדרטים לגופו ולחייו. היא כותבת ש"אנו צריכים להיגמל מהמושג של אמת בזמננו... להתמקד בסיוע לדור הבא ללמוד לראות בצורה ביקורתית על האשליות והמסתורין של הדימוי ששולט בתרבות שבו גדלנו".[22]
הספר גם עוסק בדרכים שונות, בקשר ובשיח שבין מוסדות אקדמאים ושאינם אקדמאים.[23] על אף שאינה אנטי-אקדמאית בעצמה, בורדו רואה מחשבה אקדמית ואינטלקטואלית כטוענת ש"מחוץ למערה של המסתורין התרבותי" ועולה ל"מקום נשגב, מנתחת את מה שקיים מתחתיה".[24] בורדו רוצה "להביא את התאוריה חזרה לקרקע".[25]
בספר "הגוף הגברי: מבט מחודש על גברים בציבור ובפרטי" שיצא בשנת 1999, בורדו שינתה את המוקד שלה מהתבוננות בגוף הנשי אל הגוף הגברי מנקודת מבט נשית. הספר כולל ניתוחים של הגוף הגברי שלוקחים בחשבון את הייצוג שלו בצורות תרבות פופולרית של תקשורת כמו סרטים, מודעות וספרות. בורדו טוענת כי חרדות על יופי גופני לא מוגבלות לנשים, אלא גם לגברים. היא מנתחת גישות סביב הפין ותרבות הומוסקסואלית במאה ה-20.