סופווית' קוקו

סופווית' קוקו
Sopwith Cuckoo
מאפיינים כלליים
סוג מפציץ טורפדו דו-כנפי
ארץ ייצור בריטניהבריטניה בריטניה
יצרן סופווית' אוויאיישן קומפני
טיסת בכורה יוני 1917
תקופת שירות 19181923 (כ־5 שנים)
צוות טייס אחד
יחידות שיוצרו 232[1]
משתמש ראשי

בריטניהבריטניה בריטניה

ממדים 
אורך 8.69
גובה 3.25
מוטת כנפיים 14.25
שטח כנפיים 52.6
משקל ריק 997
משקל טעון 1,761
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
ביצועים 
מהירות מרבית 169.8
טווח טיסה מרבי 539
סייג רום 3,700
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
חימוש 
פצצות 1 X טורפדו סימן IX בקוטר 18 אינץ'
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
סופווית' קוקו על הקרקע

סופווית' T.1 קוקואנגלית: Sopwith T.1 Cuckoo) היה מפציץ טורפדו דו-כנפי בריטי, אשר שירת בשירות האוויר של הצי המלכותי וממשיכו, חיל האוויר המלכותי. ה-T.1 היה המטוס היבשתי הראשון שנועד לפעול מעל גבי נושאות מטוסים, אך בנייתו הושלמה מאוחר מדי לשירות במלחמת העולם הראשונה. לאחר הסכם שביתת הנשק קיבל המטוס את השם "קוּקוּ" (באנגלית: קוקייה).

תכנון ופיתוח

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באוקטובר 1916 ביקש הקומודור מוריי סואטר (Murray Sueter), אשר שימש כמפקח מטעם האדמירליות על ייצור מטוסים, מחברת סופווית' אוויאיישן קומפני לתכנן מטוס חד-מושבי בעל יכולת נשיאת טורפדו במשקל של כ-450 ק"ג, עם יכולת נשיאת דלק שתספיק לשהייה באוויר למשך ארבע שעות. המטוס שתוכנן בסופווית', וסומן כ-T.1, היה דו-כנפי בעל שלוש סמוכות בין כנפיו מכל צד. גוף המטוס נבנה מעץ וכיסוי המנוע מאלומיניום, כנפי המטוס נבנו מעץ, כוסו בד והיו ניתנות לקיפול, לפעולה מעל גבי נושאות מטוסים[2]. ה-T.1 היה מסוגל להמריא מסיפון נושאת מטוסים בתוך ארבע שניות, אך לא היה יכול לנחות עליו, כך שאמצעים לסיוע בנחיתה לא הותקנו. כן נסע בעל ציר מפוצל אפשר נשיאת טורפדו סימן IX אחד במשקל 450 ק"ג תחת גוף המטוס.

אב הטיפוס T.1 (בסימון N74) המריא לראשונה ביוני 1917, מצויד במנוע מדגם היספאנו-סואיסה 8Ba בעל 200 כוחות סוס[2]. טיסות המבחן החלו רשמית ביולי אותה שנה, ובאוגוסט הוציאה האדמירליות הזמנה ראשונה לייצור 100 יחידות של המטוס, אך לחברות שהועסקו כקבלניות משנה, פיירפילד איינג'נירינג מגלאזגו ופגלר & קומפני מדונקסטר[2] לא היה ניסיון קודם בבניית מטוסים, דבר שגרם לעיכוב משמעותי בייצור. בנוסף, למטוס מדגם S.E.5a הייתה עדיפות בשימוש במנוע ההיספאנו-סואיסה, שהיה מצוי בכמות מוגבלת, ועיצוב מחדש של שלדת ה-T.1 כדי שיתאים להכנסת מנוע חלופי מדגם סאנבים עַרָבּ (Sunbeam Arab) הביא לעיכובים נוספים.

בפברואר 1918 הוציאה האדמירליות הזמנה חדשה לייצור ה-T.1 לחברת בלקברן איירקראפט, שהייתה בעלת ניסיון בייצור מטוסים, והמטוס המוכן הראשון נשלח במאי אותה שנה. כמעט מיד נתגלו בעיות במערכות כן הנסע, אשר חייבו תכנון מחדש. בנוסף, נזקק ה-T.1 להגה כיוון מוגדל ומייצב אנכי מפצה כדי למנוע את נטייתו להתגלגל ימינה. פיירפילד ופגלר החלו לבסוף בייצור סדיר של המטוס באוגוסט ובאוקטובר, בהתאמה.

בסך הכול הוזמנו 300 יחידות של ה-T.1, אך רק 90 נמסרו עד לזמן הסכם שביתת הנשק. 232 מטוסים נבנו עד להפסקת הייצור ב-1919[1], כאשר בלקברן איירקראפט ייצרה 162 יחידות, פיירפילד איינג'נירינג השלימה 50 ופגלר & קומפני בנתה 20 מטוסים נוספים[2]. לאחר הסכם שביתת הנשק נשלחו מטוסי T.1 רבים ישירות ליחידות אחסון בבסיסי חיל האוויר המלכותי ברנפרו (Renfrew) ובניוקאסל.

היסטוריה מבצעית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תקופה של מבחני טיסה בבסיס איסט פורצ'ן (RAF East Fortune) הסמוך לאדינבורו, הוסמך ה-T.1 לשירות מבצעי בטייסות חיל האוויר המלכותי. משלוחים לבית הספר למטוסי טורפדו באיסט פורצ'ן החלו באוגוסט 1918. האימונים בטורפדו בוצעו באזור לשון הים של פורת', שם התאמנו טייסי ה-T.1 בהטלת טורפדו אימונים לעבר מטרות שנגררו על ידי משחתות. מטוסי ה-T.1 של טייסת מס' 185 הועמסו על גבי נושאת המטוסים אה"מ ארגוס באוקטובר 1918 אך המלחמה הסתיימה לפני שביצעו המטוסים פעולות קרביות[1][3].

במהלך שירותו נחשב המטוס לפלטפורמת הטסה אהודה יחסית בזכות שלדתו החזקה ונחיתתו הבטוחה במים[4]. ה-T.1 היה פשוט להטסה, ובעל ביצועים אווירובטיים טובים כשטס ללא טורפדו. עם זאת, ביצועיו של מנוע הסאנבים ערבּ לא היו מספקים, וכ-20 מטוסים הוסבו למנוע מדגם וולסלי וייפר (Wolseley Viper, גרסה של ההיספאנו-סואיסה שנבנתה ברישיון בבריטניה). מטוסים אלה סומנו מאוחר יותר כקוקו סימן II, בעוד המטוסים בעלי מנוע הערבּ סומנו כקוקו סימן I.

השירות המבצעי של הקוקו הסתיים עם סגירת טייסת מס' 210, שפעלה מעל גבי נושאת המטוסים ארגוס, ב-1 באפריל 1923[1]. הסופווית' קוקו הוחלף בשירות על ידי הבלקברן דארט.

תוכניות מבצעיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך 1917 הציע הקומודור סואטר תקיפת טורפדו באמצעות מטוסי הקוקו כנגד צי הים הפתוח בבסיסו בקלן שבגרמניה. על פי התוכנית, נועדו נושאות המטוסים אה"מ ארגוס, אה"מ פיוריאוס ואה"מ קמפאנייה, יחד עם הסיירות שהוסבו לנשיאת מטוסים, אה"מ קורייג'ס ואה"מ גלוריוס, לשגר כ-100 מטוסים מהים הצפוני. בספטמבר אותה שנה הציע האדמירל סר דייוויד ביטי, מפקד ה"גרנד פליט" ("הצי הגדול"), תוכנית דומה בהשתתפות כ-120 מטוסי קוקו שנועדו לשיגור מעל סיפוני אוניות סוחר מוסבות[1][5].

מטוסים ששרדו

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מסגרת כנף של סופווית' קוקו בתצוגה במוזיאון הלאומי לטיסה בסקוטלנד

בימינו לא שרד אף מטוס שלם, אך זוג כנפיים של קוקו סימן I נשמרות במוזיאון הלאומי לטיסה שבסקוטלנד[6].

N74
אב טיפוס, בעל מנוע מקורר מים מדגם היספאנו-סואיסה 8, 200 כ"ס. טס לראשונה ביוני 1917.
קוקו סימן I
גרסת הייצור העיקרית, עם מנוע סאנבים ערבּ בעל 200 כ"ס[2].
קוקו סימן II
גרסת סימן I, שהוסבה למנוע מדגם וולסלי וייפר בעל 200 כ"ס[2].
קוקו סימן III
אב טיפוס, עם מנוע מדגם רולס-רויס פאלקון בעל 275 כ"ס[2].
סופווית' B.1
מפציץ חד-מושבי, עם מנוע היספאנו-סואיסה 8 בעל 200 כ"ס. שני אבות טיפוס נבנו.

הסופווית' קוקו שירת במדינות הבאות:

מפרט טכני (קוקו סימן I)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפיינים כלליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סופווית' קוקו בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 4 5 Lepage, עמוד 27
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Stemp עמודים 40–41
  3. ^ Polmar, Norman. Aircraft Carriers: A History of Carrier Aviation and Its Influence on World Events, Volume I: 1909-1945. Potomac Books, Inc., 2006. ISBN 1597973440. עמוד 31
  4. ^ מטוסי ה-T.1 קוקו לא תוכננו לנחיתה על גבי נושאת מטוסים. לאחר סיום המשימה, היה המטוס מונחת סמוך לאוניות הצי המלכותי ונמשה באמצעות עגורן. ראו למשל כאן
  5. ^ Layman, R. D. ''Naval Aviation in the First World War: Its Impact and Influence. Naval Institute Press, 1996. ISBN 1557506175. עמודים 192–194
  6. ^ Wing frame from Sopwith Cuckoo – East Fortune, Flickr, 2017
  7. ^ Polmar, עמוד 62
  8. ^ Melzer, Jürgen P. Wings for the Rising Sun: A Transnational History of Japanese Aviation. BRILL, 2021. ISBN 1684176107. עמודים 158–159