Let me not to the marriage of true minds
Admit impediments. Love is not love
Which alters when it alteration finds,
Or bends with the remover to remove:
O, no! it is an ever-fixed mark,
That looks on tempests and is never shaken;
It is the star to every wandering bark,
Whose worth's unknown, although his height be taken.
Love's not Time's fool, though rosy lips and cheeks
Within his bending sickle's compass come;
Love alters not with his brief hours and weeks,
But bears it out even to the edge of doom.
If this be error and upon me proved,
I never writ, nor no man ever loved.
סונטה 116 היא סונטה מאת ויליאם שייקספיר. בסונטה זו עוסק שייקספיר באהבה האידיאלית הבלתי משתנה שאינה תלויה בדבר. אהבה זו, בראייתו של שייקספיר, שוהה בברית שבין מוחות של אמת. את הסונטה פותח שייקספיר במגבלה מרסנת, אותה הוא מטיל על עצמו כדי שלא להציב מכשולים בפני האהבה העילאית:
חששו של שייקספיר להוות מכשול בפני האהבה נובע מחולשת ההפכפכות האנושית הנוטה להחליף כל העת את מושאי האהבה. חולשה זו איננה אהבה כלל וכלל. האהבה האמיתית, לדידו של שייקספיר, היא נצחית, בלתי משתנה ומהווה אות וסמל קבוע לכל החולף והנע ונד. שייקספיר מדמה אהבה נצחית זו לכוכב המורה דרך לכל הספינות התועות ובכך קובע את היותה שמימית. בהצבתו את האהבה מחוץ למימד הארצי הבלתי מושג, הוא מציב שם מן הסתם גם את בעלי מוחות האמת האוחזים בה.
That looks on tempests and is never shaken;
It is the star to every wand'ring bark,